ישראל, כמדינה מערבית, תופסת ריבונות כשליטה על טריטוריה עם גבולות, ומנהלת מגעיה עם הערבים, כאילו היו שותפים לראייה זו. בפועל, תפיסת השלטון הערבית אינה מתבססת על שטח אלא על אנשים, ואינה מייחסת משקל לגבולות מדיניים

זיו מאור (6/3/2007)

מדינת ישראל נמצאת כבר שנים בסכסוך עם הפלסטינים. מקובל להתייחס אליו כסכסוך טריטוריאלי. בעקבות הנחת יסוד זאת, חלוקות הדעות האם הפלסטינים יסתפקו בעצמאות ריבונית בשטחים הירדניים של עד 1967, או שמא הם מבקשים לעצמם את כל האדמות שבין הירדן לים, כולל שטחה הריבוני של מדינת ישראל. מחלוקת זו לשם שמים היא, אולם ייתכן ויש לרענן את הנחת היסוד בנושא.

האם באמת מדובר בסכסוך טריטוריאלי?

כתבות נוספות

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.omedia.co.il/imgs/bullet_more_in_channel.gif]
סוריה והעולם הערבי

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.omedia.co.il/imgs/bullet_more_in_channel.gif]
התפוררות המאזן האסטרטגי במזה''ת

הספר "התנגשות הציביליזציות", מאת סמואל הנטינגטון, הציג בראשית העשור טענה לפיה העולם עבר ממצב של מלחמות בין מדינות, למצב של מלחמות בין תרבויות. התגברות הטרור בשנים האחרונות, מחזקת את טענתו של הנטינגטון.

אם בוחנים את הסכסוך הישראלי פלסטיני מנקודת הראות של התנגשות הציביליזציות, ניתן לזהות בעייתיות בפתרון "שתי מדינות לשני עמים" על בסיס התווית גבולות מדיניים. נסביר מדוע.

אין להם גבול

על פי הנטינגטון, הציביליזציות השונות נבדלות זו מזו במספר היבטים, כשתרבות השלטון היא אחד החשובים שבהם. מקובל לייחס את הסכסוך בין התרבויות בהקשר השלטוני, לפער בין השיטה הדמוקרטית, לשיטות אחרות דוגמת מונרכיה, קומוניזם וכדומה. שיטות השלטון שהתבססו במערב, בעיקר במחצית השנייה של המילניום השני, שותפות לתפיסה אחת יסודית, הרואה בטריטוריה את הבסיס לשלטון. מלחמות בהיסטוריה של המערב היו בעיקר על שטח. גם הכיבוש הערבי באירופה, שהסתיים בסוף המאה ה15-, מתיישב עם עיקרון זה של תפיסת הטריטוריה כיסוד השלטון. במזרח התיכון, לעומת זאת, שליטת האימפריה העות'מאנית באזור כחמש מאות שנה אפשרה צמיחתה וקיבועה של תפיסת ריבונות אחרת. בתרבות הערבית מוקד השלטון הוא באנשים ולא בשטחים.

הערבים שמרו על צורת חיים שבטית נודדת (נומדים) עד לתקופות מאוחרות יחסית בהיסטוריה, בין היתר, משום שהניידות המאפיינת צורת חיים זו, מתאימה יותר להסתגלות אנושית במדבריות הרבים של המזרח התיכון. אולם אותה הניידות, במקורה יצרה קשר רופף יותר (הגם שקיים) לטריטוריה, ומיקדה את תפיסת השלטון הערבית בנתינים ופחות בשטחים. מספר דוגמאות מההיסטוריה הלא רחוקה של האזור ממחישות את הטענה הזו.

