 |
16-04-2007, 21:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
|
בלי סיפורי גבורה, רק סיפורים על גיבורים
זו הזדמנות טובה לספר את סיפורם של הצעירים של משפחת סלוזיטל – קרובי משפחה רחוקים שלי – שלא נותרו להם צאצאים ולא רחוק היום שהאחרונה שבהם לא תהיה עמנו עוד.
ארבעה ילדים היו לחיה והרצל סלוזיטל – יהודים ליטאים מהעיירה בירז' שבגבול לטביה. הגדולה – הינדה – הייתה נשואה כבר ב-22 ליוני 1941, אולם שלושת האחרים, פרומה, אטא והירש (20, 19 ו17 גילם) היו רק בתחילת חייהם. את פרומה תפסה המלחמה בקובנה, בקורס למזכירות. שאון ההפצצות של הלופטואפה והבהלה שאחזה בחיילי הצבא האדום, רק הגבירו את הבהלה. עוד בטרם התחילו האקטיביסטים הליטאים בפוגרום הגדול (שנמשך 3 ימים ובו נרצחו כ-3000 יהודים) פרומה נמלטה מהעיר ברגל, מזרחה לכוון עיר הולדתה. 3 ימים הלכה לאורך ליטא, פה ושם נעזרת בטרמפ עם משאית צבא, אוכלת ממה שאיכרים טובים נתנו, ישנה באסמים ואפילו ניזונה מערמות כיכרות לחם של משאית צבאית שהופצצה. כשהגיע לבירז' מצאה את העיר ריקה לחלוטין מיהודים (פרט למשפחה ענייה ומרובת ילדים שישבה בפתח הבית ומקוננת בבכי). הסתבר שכל היהודים נמלטו. היא נכנסה לדירת ההורים מהחלון ומצאה אותה מסודרת לחלוטין. לאחר לינת לילה המשיכה ברגל לכוון לטביה בין המוני פליטים, ולאחר מספר ימים פגשה בדרכים את אחיה ואחותה הצעירים, בין קבוצה גדולה של נערים וצעירים יהודים מהעיירה שלהם. מבוגרים ומשפחות מהעיר לא היו. הסתבר כי ארגון הנוער הקומוניסטי (הקומסומול) העמיד לרשות בני הנוער חברי התנועה, שתי משאיות. האחות סיפרה שלא רצתה לעזוב את ההורים, אולם אלה, ואחותה הנשואה, האיצו בה לקחת את אחיה ולהימלט. "אנחנו נהיה בסדר" הם אמרו לה בדמעות... גם שאר הצעירים סיפרו סיפור דומה. לאחר כמה ימים התקלקלו המשאיות (או שאזל הדלק) אבל הצעירים קיבלו את ה"פור" כדי לצאת מהכיתור של הכוחות הגרמנים והאקטיביסטים הליטאים שהתארגנו במהרה למיליציות ורצחו יהודים. מאוחר יותר הסתבר שמאוחר יותר גם שאר יהודי העיירה נמלטו גם הם, ברגל, אולם דרכם נחסמה בידי ליטאים חמושים שרצחו כמה ואת השאר הכריחו לחזור לבירז'. שיירות הפליטים שנעו דרך לטביה לבלרוס היו אין סופיות. ילדים איבדו את הוריהם וישבו בוכים לצד הדרכים חסרי אונים, קשישים ותשושים התמוטטו, מדי פעם ירדו מטוסים גרמנים והבהילו את הפליטים (למרות שפרומה לא זכרה הפצצה של ממש). באחד הקטעים צעירה אחרת – בת כתתה – התיישבה תשושה ועם רגליים נפוחות. שאר הצעירים המשיכו הלאה ופרומה החליטה להישאר אתה. האח והאחות המשיכו הלאה והקשר אתם אבד לכמה ימים. לבסוף הבחורה חזרה לעצמה והמשיכה – כמוה גם פרומה.
