|
מאמר צנחנים 3.5
הרגע חזרתי ומשום מה אני לא כל כך עייף, וחיכיתי להזדמנות שלי להחזיר במאמר, אז הנה זה. אני אהיה מאוד פרטני, ואתמקד גם בצדדים היותר פורמאליים ומה בעצם קורה כל הזמן, לכל אלה מכם שממש לחוצים ושצריכים לדעת מה צבע השרוך העליון של החובש כדי להירגע.
אגב, אני ממש לא מהסוסים שמפרסמים פה מאמרים, וכל הזמן הגעתי במקומות האחרונות, ככה שכאלה מכם שבמצב הזה - הנה מאמר לא נוסח "דילגתי למקום השני, כי החלטתי לתת לחבר שלי לקחת ראשון רק הפעם" וכו...
היום הראשון - הייבוש
טוב, אז מגיעים כידוע ב8 בבוקר לתל השומר. זו רחבה גדולה כזו עם גרם מדרגות רחב בצד שבו תראו המון ילדים ממלאים טפסים, עד שתצטרפו אליהם. זה שאלון ראשון של כמה דפים - כל מיני שאלות עלייך, המשפחה שלך וכו... ממלאים אותו. אחר כך מראים טופס רפואי לאיזו חיילת נחמדה אחרי שעומדים כמה דקות בתור. אז, מתייבשים כמובן איזה שעה, שעתיים על המדרגות עם כולם.
בסוף, מגיע חייל שמרכז את כולם ב-ח' גדולה. הוא מסביר קצת על הגיבוש, נותן לנו דף (הוא מסביר גם עליו) שבו ניתנת האפשרות (לא חובה) לבחור כמה יחידות מובחרות (מלכודת כדי להביא אותנו לחטיבות פחות מבוקשות, ואני די מתחרט שמלהט הרגע מילאתי את עוקץ ב5). אחר כך רופא (כן כן, אבא של קופיקו) מגיע ושואל מי חולה, מי ככה וככה... מסביר על חשיבות המים וכו...
בסוף, מחלקים אותנו באופן אקראי לצוותים של חמישים. מצוותים אותנו למפקד, שאומר שהוא המפקד שלנו ושלא יהיה ספק (לנו היה ממש אחלה גבר, שלא היה איתו אפילו טיפה של דיסטאנס. פשוט כלום. המפקד שקד). קיצר, לקח אותנו למקום בו מחלקים מדים. שם מילאנו גם עוד טופס רפואי שקיבלנו ברחבה, ואז מתחילים להיכנס לחפש מדים. המדים גדולים, כמעט על כולם. בהרבה. אני פשוט לקחתי מכנסיים של מדי א' (שנראות כמו של בחורה, אני חושב שהן באמת היו של בחורה), שלא נזדקקתי אפילו לחגורה בשבילם. מיד לאחר מכן, נכנסים לרופא, שמודד דופק, ואז חום, ואז כמה שאלות על איך אתה מרגיש, האם שברת משהו בשנה האחרונה וכו... מאחל בהצלחה ויוצאים. כל זה די שכונה, אין ממש משמעת. אתה די עושה מה שבא לך בקצב שלך, הצוותים כבר אחד בתוך השני, המפקד נעלם ודי משעשע, אבל משעמם.
קיצר, הצוות שלנו עשה טורנות מטבח. אז אחרי ח' נוסף שהמפקד פתח כדי לוודא שמות, היה לנו כמה דקות להתייבש עוד קצת. ואז הוא לקח אותנו למטבח - שהיה די מעפן. בהתחלה סתם שטפנו כלים, די ההרבה, ואז אותי דפקו בטירוף כשאיזה שלדגיסט לשעבר לקח אותי לאיזה חדר שבו ציחצחתי כלים עם צמר פלדה (וזה לא כזה קל, היד כואבת אחרי זמן מה, ועשיתי את זה איזה שעה - שעתיים). קיצר, הרגשתי ממש סנג'ר נטחן, והמפקדים לא החביאו את הצחוקים. וסתם היה ביזבוז זמן טוטלי. לנקות דברים שאף אחד לא באמת מנקה.