הגבול הבודד

אם מעיינים במפות של המזרח התיכון מלפני כמאתיים שנה, מגלים שקו הגבול היחידי באזור, הוא זה שעד היום מפריד בין עיראק לאיראן. מקורו בקו הגבול שהפריד בין איראן, שהייתה אז סוג של קולוניה מערבית, לבין האימפריה העות'מאנית, ששלטה אז כמעט בכל השטח שממרוקו ועד תימן. קו זה חצץ למעשה לא רק בין שטחים, אלא בעיקר בין אנשים מתרבויות שונות. הפרסים אינם ערבים, כמו רוב הנתינים של אימפריה העות'מאנית, ולכן זה אך הגיוני שהאימפריה נעצרה שם (האימפריה העות'מאנית שלטה לא אחת גם בקבוצות לא ערביות, כמו היוונים, אולם הם מעולם לא שלטו בשטח הפרסי).

הישויות המדיניות הערביות הקיימות כיום במזרח התיכון, לא היו כאן לפני 200 שנה. רעיון המדינה הלאומית הומצא במערב, והוא לא הייה נהוג במזרח התיכון תקופה ארוכה, עת שלטה באזור האימפריה העל-לאומית העות'מאנית. במובנים רבים, המדינות הערביות של היום נולדו באופן מלאכותי.

מסיבה זו (ומסיבות חשובות אחרות, ובראשן המלחמות) זהו האזור שבו משתנים הגבולות בתדירות הגבוהה בעולם, במונחי המאה העשרים. לעתים הגבולות משתנים בהסכמה, כמו לדוגמה חילופי השטחים בין ממלכת ירדן לבין ערב הסעודית בשנות הששים, אשר במהלכם קיבלה ירדן את נמל עקבה, וויתרה על שטח מדברי נרחב במזרח המדינה (או תיקוני גבול בין ישראל וירדן). במילים אחרות, במזרח התיכון גבולות אינם דבר יציב. יש לכך מספר דוגמאות.

עיראק, סעודיה והגמל מכוויית

זירה אחת מעניינת ביותר בהקשר הזה, היא משולש הגבולות ערב הסעודית-עיראק-כוויית, והגבול הסעודי-עיראקי עד לממלכת ירדן.

מפה ביתית נותנת את התחושה שהגבול בין עיראק לערב הסעודית, הוא קו ישר ומלאכותי. האמת היא, שהגבול הזה נראה מקרוב כמו שיני מסור. על הקרקע נמתח הגבול לכל אורכו בין באר מים אחת לשניה. מיותר לציין שבשטח אין, ולא הייתה מעולם, גדר המסמנת את הגבול. שבטים נודדים החיים באזור חוצים את הגבול הזה חדשות לבקרים, סביב אותן בארות, מבלי שהם נזקקים להחתים דרכונים.

הבריטים הביאו איתם מהמערב לסעודיה ועיראק את התפיסה המקנה חשיבות לטריטוריה ובפרט, יוצרת גבולות המקושרים לריבונות. אולם בקרב השבטים המקומיים נותרה שרירה עד היום תפיסת המרחב נטולת הגבולות, כמו לפני בואם של הזרים לאזור.

דוגמה מעניינת נוספת היא כוויית. בשנות העשרים, מעט לאחר כיבוש המזרח התיכון על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, פנו נציגים בריטים לשייח' המקומי (שהיה קודם לכן, קאימקאם, קרי שליט מקומי מטעם העות'מאנים) מובארכ א-סבאח', ושאלו אותו היכן גובלת מדינתו. האגדה מספרת, שהמופתי ענה שעד מרחק יומיים הליכה עם גמל, כל התושבים מעלים לו מס. הבריטים לא התעצלו, לקחו גמל, והחלו להוליך אותו מערבה מהעיר כוויית, במשך יומיים. בסוף היום השני, סימנו הבריטים נקודה על המפה היכן שהיו, הציבו מחוגה שקצה השני היה על החוף, וכך למעשה שורטט הגבול של מדינת כוויית, הריבונית עד היום.

יש להניח, שהממשל הכווייתי, לא חייב את עצמו לשרטוט של הבריטים. אותם שבטים שהיו רגילים להעלות מס לא-סבאח', כמגינם ושליטם השבטי, המשיכו לעשות כן גם כאשר חצו בנדודיהם את הגבול ששורטט על ידי הבריטים והיה מוכר כמעט אך ורק בלונדון, ולא בכווית.

