זאת הפעם ראשונה שאני כותב מאמר כזה, אז אני אשתדל שהכל יהיה ברור, אני גם מתנצל מראש על שגיאות כתיב וניסוח למיניהן. אני מתכוון להתמקד יותר בהיבט האישי לגיבוש, בנוסף אני אפרט ככול שאוכל על מהלך הגיבוש.

קודם כל קצת רקע על עצמי:

מוטיבציה - אני רוצה לשרת כחייל קרבי, יש לי שאיפה להגיע ליחטיו"ת ויש לי המון כבוד לגדודים וגם בהם אני אשמח לשרת. שלושת האופציות שבחרתי לעצמי הן: צנחנים, נח"ל ומודיעין שדה.

פרופיל - אני פרופיל 82, יש לי סעיף על תת-משקל בדרגה קלה. אני בחור גבוה (195 ס"מ) ורזה... אני לא אגיד את המשקל, אבל בוא נגיד שזה כמו שלושה שקים בגיבוש.

כושר - לפני כחודשיים המצב היה נוראי, אני מדבר על 12:00+ בריצת 2000, 20 מרפקים ו 40 בטן בשתי דקות...

אז בעזרת הרבה מוטיבציה לקראת השירות הצבאי (וגם בשביל עצמי) התחלתי לעשות ספורט בהדרגה ובהתמדה רבה.

היום אני עושה 9:00 בריצת 2000, 40 מרפקים וכ 70-80 בטן ב- 2 דקות.

טוב זהו עכשיו נתחיל לדבר על הגיבוש:

יום א'

אני גר במושב בצפון, אז לקח לי הרבה זמן להגיע, הגעתי ב9:00 למתחם הגיבוש.

שם כולם התכנסו והתחילו לענות על כל מיני טפסים שונים שחולקו שם, הצטרפתי לקבוצה שהייתה שם, לא הכרתי שם כמעט אף אחד, יצא לי קצת לדבר עם אנשים והחבר'ה היו ממש סבבה.
אז הגיע הרופא וביקש מכל מי שיש לו בעיות רפואיות לציין אותם בטפסים, הוא גם הוסיף שמי שלא מרגיש שהוא יכול לעשות את הגיבוש זמנית (בגלל שפעת, נקע או משהו בסגנון) יכול להתלוות עליו לבדיקה והוא יקבל מועד חדש.


ב10:00 חולקנו לצוותים, אני הייתי בצוות מספר 1, באמת צוות טוב, הכרתי שם כמה אנשים ממש נחמדים. הלכנו לקחת מדים. אני הבאתי חגורה מהבית זה הכי טוב, אבל גם מחלקים שם חגורות צבאיות אם מישהו שוכח.
עברנו בדיקה שגרתית אצל רופא שבדק לנו חום ודופק. היה לי דופק בסדר, גם החום שלי היה נורמאלי. היה לנו בקבוצה בסה"כ בחור אחד שמצאו שיש לו חום והוא קיבל מועד חדש.

12:00- סיימנו את ההתארגנות הראשונית, עכשיו הגיע הזמן לתורנות מטבח!
בהתחלה לקחו אותנו לעזור לדחוף איזה ג'יפ שנתקע באמצע הבסיס (אין קשר למטבח) היה נורא מצחיק לראות 50 חבר'ה דוחפים ג'יפ הלוך ושוב עד שהנהג הצליח לדייק בחנייה ברוורס.
בתורנות מטבח היה ממש כייף, אנשים אל תהיו כבדים ותשדלו ליהנות מהיום הראשון, אנחנו פשוט עשינו מלא צחוקים בתורנות מטבח וזה לאה שפיע על קצב העבודה שלנו או משהו כזה.

ד"א היה אחלה אוכל!.


עד17:00הייתה לנו הפסקה ואז ריכזו את כולם ב-ח' ועשינו "מסדר מימייה", זה כשכל אחד צריך לשתות מימייה שלמה עד הסוף ואז להפוך אותה מעל הראש ולהראות שהיא ריקה.
מי שמקיא צריך לשתות עוד מימייה, ומי שלדברי המפקד "עושה מקלחת" צריך גם לשתות עוד מימייה.
חבר'ה באמת שאין פה יותר מידי חוכמות, בסה"כ רוצים לדאוג לכם שלא תתייבשו אז אל תהיו כבדים.