(חשוב לציין שאחרי כמה דקות של שטיפת כלים בהתחלה הלכנו לאכול, לפני כל שאר הצוותים, האוכל באמת מעולה. שניצלים, נקניקיות, צ'יפס, חומוס וכו... ואז חזרנו לעשות את כל הניקיון שתיארתי.)
אחרי שסוף כל סוף שיחררו אותנו מהחרטא ההיא, התייבשנו עוד קצת ולא עשינו כלום.. והמפקד שלנו לא בסביבה בכלל כדי להגיד משהו. בסוף החלטנו שאנחנו צריכים לחזור לתיקים שהשארנו מאחור, ליד איפה שלקחנו מדים. חזרנו - שם, התייבשנו עוד קצת. אני ועוד שני חבר'ה הלכנו לחפש שירותים בכל הבסיס, וכשמצאנו, עשינו את שלנו וחזרנו לצוות - הוא לא היה שם. היה די משעשע ונכנסו קצת לסרטים, אבל אחרי דקה ראינו שהם כבר באוהלים. האוהלים נמצאים ברחבה במרכז המקום הזה, אלה פשוט אוהלים גדולים ופתוחים בתחתית (לא אוהלים סגורים כמו שאתם עלולים לדמיין) שמאכסנים כ8 - 10 מיטות. אז שמתי את דבריי על אחת המיטות הפנויות, ופה קרה משהו מעניין. התייבשנו למשך שעה - שעה וחצי. ניסיתי להירדם, שמעתי קצת מוזיקה.
בסוף שמעתי חבר'ה אומרים "יאללה, ריצת אלפיים". אז הלכתי לרחבה שכולם הלכו אליה ושם פתחנו ח' גדולה. בח' הזו, היה כבר ציוד מוכן (הציוד שנשתמש בו מחר בגיבוש) ובין הציוד מימיות. זה השלב בו המפקדים אומרים לנו לקחת מימיה ולשתות אותה במלואה, ואם מישהו שופך, הוא שותה אחת חדשה. גם זה היה די שכונה, אנשים שפכו בצד מים, ואני כמו טמבל שתיתי הכל ורציתי קצת להקיא. אבל שטויות, לא רציני. הם מבקשים לרוץ למלא את המימיות ולהחזיר למקום. המפקד שלנו לקח זמן לראות מי מסיים ראשון, היה משעשע. אחר כך, עוד איזה 20 דקות ייבוש, לקחנו אותנו לשיחה באיזו פרגולה נחמדה. שם כולם התיישבו על כיסאות, וחילקנו אותנו במשך די הרבה זמן (שם אחר שם) לצוותים, יענו אמרו לנו מה המספר שלנו. ואז כמובן סיפרו לנו מה אסור ומה מותר בריצת אלפיים וכו... זה לקח איזו שעה טובה לפחות... ואז נתנו לנו להתבייש עוד כמה שעות, בהן לא הבנו בדיוק מה קורה. ואז אחרי המון המון המון זמן של התייבשות ושיעמום טוטלי, באו להגיד לנו שעקב עומס החום הם לא יוכלו לבצע את ריצת ה2000, ולכן כולם מתחילים מחר גיבוש, אבל שהם יפתחו לנו את התחת הרבה יותר מהרגיל. משם, הולכים לאוהלים, מתייבשים שם איזה רבע שעה, ואז המפקד בא והולכים איתו לארוחת ערב. שם - התייבשנו בתור (שמשום מה פשוט לא התחילו להכניס אנשים איזה חצי שעה - 40 דקות) גם כן איזה שעתיים וכשאני נכנסתי (בין האחרונים) לא נותר כמעט אוכל...
אחרי סיימנו את ארוחת הערב, חזרנו לאוהלים. התיישבנו שם איזה 20 דקות, ואז הלכנו לרחבה עם הציוד שוב, לעוד מסדר. התייבשנו שם איזה חצי שעה עד שזה התחיל. עשו לנו קצת קטע של - הם (המפקדים) צועקים משהו, אנחנו צועקים משהו חזרה. ואז, כמובן, לשתות עוד מימיה שלמה.
