ראו איך הם מגיחים צועדים זה אחר זה, באים בזהירות היפה לעדיני עור ונפש המהססים על קרקע לא נודעת, מתפעלים מהלמות לבם, משרבטים, מורחים ססמאות, כותבים מאמרי מערכת וטורים ומהם שמחברים חרוזים לשזור שירים שינדדו במרחבי הדוא"ל וסופם שיעלמו כאבק ברוח שרב.
הם מכנים עצמם עיתונאים, סופרים, לבלרי שירה וסתם מוכיחים בשער, חולמים שהם הכתובת במקום שאין קיר. הם רוצים שנראה בהם אנשי מוסר, לוחמים בקרב האחרון על דמות המדינה היהודית והמחר. לפתע הם מבקשים להיות כמוך כמוני, מביני דבר חושפי סוד נתעב ועוד.

הם תולים עיניים דומעות בגביר שירד מגדולתו, בנוכל הנכנס ויוצא בשערי מושב הגנבים, משפילים מבט מול עיניו הדולקות של נשיא, או שוע וסתם נואף בכיר מגלגל לשון, שרק אתמול התבטלו ליד שולחנו, כתבו והללו נפלאותיו, נשמו הדלפות, התעלמו מדברים שהשתיקה לא יפה להם, הפנו עורף לאמת, פקקו אזניים, סתמו פה ועסקו בהתיהפיפות של טורי סוף שבוע.

בעייני עצמם הם נראים כעמודי התווך של תרבות העם המושפל עד עפר, שלימינו לא עמדו גם כשידעו שחובתם להעיר ולהגיש מאכלת- מילים לשחוט פרות קדושות. הם התענגו לעמוד בזוהר אור שר- צבא, מעדו בריצתם לשבת עם... להראות ליד... לכתוב עבור... הם הצבועים המגיחים בחשכת הלילה, צחקנים יבבנים, המריחים נבלה או פגר וכעת יוצאים ממאורות זהב, ממגדלי שן, מאולמות הפנתאונים שהקימו לעצמם איש למען רעהו ואם אפשר בדמי ממון פרס מטעם... , קרן של... מענק הבא מארנק רשעים.

פרגולי ההלקאה הכלכלית לא ריצדו על בשרם העשוי חלב-שעווה שלא יעמוד באור החמה. הם שתקו והבליגו והתעלמו מהמראות שראה העם, מהקולות ששמע, מזעקת נאנקים וסובלים שתלאותיהם לא נולדו עם הוודע דבר גחמנתו של אשמאי בדירת שרד. בימים קודרים, כשריח הנבלה עולה, חריף מתקתק ומבחיל כמרק שהחמיץ, הם מגיחים ובאים להתייצב כאנשי מוסר, מתנפלים לתוך מהומת טובחי הפר שנפל, נדחקים ומקווים שנראה אותם עושים כמיטב כשרונם, שנראה ונתפתה להאמין שהם כואבים באמת, ששתיקתם הארוכה, דומיית עשרות שנות שומרי סוד, לא היתה כשתיקת הכבשים.

פה משורר, שם סופר רב מכר, לידו בעל טור המילל כתן בייחומו. הם מצביעים על עלי-בבא במערתו, שוחה במטמון עדיים ואבני יקר, אוצר שצבר במלקוח ואינם אלא ארבעים השודדדים. אלה המתריסים היום, הם שידעו כמנהג פחדנים- טוב מנשך שפתיים מדיבור אמת. הם החוטאים שלא דיברו כאילו לא שמעו, או אולי לא ראו. על אלה ודומיהם הטיל אמיל זולא שתי מילים חדות כתער "אני מאשים".

הם צוחקים כצבועים, מגיחים מהססים לצאת נוחיות טרקליניהם לבוא לעולם לא נודע של קריעת רעלות, הסרת מסיכות ושמש שוזפת שקרניה צורבות עם שלם. לעייניהם נאנקת אומה שהם, בשתיקתם העלובה, סייעו לעשותה גיא עוול, חרפת זנונים, מקום של עושק אלמנות ויתומים. הם אלה ששתקו כשידעו מה מעולל איש החרפה מקרית מלאכי, כשראו עייני התאוותן מתרוצצות בקלסתר בעל הלשון, הם ששתקו למראה המשחקים בארגז החול של גן נבחרי האומה.

כשהצבועים מגיחים, איש אחר רעהו, לכתוב, לקשקש, להכות על חטאינו מוטב שנזהר שמא נמשיך להאנח למקרא דבריהם, לרכוש ספריהם העוקפים זהיר זהיר מכאובי האומה, שנחטא ונשתתף במופעיהם המתייפיפים. כוחו של עם ברוחו ורוחו נכתבת בתוכחה, בתעוזה, בזעם ובאמת. במקום כזה הם לא עמדו בשנות הסביאה הבולענות, הריקנות כשהרימה איכלה כל חלקה טובה. כשטענו להיות כלבי- השמירה המופקדים על טובת העם רוחו וחרותו ובסופו של יום לא היו אלא עדת צבועים.

מתוך משקפת שדה - טור שבועי של יורם המזרחי בקולמוסנט

http://www.blabla4u.com/sites/blabl...=Heb&ID=3779889

.

מין האחד ידע לזהות את מינו...

מזל לפחות שצביעות איננה פשע

ברוך בואך ל.....