באותו זמן גם פגשה את הדודה שלה, עם בעלה וששת ילדיה – בהם כמה פעוטות. הבעל היה עגלון וכך הם הצליחו להמלט מהעיירה בה גרו. הילדים הקטנים ישבו על העגלה והגדולים הלכו ברגל. הגדול היה בן 16 ואמו הצמידה אותו לפרומה וביקשה ממנה שתמהר אתו קדימה – כי שניהם צעירים והולכים מהר ואולי ינצלו. הבחור (שנפטר בשנות ה-80) המשיך אתה ולבסוף התגייס גם הוא לדיוויזיה הליטאית. הוריו ואחיו שרדו במחנה פליטים בסיביר, אולם עד תום המלחמה לא ידעו מה עלה בגורלו.
במינסק כבר התמעט זרם הפליטים, אולם הצעירים מליטא המשיכו לנוע לעומק רוסיה לאורך כל הסתיו. הקיום היה בדוחק מאוד משום שמי שלא הייתה לו עבודה, לא קיבל תלושי מזון. זמן מה עבדו בסובחוז (חווה שיתופית) והתקימו בקושי – כקומונה – מירקות וקצת בשר. גם פה היו כאלה שנתנו יותר וכאלה שפחות... בכל מקרה החבורה דאגה לכולם, גם אם היה צריך להפריש משהו מהבשר הטוב שלך בשביל הבחורה שלא מוכנה לאכול עור ושומן עצם...
כשהגיע החורף נדם גם מקור המחייה הזה. מי שלא התגייס לצבא או עבד במפעל – לא היה לו ממה לחיות בחורף הרצחני של 1941. הצעירים לא ידעו רוסית, אלא רק אידיש וליטאית שהיו חסרות תועלת ברוסיה. הרוסים שהחליטו להקים אוגדה ליטאית עצמאית, הפכו צעירים יהודים בעלי זיקה אידאולוגית לקציני גיוס ותועמלנים, ואלה עברו בין היהודים הליטאים ושיכנעום להתגייס לאוגדה. ברור שאת אחיה (בן 17), כמו בחורים אחרים צעירים, גייסו בלי שאלות, אבל בנות ומבוגרים לא היו חייבים בכך. פרומה, הגדולה, אמרה לאחותה הצעירה ממנה כי אולי כדאי להן להתגייס גם "כמו שאר החברה ואחינו". אחותה, במין הרגשה מבשרת רעות, אמרה לה "בשביל מה? יש לי הרגשה לא טובה עם זה.. יש לנו רק זו את זו ונחיה!". פרומה שכנעה אותה, וגם בנות אחרות, וכולן התגייסו לדיוויזיה המתארגנת.
בזמן ההתארגנות וההכשרה החפוזה, פרומה שמעה כי אחיה הצעיר (גם הוא באוגדה) הוצב לא רחוק ממנה. באפטר שקיבלה היא יצאה לבקר אותו: הילד הקטן עמד שם צנום, מסופר קצוץ ומעשן... היא העירה לו על העישון (היה נחשב כהרגל מגונה באזור שלהן), דיברו קצת ונפרדו. זו הפעם האחרונה שבה נפגשו.
פרומה, אחותה ושאר הבנות, הוצבו בתפקידים רפואיים – פרומה כאחות בבית חולים שדה, ואחותה כחובשת בתחנת חבישה קדמית. בראשיתה הדיוויזיה הליטאית הייתה יחידה יהודית כמעט לגמרי. האידיש הייתה השפה השלטת והווי היהודי לא היה משהו שהסתירו. כמעט כל הפליטים היהודים מליטא התגייסו, כולל לא מעט בני 40+.