אחר כך, מחלקים אותנו לקבוצות חדשות, אלה שיהיו מחר בגיבוש. אז, המפקד החדש מדבר איתנו קצת על כל מיני דברים, ואז - שותים עוד מימיה שלמה. נראה לי שפה היה שלב נוסף של התייבשות, אבל אל תתפסו אותי על זה. קיצר, בסוף שולחים אותנו לישון באיזה 9 בערב. לא היו אפילו שמירות בלילה... והיה קר רצח בלילה לעומת החום הבלתי נסבל (ממש ממש ממש בלתי נסבל, וחם ולח ונוראי שהיה במהלך היום).
היום השני - הגיבוש
אז מנסים לישון, חלק מצליחים, חלק פחות. 3 ורבע השעון של אלה ששמו שעון מעורר מצלצל. קמים, הולכים להשתין, לבכות קצת בפינה ואז מתייצבים בשעה שאמרו לנו באותו מקום עם הציוד, לעוד מסדר. היה בשלב כלשהו עוד מימיה, כמובן. ועוד קצת דיבורים. בדקו לנו שוב חום. קיבלנו כריך ותה (לא אכלתי כדי לא להקיא).
בשלב זה, מגיעים המילואימניקים שיעבירו גיבוש. בא אלינו אחד עם שיער שחור ומשקפיים שצועקות "אני קשוח" ... כן - ב4 לפנות בוקר. כשהשמש נורא נורא מסוונרת.
אוקצור, לוקחים ציוד, זה השלב שעוד הרגשתי לא פחות מסילבסטר סטלון, לקחתי את הפק"ל הכי כבד ורצתי צמוד למפקד. 200 מטר אחרי זה אני מכופף עם זה על הגב מקלל את החרא הזה ומנסה להדביק את הצוות. כן, זה השלב שהבנתי "אני *לא* בכושר".
מגיעים בסוף לרחבת חול. עכשיו, לכל אלה מכם התוהים. זה ממש לא חול ים, כמו שאנשים נוטים להגיד. זה חול\אדמה. זה לא חול טובעני, ממש לא.
קיצר, שם הוא אומר להניח ציוד, ולתפוס שק. כולם תופסים שקי חול, אני - מיוחד כמו שאני, לוקח שק עם סלע בתוכו. כן... סלע. גדולה וקשיחה. שדפקה לי את כל הגב. ידעתי שאני אבוד.
קיצר, הוא התחיל במשימה קבוצתית, לרוץ ולהקיף בזנט ולחזור, 20 שניות. כמובן שאף פעם לא עמדנו בזמן, אולי בגללי? מי יודע. =)
עשינו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב ושוב. והמפקדים עשו הכל כדי לגרום לי לפרוש... ניסו לנער אותי. אחד לחש לי "תפרוש כבר, אין לך מה לחפש פה". השאר זרקו הערות סגנון "מספר 4, כמובן" וכו... וכל הזמן הם רק אמרו שאין לנו מה לחפש שם, ומי שלא יכול להגיע מקום ראשון אין לו טעם להמשיך בכלל, ושממילא לוקחים אולי את ה4 הטובים. אני רק חייכתי חיוך, התעלמתי ועשיתי את שלי - לא לפרוש.
בשלב מסויים, כשהמפקד כנראה קלט שהוא לא נפטר ממני בצורה הזו, ושאת ה20 שניות שלו הוא גם לא יקבל, עברנו לסדרי הגעה. גם פה, הייתי בין ה3 - 4 המקומות האחרונים כל הזמן, חוץ מפעם אחת שהחלטתי לדפוק רבאק והגעתי איזה מקום רביעי (כן, לאלה מכם התוהים, הייתה לי יכולת להגיע במקומות נורמלים, אבל לא היה לי רצון מספיק לקרוע לעצמי את הנשמה. אני לא כזה סגור שאני רוצה צנחנים, באתי רק להתנסות ולא לפרוש.). ולא ממש יכלתי לזוז עם השק ה"מיוחד" שלי, במיוחד כשאני שוקל בערך 55 קילו.