הסורים תובעים בעלות

דוגמה שונה בתכלית עולה ממערכת היחסים בין סוריה לבין לבנון. הגבול הבינלאומי בין שתי המדינות כלל אינו מקובל על סוריה. המשטר הסורי נשען על חלוקה מימי הרומאים, אשר לפיה כל השטח שבין ים לסוף לנהר הפרת, נקרא אז סוריה. בתוך חבל הארץ הזה, נתחמו מחוזות. לדוגמה, ארץ ישראל נקראה אז "סוריה פלשתינה".

אולם במאה ה-16, התקיים מצב שהפריד לתמיד את הלבנון משאר סוריה. ריכוז הנוצרים שהיה שם, כונן משטר מעין פיאודלי בתוך השטח שהיום תחום בגבול מדינת לבנון. לאורך ההיסטוריה, העצמאות הלבנונית הזו התפרקה, אך בימי המנדט הצרפתי, עם נפילת העות'מאנים, היא הוכרה שוב, וכך נוצרה מדינת לבנון.

סוריה איננה מקבלת את הגבול המפריד בינה לבין לבנון. מבחינתה, כל השטח אמור להיות ריבונות סורית מוחלטת. זוהי אחת הסיבות לכך שכמעט מאז קום לבנון, הסורים פועלים בתוך המדינה הקטנה, כדי להשפיע על הנעשה בה.

רעיון "סוריה הגדולה" שעדיין מקובל בקרב חלק מבעלי השררה בסוריה, מקיף לא רק את לבנון וישראל (עד גבולה עם מצרים), אלא אף רואה גם את ממלכת ירדן כחלק מאותה סוריה רחבה. על רקע זה (וגורמים אחרים) קיימת מתיחות רציפה בין שתי המדינות הללו לאורך שנים.

גבולות ישראל

גם חלק מגבולותיה הנוכחיים של מדינת ישראל, הם דוגמה לתפיסה האחרת של נושא הגבולות בעיניים ערביות. הדוגמאות החשובות לכך הן בגבול מצרים ולבנון.

כל שצריך הוא מבט אחד כדי להסיק שקו הגבול ישראל-מצרים הוא מלאכותי, הקבוע בידי אדם. הוא שורטט בשנת 1906 על ידי נציגים בריטיים ועות'מאנים. במקורו, היה הגבול קו ישר המתוח בין עקבה לרפיח, אולם העות'מאנים הצליחו להשיג מספר שינויים בקו, שהמהותי שבהם הוא רצועת החוף של ים סוף שסופחה לארץ ישראל. עם החלטת האו"ם על המנדט הבריטי, החלו נציגים בריטים וישראלים לדון על תוואי חדש לגבול. הישראלים דרשו לספח לארץ ישראל חלקים נרחבים מחצי האי סיני – עד נחל אל-עריש. הבריטים מצידם, הציעו לספח חלקים נכבדים מהנגב למצרים, בטענה שכך ירווח לשבטים הבדואים המקושרים משפחתית – שיהיו כולם תחת ריבונות אחת. לבסוף לא הושגה הסכמה, והצדדים אימצו מחדש את קו רפיח-עקבה. לקראת סוף המאה העשרים, ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, קיבל קו הגבול הזה משמעות מרחיקת לכת: הוא הוגדר על ידי גורמים אנטי-ישראליים כקו שמפריד בין יבשת אפריקה ליבשת אסיה. מבחינה גיאוגרפית, הקו הזה עובר כמובן בלשון המערבית של ים סוף – תעלת סואץ. אולם הטענה שהקו עובר בין רפיח לעקבה, סייעה למי שביקש לטעון שסיני תחת דגל ישראלי, הוא למעשה כיבוש מערבי של אדמה אפריקנית – אמירה בעלת משמעות כאשר מנסים לשוות לישראל תדמית של מדינה קולוניאליסטית.