חורף 1941 וזה של 1942 היו קשים מאוד. כמעט אף פעם לא ידעו החיילים הפשוטים מה קורה בכלל מעבר לטווח המיידי. לאיש שם, כמעט, לא הייתה משפחה שידע מה עולה בגורלה: כולם היו חסרי בית.ב-1942 קיבלה פרומה מכתב מאחיה בו הוא סיפר כי נפצע "אולם זה כלום ואני חוזר לחזית". מאוחר יותר באותה שנה הירש סלוזיטל נהרג בקרב אי שם ברוסיה. באותם ימים זה מה שסיפרו ולא הייתה דרך לברר יותר מכך. בדיכאון, העגמומיות ותת התנאים של החזית, פרומה לא שאלה הרבה מעבר לכך. בבית החולים (אוהלים הבנויים בתוף חפירות באדמה... מדי פעם התקדמו או נסוגו והיה צורך לשנע את כל המתחם) החיים היו מסוכנים אולי פחות, אבל קשים מאוד פסיכולוגית. מסביב גססו חיילים בדרך קבע: פציעות בטן וראש, שחפת ושאר מחלות היו רוצחים נפוצים מאוד. בכל יום הגיעו פצועים שהכירה מהעיירה או אפילו מהכיתה. לפעמים נפצעו לא קשה, חזרו לחזית ואחרי כמה שבועות חזרו פצועים אנוש ומתו. במקרה אחד זיהה אותה פצוע בטן שקרא לעברה וכינה אותה בכינויה מילדות: זה היה המורה שלה מבית הספר – בן מעל 40 שהתגייס גם הוא. הוא התחנן שתתן לו קצת מים, אבל כפצוע בטן היה אסור לו לשתות. מבויישת היא ניסתה לשכנע אותו, אבל הוא התעקש ואמר שאיש לא יראה. היא עזבה את האוהל בלי להענות לו. הוא נפטר באותו היום. מאושפז אחר היה בחור ליטאי תמים וילדותי שאושפז והסתבר שירה לעצמו ברגל. הוצבה עליו שמירה והיה ברור לכולם שהוא ישלח ליחידת העונשין וממנה ככל הנראה לא יחזור. הוא שאל אותה בתמימותו אם היא חושבת שיענישו אותו והיא, משום מה, הזכירה תמיד כמה שהיא ריחמה דווקא עליו-בחור לא יהודי משתמט...
אלה היו החיים לאורך שנתיים, אלא שהשיא הגיע בתחילת 1943.האחות הצעירה, אטא סלוזיטל, נפצעה בהפגזה ליד קו החזית. היא פונתה לבית חולים שדה (אחר) ולאחר שנודע לאחותה על כך, היא קיבלה חופשה של יום לבקרה. כשהגיעה לשם הסתבר כי זו פציעת בטן וכי אחותה גוססת למעשה. במשך יומיים ישבה לצידה והן שוחחו. לקראת הסוף האחות הצעירה הזכירה לה איך היא אמרה שלא כדאי להן להתגייס וכי היא אינה רוצה למטת צעירה כ"כ. הסוף הגיע מעט מאוחר יותר – בשקט, כמו כל כך הרבה חיילים בצבא האדום... לוויות באותה תקופה היו פשוטות מאוד: פרומה ליוותה את החייל שזה היה תפקידו: גופות נפטרי אותו היום, וביניהן האחות, הועמסו על עגלה: מופשטות מכל ביגוד שמיש, פרט לאחות שמפאת היותה אישה הותירו לה את מדיה. בגלל האדמה הקפואה חסכו בחפירות קברים והחיילים נקברו בשלשות... הלוויה הפשוטה הסתיימה, והאחות ששרדה חזרה לעבודתה...
בכל הסיפורים האינסופיים ששמעתי ממנה לא היו גרמנים הרוגים (פרט לגופה קפואה שראתה פעם אחת לצד הדרך...), לא קרבות גבורה ולא יותר מדי דיבורים. היהודים הליטאים לא דברנים גדולים ובאופן כללי שואת יהודי ליטא, כמו גם סיפור הדיוויזיה הליטאית-יהודית, על שלל גיבוריה (ובהם וולף וילנסקי וקלמן שור שנפטרו בישראל. שניהם זכו לעיטור "גיבור ברה"מ". זכיתי להכיר אותם ולשוחח עמם) לא זכו ליחסי ציבור.