בערך מ17:30עד 18:30 ריכזו אותנו בסככה לקראת ריצת ה 2000 של היום הראשון. חלקנו לכולם מספרי ברזל ואני קיבלתי202 ! טוב בסופו של דבר בגלל הלחות הכבדה הריצה התבטלה וכולם היו ממש שמחים. תאמת אני מאמין שמי שלא יכול לרוץ 2000 גם לא יכול לעבור את הגיבוש, אני בגלל שהתאמנתי המון לקראת הריצה קצת התאכזבתי אבל ידעתי שכל האימונים ישתלמו לי מחר.

זה פחות או יותר היה העיקר של היום הראשון, מכאן אני אקצר ברשותכם.

הלכנו לאכול ארוחת ערב, אחריה עשינו עוד מסדר מימייה. אז חילקו אותנו לקבוצות החדשות ואני הייתי מספר12בצוות מספר3, התבקשנו לארגן את הציוד למחר, חילקו אותנו לאוהלים והלכנו לישון בערך ב21:30, אבל בתכלס אף אחד לא באמת יישן כל הלילה, גם בגלל כל השתייה כולם חייבים להשתין כל 5 דקות. אני ארגנתי את המדים והנעליים שלי לקראת מחר כדי שאני אוכל להתארגן הכי מהר (כי לפעמים אני נוטה להתארגן ממש לאט כשאני קם) סוף יום היום הראשון....

היום השני!

גם אני כמו רבים אחרים קראתי מאמרים רבים באינטרנט על הגיבוש ושאלתי שאלות חברים שסיימו אותו. ידעתי טוב כמוכם מה אני הולך פחות או יותר לעבור.
עכשיו זה בהחלט יכול לסייע נגד השוק המוחלט שלכל המשימות הקשות שהולכים לעבור, אבל זה לא הופך את המשימות לפחות קשות או את השקים לפחות כבדים, תזכרו את זה.

היינו מאורגנים ליציאה 4:00 בבוקר, המפקדים התעכבו והגיעו רק ב5:00 בינתיים היה לנו זמן לאכול ארוחת בוקר קלה שחולקה שם (תה ופרוסות לחם עם ריבה).

בערך ב5:00 כמו שאמרתי המפקדים הגיעו (לכל קבוצה בערך מוקצבים 6-8 מפקדים), ייאמר לזכותם שהחברה האלה לא מבזבזים זמן.
עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה אני מוצא את עצמי סוחב איזה ג'ריקן ורץ בסוף טור ארוך של 24 חבר'ה...

תחנה מספר 1 השקים-
הכל בראש או הכל בגב, תקראו למשחק הזה איך שאתם רוצים.
עמדנו באמצע שביל כלשהו, בצד ימין שכבו השקים החביבים, כ 60 מטר מולנו היה עוד שק שצריך להקיף ולידו שני מפקדים שרושמים את סדר ההגעה.

המפקד ביקש מכל אחד להרים את השק הכי גדול שהוא רואה. כולם התנפלו על השקים ולפני שהספקתי להבין מה קורה נשארו מהערימה רק כמה שקים עצומים ועוד שק קטן וצנום ששכב בדד, לא ראיתי את גודל השקים שכל האחרים לקחו אז לקחתי את השק הקטן והתפללתי שהתחנה הזאת לא קשה כמו שסיפרו לי. המפקד הסתכל על השק שלי ואמר "12 אמרתי להרים שק, לא שקית שוקו", אז חזרתי לערימה ולקחתי את מה שנשאר וקיוויתי שיישאר גם ממני משהו אחרי הגיבוש.

"30 שניות הקפתם את השק שם בקצה, חזרתם לפה והסתדרתם בשלשות, אאפ!".

כולם רצים מועכים ודוחפים ולא ברור מה הולך, מהר מאוד התברר שמהגוש שהיינו בהתחלה הפכנו לשני גושים, "חזקים" ו "הרבה יותר חזקים" שפשוט טסו קדימה. אה כן... אני לא הייתי בקבוצה הראשונה... משהו בכיוון של סוף הקבוצה הראשונה.
ניסיתי לרוץ ספרינט אבל לא הצלחתי, אז רצתי בקצב שהצלחתי. השתדלתי שלא ללכת, היה ממש קשה.