קו הגבול עם לבנון, גם הוא משולל עוגנים היסטוריים עמוקים. שרטוטו החל בשנת 1923, על ידי צוותים צרפתים ובריטיים, במטרה לתחום את גבולותיו של כל אחד מהמנדטים. הצוותים הללו לא הספיקו להשלים את עבודתם לפני תום המנדט, ולכן המשימה עברה לידיהם של צוותים לבנונים וישראלים. לאורך השנים, הוסכם על כמעט מחצית מכל הקו, ומחציתו הנוספת טרם סוכמה וטרם שורטטה. עם תחילת מבצע ליטני, ב1978-, קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 425, שקבעה, בין השאר, שעל צה"ל לסגת לחלוטין מלבנון. אולם כדי להפוך הצהרה זו למעשית, חייבת הייתה מועצת הביטחון להתייחס לקו גבול כלשהו. לכן, במסגרת החלטה 425, שורטט "הקו הכחול", אשר משמש כגבול מדיני עד היום.

מסתבר, שמלבד גבול איראן-עיראק, אף גבול במזרח התיכון איננו גבול היסטורי. כל הקווים שורטטו על ידי גורמים מערביים, בעיקר במאה השנים האחרונות. זאת למרות, שהערבים חיים במזרח התיכון כבר מאות בשנים. אמנם, השליטים הערביים אימצו לחיקם את הגישה הטריטוריאלית לגבול, אותה ירשו מהכיבוש המערבי באזור. אך המסקנה המתבקשת היא שגבול מדיני, בשונה מזה הגיאוגרפי (הר, נחל וכו'), נתפס כנטע זר מנקודת המבט של התרבות הערבית. מה יכולות להיות ההשלכות של תפיסת עולם זו לגבי מדינת ישראל?

הפלסטינים מחוץ לתמונה

הגבול האקוטי ביותר מבחינתה של ישראל, הוא למעשה הקו הירוק. אם מקבלים את רעיון "שתי מדינות לשני עמים", אזי יוצאים מתוך הנחה שהפלסטינים יסתפקו בשטחי 67' לצורך הקמת מדינה עבורם. אולם מנקודת מבט היסטורית-ערבית, הקשר בין אותם שטחים לבין הפלסטינים רופף.

השטח הזה נקבע בהסכמי רודוס, בהשתתפות נציגים ירדנים וישראלים. קבוצה אתנית או ריבונית, שהתקראה בשם פלסטינים, עוד לא הייתה קיימת אז או שלא הוכרה ככזו. לכן, כל התייחסות לקו הירוק כאל מקובע עשרות בשנים, רחוקה מהעובדות. כשבאים לשרטט קו, שאולי יהיה יום אחד גבול בין ישראל לבין מדינה פלסטינית, הקו הירוק איננו יעד, אלא נקודת מוצא. כיציר קולוניאלי אין לו כל חשיבות היסטורית בעיניים ערביות, לכן כשבאים לתכנן גבול חדש, יש להתאים את הקו למגמות נוכחיות ועתידיות, ולא לעבר.

תפיסת הגבולות הערבית הקלאסית, המשתלבת עם שיטת שלטון על אנשים וקבוצות, ופחות על שטח, זרה מאוד לדרך בה נתפס בארץ ובתרבות המערב פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מנקודת מבט כזו, שרטוטו של גבול כזה או אחר על מפה מדינית יש לו משמעות נמוכה, לכל הפחות, כגורם מלאכותי, ולכן לא בר קיימא לאורך זמן, בתפיסת המרחב של הערבים. גם אם כיום הביאה עימה הלאומיות, שהצמיחה שורשים עמוקים במזרח התיכון הערבי, קבלה של גבולות כגורם מפריד בין מדינות ועממים, בכל זאת יש לקחת זאת בחשבון כאשר מנהלים מו"מ עם גורם ערבי, פלסטיני, סורי או אחר.

http://www.omedia.co.il/Show_Articl...2710&MenuID=701