קיצר, הוא כל הזמן היה משנה את מספר הסיבובים, לפעמים סיבוב אחד, לפעמים שניים, שלושה - ומדי פעם הוא אמר שעכשיו זה הסיבוב בו חובה לשפר מיקום. פה אני ממליץ לאלה מכם שרוצים לעבור, להשקיע. אני מאמין שזה מאוד מעיד על כוח רצון והתמדה. היה קטע די משעשע, שלא הקפתי את הקו התחלה כדי להתחיל סיבוב נוסף (לא היה לי מושג איפה הוא, סתם הסתובבתי איפה שנראה לי שצריך) אז הוא העיר לי, וחזרתי להקיף, ומפקד בצד אמר "מספר 4 התחמן". זה היה הרגע בו עלו על מזימותיי. כמובן שהתעלמתי והמשכתי הלאה. אנשים בלי הפסקה לא הקיפו את הבזנט שצריכים לעשות סביבו סיבוב - אל תעשו את זה אתם. עם כמה שהגעתי אחרון ושהלכתי המון ושלא נלחמתי כמעט, וזה שהם קראו לי תחמן, מה שלא הייתי עושה בשום מחיר - זה לפגוע באמינות. תקיפו את הבזנט תמיד, וכו...
קיצר, אחרי איזה 40 דקות נראה לי (לפי תחושה) די סגרנו את עניין השקים. עשינו ח', הנחנו שקים. ושתינו מימיות. פה הפגנתי את הצד החברתי שלי בכך שמילאתי שתי מימיות וצעקתי מי צריך אחת, שזה גם נחמד לאלה מכם שרוצים עוד כמה נקודות. לאחר עוד כמה ח'טים למיניהם וכמה מילות עידוד של המפקד, ומבטי "תפרוש כבר" לכיווני, לקחנו את כל הציוד והלכנו עוד איזה 150 מטר. שם הייתה לנו משימה צוותית, זו עם המוקשים והצמיגים. שלוש מוטות, צריך להגיע למצב שכל הצמיגים על העמוד האחרון, מהקטן לגדול, וכמובן שמותר להרים רק אחד בכל זמן. לא ממש השתתפתי, סתם כי אני חלש בחידות, אז פשוט ניסיתי להשתתף בעבודה הפיזית כשיכלתי. אם נכשלים, אגב - רצים עם האלונקה. שלקחתי בפעם הראשונה, מתוך פעמיים.
סיימנו את זה, ואז לקחנו שוב ציוד לאיזה מסלול 30 מטר מאיתנו. שם, היו שלושה "קוים" (שני בזטנים אחד מול השני כל איזה 5 - 7 מטר שיצרו קוים דמיוניים. המפקד אמר שצריך לעשות בקו שבו מתחילים 10 שכיבות שמיכה, לרוץ לקו השני, לעשות 10 כפיפות בטן, לרוץ לקו השלישי ולעשות תרגיל ששכחתי איך נקרא... כזה שאתה "נופל" למצב 2 (מצב שכיבת שמיכה) ואז מהר נעמד על הרגליים ומוחא כף (וזה אגב התרגיל היחיד שהיה לי קשה פה, קשה ממש.. משום מה). גם בתרגיל הזה הגעתי כל הזמן ברביעיה האחרונה. היו פעמים שקצת יותר. פה הקאתי בפעם הראשונה.
אחרי 10 פעמים בממוצע שעשינו את זה, סיימנו. אז הוא אמר לנו לעצום עיניים ושאל מי חושב שהוא לא עשה 10 מאחד הפק"לים? (משמע, מי רימא ורוצה להודות?). כמובן שלא הרמתי, כי לא רימיתי. ואחר כך הוא אמר להישאר עם עיניים עצומות וביקש שנצביע לכיוון צפון. ניחשתי והצבעתי קדימה, ואז מזרח. אז באופן טבעי הצבעתי ימינה. אחר כך להצביע לכיוון הבסיס ממנו הגענו, שכמובן את זה ידעתי בודעות.
