 |
07-03-2007, 15:32
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 11.02.06
הודעות: 13,393
|
|
ללא שם - פרקים 17 עד 25
שלום לכולם 
מי שלא קרא את הפרקים הקודמים, מוזמן להיכנס ללינק הזה.
ועכשיו... הנה לכם תשעת הפרקים הבאים. ושוב, אני מצטער מראש אם אני איאלץ לשנות משהו, ואם אני אשנה אני אודיע לכם...
אתם מוזמנים לכתוב מה הרגשתם, מה אהבתם, מה לא אהבתם, מה היה מיותר, מה היה מפתיע... כל מה שעולה לכם בראש.
puzpuz... הרגע שְלוֹ חיכת, לא? 
ומעכשיו, חוץ מזה שהזמנים כמובן ממשיכים לקפוץ קדימה ואחורה, אתם תבינו טוב יותר למה לסיפור הזה קוראים "ללא שם"...
לא נשאר לי עוד מה לומר חוץ משתהנו!!
כל הזכויות שמורות לי...
\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/
17
יום שלישי, 14:03
מה יש לאנשים המשוגעים האלה? אני רץ. ופתאום, מבין. השבב. אבל למה? זה היה מזל גדול לקחת אמצעי זהירות נוספים. אני ממשש את השבב החבוי, וממשיך לרוץ.
איי!! מה זה? חושך. מישהו גורר אותי.
"עזוב אותי! מה אתם רוצים ממני?? משוגעים!!" אני צועק לו.
"תסתום את הפה שלך, חתיכת חרא קטן. פשוט תסתום." הוא דוחף אותי לתוך מכונית, הרגשתי לפי הריפוד. הוא אומר לי להיות בשקט ושאם לא אז הוא יירה בי. או שאולי לא?
"אתה לא תעיז. אין לך סיכוי."
הם רוצים את השבב. כל עוד אני לא אתן להם אותו אני בטוח... אני צריך לדעת למה הם צריכים אותו.
אני שומע את המנוע רועש, והמכונית יוצאת לדרכה.
18
יום שלישי, 15:22
סוף סוף הגענו. אנחנו עוצרים ליד דלת הכניסה השחורה. "קח אותו, אלון" אומר לי יואל.
"בוא כבר! אידיוט." אני אומר לו. אני לוקח אותו ואנחנו נכנסים פנימה.
"קח אותו לחדר הקטן, ותנעל אותו שם."
19
יום שלישי, 14:17
אני חונה בשקט. רק שהיא לא תשמע אותי.
אני עולה במדרגות בשקט, מגיע לדירה. אני מצמיד את האוזן לדלת.
ואני שומע אותה, מתוך הדירה. כנראה בתוך החדר שלה או משהו. אני מכניס את המפתח בשקט, ופותח את הדלת. בשקט... אסור שהיא תשמע...
אני מתחיל להתקדם לכיוון החדר שלה, והנה – אני רואה אותה עם הגב אליי, הכל מושלם. אני מרים את חוט התיל, מחזק אותו סביב האצבעות ומתקדם.
20
יום שלישי, 13:05
אני מחכה פה לאוטובוס. כל רגע יונתן יירד, ואז הכל אמור להיות חלק. אני מחכה עוד, בסבלנות.
קוראים לי מאיר, ואני צריך להצמיד את המפתח לדירה של יונתן לגוש הזה. הנה, אני רואה את האוטובוס מגיע. אני נושף חזק, מכין את עצמי. יד ימין לתוך הכיס, אני מחזיק את החומר, מוכן לרגע האמת. האוטובוס עוצר, והוא ממש מקדימה, עם צרור מפתחות תלוי על התיק. אני מוצא מהר את המפתח המתאים ומצמיד. מושלם. עכשיו יש לנו גם את המפתח שלו.
הוא יורד, והאוטובוס ממשיך.
"הצלחת?" שואל אותי דוד.
"נו, ברור."
אני נותן לו את זה ויורד בתחנה הבאה.
21
יום שלישי, 14:21
אני מסתובבת במהירות. ידעתי ששמעתי משהו. יש פה מישהו עם חוט תיל ביד, והוא הרגע הוציא גם אקדח.
"לילך..."
"מי אתה?" אני צועקת לו. "מה אתה רוצה?..."
"אולי כדאי שתבואי במקום למות כאן כמו מפגרת?"