ב-1943 פרומה נפצעה בעצמה. לא פציעה חמורה, אלא שעבודות בשיקום מסילה מופצצת, תת תזונה ותת תנאים, ואולי אף דכאון שנראה לי שכל היהודים סבלו ממנו לבסוף בדיוויזיה, הביאו לכך שהפצע החמיר ובבית החולים היא לקתה בשחפת העצמות. את ששת השנים הבאות בילתה בבית חולים צבאי ברוסיה. כמעט כל אלה שאושפזו יחד אתה הלכו לעולמם. גם פרומה – שהגיעה למשקל של 28 ק"ג – כבר נחשבה לגוססת (כפי שסיפרו לה האחיות בסופו של דבר), אולם כח רצון עז החזיק אותה בחיים. לאחר שש שנים היא השתחררה מבית החולים שבר כלי – חולה, רזה ובעלת מפרקים הרוסים... בקושי הולכת וכל זה בגיל פחות מ-30. מכתבים ששלחה לעריית בירז': אחד עבור כל בן משפחה, חזרו עם קרוס גס מסומן עליהם והכיתוב בליטאית "נהרגו". מכתב ששלחה לליטאים שכנים שלה לשעבר, חזר עם תשובה "זה נכון, הגרמנים הרגו אותם, אבל גם לנו היה קשה... לא היה אוכל...".
כשעלתה לישראל זכתה פרומה למעמד של נכה מלחמה – מעמד זהה לזה של נכי צה"ל. כאן יכלה לחיות בשלווה יחסית בדירת חדר של עמידר לאורך עשרות שנים. בית האבראה במעלה החמישה היא האתנחתא השנתית העיקרית: שם הסתובבו קשישים אחרים שכמעט כולם עברו את אותו הדבר. עד לפני כמה שנים עוד היו נפגשים וותיקי הדיוויזיה באירועים, ולפעמים ברחוב. בשנים האחרונות התמעט מספרם במהירות ואלה שחיים עוד רובם לא בקו הבריאות. שוחחתי עם לא מעט, ואיש מהם לא התיימר להיות רמבו... "עשיתי את שלי. לא הרגתי גרמנים, אבל נתתי מה שיכולתי" אלה תיאורים רגילים מפי יהודים ליטאים פשוטים שהתגייסו לצבא כי זה מה שהרגישו, אבל גם היום לא מנסים להציג את זה כאידאולוגיה.את המדליות שלה פרומה מסרה לילדת השכנים כשעלתה לישראל. את אלה שמשרד הבטחון, ממשלת רוסיה (בשנות ה-90) וארגון נכי המלחמה בנאצים שלחו לאחר מכן, היא נתנה לילדים פה (ומכל אחת היו 3... אחד לכל אח/אחות). מכתב שנשלח בשנות ה-90 לארכיון הצבא האדום, חזר עם פרטים מדויקים על תאריך ומקום נפילת האח. אני לא יכול להגיד שייתה איזו תחושה של סגירת מעגל אצלה... ככה זה אצל הליטאים מהדור ההוא: אנשים קשוחים ופשוטים.
לפרומה אין ילדים וכל בני משפחתה הקרובים אינם בין החיים. כיום היא מאושפזת במוסד סיעודי ומצוייה על גבול הצלילות. הפרקים והשרירים שניצחו את השחפת לפני 60 שנה, מרימים ידיים אט אט כמו גם שאר הגוף. לפני כמה שנים תיעדתי את סיפורה בסרט וידאו והיום החלטתי לדאוג שיופיע בפורמט כתוב. אחותה הצעירה מוזכרת בכמה ספרים כאחת היהודיות הבודדות בדיוויזיה שנהרגה בפעילות קרבית. כמות האבידות העצומה הביאה לכך שב-1944 כבר הייתה הדיוויזיה הליטאית בעלת מיעוט יהודי בלבד.
_____________________________________
.
|
|
ראשי
צ'אט
A friend in need 
- is a friend indeed 
).
מצב כלאיים
