הילדים של קיץ 89'





למתגייסים החדשים אפילו לא מבטיחים יונה או עלה של זית. מי יוכל להסתכל לאמהות בעיניים ולומר שלא הייתה ברירה? גיא רונן עדכון אחרון: 22.04.07, 00:00


מכל בית בישראל בוקעים הקולות. הוא יודע, גיסו חזר עכשיו ממילואים. גם הילד יצא עם מסר דומה ל"רגילה". כן, גם היא כבר שמעה, לשכן של השכן שלה יש חבר טוב ב"בור". זה מזמן באוויר, והנה זה בא: ניסים תשמע, תהיה מלחמה. וממש לא בטוח שנצא מנצחים.



כן, בערב יום הזיכרון תשס"ז רב-סרן שמועתי עובד שעות נוספות. זה כנראה יקרה ביוני-יולי. לא, אנחנו לא נתקוף ראשונים, מרגיע ראש הממשלה, אבל מזהיר: העימות עלול להתרגש עלינו פשוט בגלל אי-הבנה. והצבא כבר מתכונן, ובבקו"ם מזהים מוטיבציה גבוהה, והרמטכ"ל מבטיח: במשמרת שלו יהיה לפחות ברור מי מפסיד ומי מנצח.



לאשכנזי אין זמן, כותבים הפרשנים, הספירה לאחור כבר בעיצומה. ושוב מסתערים קדימה במרוץ חימוש, הופכים את היחידות בביקורות והקפצות, מרעננים תורות לחימה. דוקטרינות של הרתעה, התרעה והכרעה. והח"כים מאזינים בקשב, מתפעלים מביצועיו של המפקד שמדבר איתם בגובה העיניים, בטוחים שאיתו אפשר לישון בשקט. אין ספק, עם הגולנצ'יק הזה - השמיים הם הגבול; הוא הרי לא טייס.



אותנו לימדו פעם משהו אחר על תפקידה של מנהיגות. סיפרו לנו שהיא אמורה לעשות הכל כדי למנוע את הקטל מבעוד מועד. לחשוב מחוץ לקופסה, להפוך משבר להזדמנות, לזהות פרצות בחומת העוינות, לפלס דרך להידברות. לשנות את גלגלי ההיסטוריה ולא להיגרר בעיניים פתוחות למלחמות ברירה. אף אחד לא מוותר עכשיו על הגולן או מאמץ את זכות השיבה - בסך-הכל מדברים על לדבר. אולי אז לא ישרקו הכדורים.



אבל בימים שבין שתי ועדות וינוגרד - זו שהסטודנטים מבטיחים להבעיר את המדינה כדי לממשה, וזו שתיכף תבעיר את המדינה בעצמה - למי יש זמן למנהיגות? כשהצמרת כולה יושבת על כרעי תרנגולת, לא יודעת מה יילד יום ועד מתי תהיה שם - אין פלא שהיא לא מחמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות.
רק שלפעמים, מה לעשות, לא הכל פוליטיקה. יש עולם שלם בחוץ, והעולם הזה
מסוכן וגם משתנה. הנה מדברים שלום מריאד ועד רבאט, קוראים לנו ללמוד
באוניברסיטה של דוחא, ברמת-עמון מוכן המלך לשקול פיצויים לפליטים במקום שיבה. מושיטים לנו יד בדמשק. אפילו נשיא פקיסטן שוקל לקפוץ לביקור. בין הפטיש של איראן השיעית לסדן של אל-קאעידה הסונית, מישהו שם מתחיל להבין שהשד הציוני לא נורא כל-כך, אולי אפילו יש בו יתרונות. וממש כמו שחלמנו וכתבנו במגילת העצמאות, הם קוראים לנו לדבר איתם כקבוצה וכבודדים, לפני שיהיה מאוחר. איפה אנחנו?




ואיפה עכשיו הילדים של חורף 73'? להם לפחות הבטיחו יונה, עלה של זית, שלום (עם ביטחון) בבית. לילדים של קיץ 89', אלה שיתגייסו בקרוב, אפילו לא מבטיחים. אפילו לא מנסים למכור להם אשליה, איזו תקווה לאמא ששולחת את הילד אל הלא נודע. מה היא אמורה להרגיש ביום פקודה? מי יכול להסתכל לה בעיניים ולומר שבאמת לא הייתה לנו ברירה?