סיימנו את זה, הוא ביקש שנביא מהר ציוד (הכל על זמנים אגב. "צוות 7, 20 שניות הבאתם ציוד לפה ונעמדת בח', זוז!" וכו..). משם, הוא לקח אותנו עוד איזה 100 מטר לאיזה איזור אחר. שם התחילו הזחילות, שהיה קשה רצח. זחילה של איזה 50 מטר ככה... פה זה די עניין של רבאק. פעם פעמיים ראשונות הגעתי די באמצע. פעמים אחרונות חזרתי למקומי הקבוע, בין האחרונים. אז ביקשתי מהמפקד להקיא שוב, והקאתי. כמובן שאחרי שהקאתי הרגשתי טוב יותר, ולשניה חשבתי פתאום שאני רמבו, וזינקתי בחזרה לזחילה באטרף שנגמר אחרי... מממ.. 8 שניות, ואז פשוט הפסקתי לזוז חחח. את הזחילות האחרונות בקושי סיימתי בכלל, הוא אמר לי לעוד אחד שניים כזה "עזוב, על הרגליים, רוצו לפה" כזה. זה השלב בו אני פשוט תפסתי חופן של אדמה, בתקווה לתפוס איזה שורש, וגררתי את הגוף שלי כמו גופה. שוב ושוב ושוב. אמרתי שעל הזין שלי לזחול ככה כל היום, בגרירה, לפרוש אני לא הולך. ממש לא תכננתי לתת למפקדים את הסיפוק הזה של לראות אותי פורש. =)
אגב, אחרי ההקאה השניה, הוא שאל אם אני בסדר. אמרתי שכמובן. שאל אם אני רוצה רופא, ואמרתי שמה פתאום. בסוף הוא התעקש, ודי התווכחתי, בסוף הלכתי. אחרי דקה חזרתי, שוב הרגשתי שיש בו כוחות מחודשות, וזינקתי במהירות האור כדי להצטרף לעוד מקצה זחילה, גם הכוחות האלה נגמרו אחרי כמה שניות בודדות. =)
בסוף זה נגמר, ועברנו לאלונקה סוציומטרית. בשלב הזה כבר לא ממש היה אכפת לי מתי איפה ולמה אני מגיע, רק להמשיך כדי לסיים את זה. לא הגעתי לאלונקה, לא ממש ניסיתי יותר מדי, לא נלחמתי על זה, פשוט רצתי.
עשינו את זה איזה 10 פעמים, ה4 הראשונים שמגיעים בספרינט (אחרי שמקיפים איזו גבעה) לוקחים אלונקה ויוצאים לסיבוב חדש. אולי אפילו יותר מ10... איזה 15. גם זה נגמר, ואז נתנו לנו לנהל דיון, ואז לצייר את מפת ישראל עם איזה אמצעים שבא לנו. כמובן שכולם צורחים כמו משוגעים וכל אחד רוצה להיות הנציג שיציג למפקד את מה שיצרנו. אני ניסיתי לצעוק כמו כולם כדי שיראו שגם אני יודע לעשות המון רעש, והועלתי במה שיכלתי, לא הרבה עקב הידע המון דל שלי בתחום הגיאוגרפי.
אחרי זה, לקחנו ציוד, ו4 חבר'ה היו על האלונקה. חשבתי שמתחיל מסע, והלכנו איזה 250 מטר. עד שהמפקד נעצר. שלב שני של שקים. היינו צריכים להקיף איזה שיח גדול עם ירידה קטנה ועליה לא רצינית במיוחד. עשינו את זה איזה 12 פעם.. לא לקח הרבה זמן, הוא רק רצה לראות אם מישהו נשבר מעצם הרעיון שעושים שוב שקים. סיימנו את זה אחרי 20 דקות - חצי שעה. ואז הוא אמר שמתחיל המסע. הרמנו אלונקה, לקחנו פק"לים ויצאנו לדרך. המסע היה לי די קל, יחסית לשאר הגיבוש. הוא איזה 4 קילומטר. לא רציני. דווקא במסע עזרתי די הרבה באלונקה ובפק"לים.
כל פעם שהיה נצבר פער בין האלונקה למפקד הוא היה מרים יד והיינו צריכים להדביק ב5 שניות. אם לא, היינו חוזרים אחורה (הרבה אחורה).