הוא תופס לי ביד.
"תגיד לי, מי אתם!!"
"תגידי לי את, את רוצה למות פה או לבוא איתי?"
הוא מושך אותי למטה, השכנים לא שומעים כלום. הוא זורק אותי לתוך המכונית שלו, נכנס מקדימה ונועל את הדלתות.
"לאיפה אנחנו נוסעים?" שאלתי.
"זה לא עיניינך עכשיו. תהיי בשקט".
ואנחנו נוסעים.
22
יום שלישי, 15:24
אני שומע מפתח מסתובב במנעול. אני כלוא פה. אין לי שום אוכל, ולקחו לי את התיק.
אחרי משהו כמו שעתיים של סחרחורות וצמא, מישהו פתח לי את הדלת.
"חתיכת אפס. אני נשבע לך שאני אהרוג אותך. חתיכת זבל."
הוא מושך אותי לתוך תא אחר, הפעם עם שולחן. ליד השולחן יושבים איש ואישה, והתיק שלי פתוח על השולחן. כל הדברים שלי פזורים על השולחן, ועל הרצפה.
האישה קמה, קושרת אותי לשולחן. "אתה חושב שאנחנו צוחקים?"
"מה?"
"שאלתי, אם אתה חושב שאנחנו צוחקים איתך."
"אני לא מבין."
עכשיו האיש התחיל לדבר.
"אתה לא מבין? תגיד לי עכשיו איפה נמצא השבב."
"על איזה שבב אתם מדברים??"
"אתה אידיוט, או מה? מה נראה לך?"
"אין לי מושג על מה אתם מדברים."
הוא מחטיף לי סטירה, וחוזר על השאלה.
"אין לי מושג על מה אתם מדברים."
ושוב.
אחרי זה יש לי עוד סחרחורת ואני מתעלף.
23
יום שלישי, 15:00
הם עצרו צמוד לכניסה. היא, עם אזיקים בידיים, והוא מוביל אותה פנימה.
"יעל, זו לילך. אשתו של הבן-זונה." הוא אומר לי.
"תראו תראו! מה שלומך מתוקה שלנו?"
איזו כלבה. היא לא עונה.
"שואלים אותך איך את, אז תעני" אומר דוד.
"איפה יוני?"
"היא רוצה לראות את יוני!! בסדר, אנחנו נראה לך אותו..."
הם לוקחים אותי אל התא שלו, ומעמידים אותי מול הסורגים.
"יוני!"
"לילך! אני מאוד מצטער. אני מאוד מאוד מצטער."
24
יום שלישי, 15:06
"אני יודעת!" היא אומרת לי.
"לילך, כדאי מאוד לאחד משניכם לדעת עכשיו איפה השבב נמצא." יעל אמרה לה.
"אני לא יודעת איפה זה."
"כמו שאמרתי, כדאי מאוד לאחד משניכם לדעת עכשיו איפה השבב נמצא. אני נותנת לכם שלושים שניות בדיוק.
הם יוצאים, ומשאירים אותה כאן. שלושים שניות.
"חוץ מזה... אני מקווה שהכל בסדר?" היא שואלת אותי.
"כן. אני מקווה לפחות... תודה רבה על הכל"
"אתה שמת אותו במקום טוב?"
"כן... תודה"
"אני רק רוצה לאחל לכם בהצלחה."
"תודה"
25
יום שלישי, 15:08
"אוי, בדיוק נגמר לכם הזמן," אני אומר. "מה החלטתם?"
"אנחנו לא יודעים איפה השבב."
"חבל מאוד."
אני מרים את האקדח, ותוקע לה כדור בראש. היא נופלת ואני יורה שוב. הפעם לגב.
הוא צורח. שיצרח. הזהרנו אותו.
"אני אבוא עוד מעט." אני אומר לו. "מאוד כדאי לך לחשוב על זה. מאוד."
וככה, השארתי אותו עם הגופה שלה. יצאתי לחדר הסמוך. בחדר יש טלוויזיה במעגל סגור, ואני מסתכל עליו. הוא בוכה שם.
"בקרוב מאוד אנחנו נצליח. אנחנו שוברים אותו" אומר ברק. "אנחנו שוברים את הזבל הזה."
\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/\/
תגובות בקשה... חשוב לי לדעת מה אתם חושבים על זה
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