השנה, בתפר הבלתי אפשרי שבין אבל הזיכרון לחגיגות העצמאות, טוב נעשה אם נקדיש קצת זמן גם לחשבון נפש. כדאי שניזכר מה קרה בפעם האחרונה בה הפנינו עורף למנהיג ערבי שדיבר שלום - וגם הרעים בתופי המלחמה. טקטית, בסוף ניצחנו. אבל באיזה מחיר? וכמה שמות יתווספו לדפי ההנצחה שלנו עד יום הזיכרון הבא? ובעצם, למה?



הכותב הוא חבר מערכת ynet



------------------------

מה דעתכם ?
"אותנו לימדו פעם משהו אחר על תפקידה של מנהיגות. סיפרו לנו שהיא אמורה לעשות הכל כדי למנוע את הקטל מבעוד מועד. לחשוב מחוץ לקופסה, להפוך משבר להזדמנות, לזהות פרצות בחומת העוינות, לפלס דרך להידברות. לשנות את גלגלי ההיסטוריה ולא להיגרר בעיניים פתוחות למלחמות ברירה. אף אחד לא מוותר עכשיו על הגולן או מאמץ את זכות השיבה - בסך-הכל מדברים על לדבר. אולי אז לא ישרקו הכדורים. "

אני הולך להתגייס , אבל מי יפקד עליי? מנהיגים גדולים או מושחטים ?
שאחרי הקרב והאבדות יקימו וועדות ויגידו לי שזה היה לחינם ?

עם כל הכבוד לא נראה לי שהכוונות של אסד כל כך תמימות ובכלל הכתבה הזאת מקומה יותר בפורום פוליטיקה מאשר בפורום מתגייסים וסדירים ....


פרט שולי : המתגייסים בקרוב הם רובם ילידי חורף 89 ....

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

אנחנו חיילים - לא ילדים

נאמר בכתבה: "אפילו לא מנסים למכור להם אשליה, איזו תקווה לאמא ששולחת את הילד אל הלא נודע?" - לצערנו, אנחנו חיים במדינה שאין לדעת מה יוליד מחר.

כולנו חיילים, וכולנו ילדים של אמא כלשהי, אבל כשאנחנו חיילים (בסדיר או במילואים) אז אנחנו "חיילים", ולא "ילדים"!
צריך להפסיק להסתכל על כל צה"ל כילדים!

"ילדים" לא צריכים למות, אסור לתת לזה לקרות.
אבל אם "החיילים" הם "ילדים", אז כמובן שאסור שגם חייל ימות.

בוקר טוב! אנחנו חיים בישראל! חיילים מתים למעננו ולמען ארצם! תפקיד החייל הוא להילחם, ובמידת הצורך להקריב עצמו למען מדינתו, עמו, וכן, משפחתו.

צריך להתעורר ולקבל את המצב שלנו, ולתת מעצמנו את המירב.
אם אף אחד לא יהיה מוכן להקריב עצמו למען רעיון, הרעיון יעלם.

יואל , תל אביב (22.04.07)

כבר קראתי את התגובה הזאת פעם אחת, ועכשיו קראתי שוב, ואני עדיין לא מבין מה הקשר?

העובדה שתפקיד החיילים להגן על המדינה מקנה את הזכות למנהיגים אלו או אחרים לזלזל בחיי הם?


החיילים צריכים להגן על המדינה. וכשם שמצפים מחייל לגלות אחריות ולהגן על המדינה, קח אפשר לצפות לאחריות בסיסית מצד ההנהגה.

כתבה דפוקה

ופרדימן זה מיועד לכל החבר'ה שנולדו ב89 (כמוני וכמוכם)

לא מסתדר לי איך דווקא ילדי 89? אנחנו לא אמורים לעבור טירונות ומסלול לפני שאנחנו נכנסים למלחמה?

פוליטיקה- לא כאן.

ננעל