קיצר, הגענו לכאורה לסוף, שם קיבלנו איזה 7 דקות הפסקה, המפקדים דיברנו המון ביניהם, וכבר הבנו שסיימנו. פתאום, הם אומרים "טוב, החלטנו שהמסע ממשיך משום שהוא היה על הפנים עד עכשיו". ישר הבנתי שזה סתם זיון שכל לראות מי נשבר מזה, ושהם פשוט התכוונתו שממשיכים עד הכניסה לבסיס עצמו, שזה עוד איזה קילומטר - שניים. לא רציני.
כשהגענו לסוף, עוד משחק מוחות של המפקד - "טוב, עכשיו העונש שלכם, חוזרים לאותו נקודה שנחתם בה, ועושים מחדש." - הוא אפילו הציע לשני אנשים להישאר לשמור על התיקים. בשלב זה הוא די הסתכל עליי, וחייכתי חיוך של "שכח מזה". ודקה אחר כך פרינציפ חיפשתי את מי להחליף באלונקה. כמובן שהוא זיין בשכל, לא חזרנו, וישר נכנסו לבסיס והוא אמר שבדוגרי - "סיימתם, מזל טוב". היה די משעשע אם מישהו היה נשבר מזה עכשיו ומגלה שהמפקד שיקר.
אחר כך, שוב פעם דפקו אותי במאתיים אלף עבודות רס"ר, לא הספקתי לסיים אחת ומפקד אחר מצא אותי לעזור לו באחת אחרת. הנטחן הרשמי שלהם הייתי, אבל עשיתי את זה, כי למה לא בעצם - וכי נגמר הגיבוש, כל השאר בקטנה. זה היה מעייף רצח, האמת, להפריד מדי א' וב' של כלללללל האנשים בגיבוש. אבל בסוף גם את זה סיימתי, הלכתי להתקלח. והצטרפתי לחכות לראיון.
הראיון היה ככה ככה - ניסו להתקיל אותי די הרבה. גם קלטתי שדי סתרתי את עצמי בלי כוונה, בדיעבד. אבל ניסיתי לאמר את האמת שעלתה לי לראש, וגם אמרתי שאני לא כזה להוט על צנחנים, שהחלום שלי הוא עוקץ - ושאני לא אתבאס אם לא אתקבל. גם אמרתי שויתרתי על עוקץ כי לא רציתי להגיע לכפיר, ואז אמרתי שכל מקום שאני אגיע לצבא אני אהיה מרוצה בסופו של דבר. להם זה נשמע סתירה, אבל זה לא, כמובן שלא יכלתי להסביר את עצמי, אבל חפיף.
לכל אלה שדואגים, השאלות הן בעיקר - "ספר לי מי אתה, ולמה לעזאזל אתה חושב שמגיע לך להיות צנחנן? איך הלימודים? אתה טוב בהם? תכונה רעה שלך? אתה מתנדב איפשהו? אתה פעיל חברתית? אתה נוטה לארגן דברים? איך הייתי מגדיר את עצמך בחברה? מה20 שסיימו את הגיבוש בצוות שלך, איפה היית ממקם את עצמך כראוי להיות צנחן (אמרתי 10)". אחרי שאמרתי שבסופו של דבר חשוב לי להיות קרבי, ובכל מקום אני מאמין שאני אסתגל, אחד המראיינים שאל אם מישהו הכין אותי לזה בכושר קרבי שאני מתאמן בו, אמרתי שלא. שזו האמת. כמו שאר הדברים שאמרתי.
קיצר, רוצים טיפים? כמו שתמיד אומרים, תהיו אתם. הם לא יקנו שטויות ממכם, יש להם דרכים לדעת אם אתם לחוצים, מזיינים בשכל וכו... סתכלו להם בעיניים. תהיו נחושים. תאמר את האמת במלואה, ותשתדלו לא לסתור את עצמכם מעודף ביטחון מילולי כמו שאני עשיתי.
אם תתאימו, תתקבלו.
בהצלחה.
_____________________________________
"I like pigs. Dogs look up to us. Cats look down on us. But pigs treat us like equals."
Winston Churchil.
נערך לאחרונה ע"י עידו403 בתאריך 04-05-2007 בשעה 17:04.
|
ראשי
צ'אט
04-05-2007, 16:06
מצב כלאיים