לא עמדנו בזמנים ויצאנו שוב... ושוב... ושוב... ושוב...ושוב.

בינתיים כבר פרשו כמה אנשים מהגוש שבו רצתי.

כל אותו הזמן המפקדים סיננו לעברנו דברים כמו: "אתם מבזבזים את הזמן שלכם ושלנו", "אנחנו צריכים רק את ארבעת הראשונים כל השאר סתם רצים" ועוד....



"עכשיו נעבור לתחרות אישית, עכשיו זאת ההזדמנות שלכם להראות מי פה יכול להיות צנחן ומי לא, אפ!".

בשלב הזה קרו שלושה דברים מאוד לא סימפטיים:

הראשון, כל הגוש שאיתו רצתי כבר פרש, נשארו 13 חזקים מאוד ואני שמנסה בכל הכוח להדביק אותם, אבל לא מצליח.

השני,בשלב מסוים המפקד ביקש מאיתנו לצאת ליותר מ-2 הקפות ואז מה שקרה זה שכשאני חזרתי מההקפה הראשונה, היו חבר'ה שיצאו להקפה השנייה והייתי צריך להתחמק מהם שוב ושוב. כמה פעמים גם נתקלנו אחד בשני ולקבל שק כזה לפרצוף ממש לא סימפטי.

השלישי,הגוף שלי רצה להקיא, אבל לא היה מה.. כל בערך 20 צעדים הרגשתי את זה בא והתכופפתי להקיא, השתעלתי ולא יצא כלום...


בשלב מסוים המפקד ביקש ממני לעצור בצד ושאל אותי עם אני רוצה רופא, אני חושב שחוץ מהכאב והשיעולים המוזרים הייתי בסדר גמור אז ביקשתי להמשיך, הוא שאל אותי "12 איזה יום היום?"... לקח לי בערך 10 שניות להיזכר שזה יום שישי. אז הוא אמר "12 אני יכול לתת לך להמשיך אבל אתה חייב לרוץ יותר מהר", "כן המפקד" ואני חוזר למירוץ.


אני לא זוכר כמה הקפות עשינו, או כמה זמן זה לקח, לי זה נראה כמו נצח ושני והמפקדים כבר הפסיקו לשאול איזה מספר מגיע אחרון כי כבר ידעו את התשובה... אבל לא התכוונתי לפרוש, שום שק חול לא הולך לשבור אותי, גם אם אני מגיע אחרון.


הסיוט נגמר, נתנו לנו לשתות (עכשיו יהיה לי מה להקיא, ייאיי) ולסדר את המדים והנעליים. הגיבוש ממשיך...


תחנה מספר 2 - מתח
אני לא חושב ששיחקת את המשחק הזה מאז שהייתי ילד קטן, המטרה הפעם דיי פשוטה, צריך להיתלות עם ידיים מתוחות, עיניים עצומות ולהישאר כמה שיותר זמן תלוי באוויר.
בגלל שאני טיפוס גבוה הייתי צריך גם לכופף את הרגליים, מה שלא הפך את זה ליותר קל. בקיצור כל מה שאני יכול להגיד לכם זה שהתחנה הזאת היא באמת מנטלית, רוב הכאב הוא רק בראש.

אחרי שאתה נופל מותר לך לפתוח עיניים, שמחתי לראות שהפעם לא הייתי אחרון, הייתי די באמצע.

אחר כך שיחקנו משחק אחר, היינו צריכים להיתלות כולם על המתח ורק ל 4 אנשים היה מותר לגעת ברצפה, אם מישהו לא יכול יותר הוא צועק חילוף! ואז מישהו מהארבעה צריך להיתלות כדי שלו יהיה מותר לרדת.

כל פעם שיותר מארבעה חבר'ה נגעו ברצפה קיבלנו עונש לתזז עד לאיזה גדר ולחזור בחזרה לעוד סיבוב. אני חושב שבמשחק הזה דווקא הייתי די טוב... לא כזה פיזית ומבחינה מנטאלית לא הייתה לי בעיה לספוג כאב.


אחרי מספר סיבובים הפסיקו אותנו וביקשו מאיתנו לערוך דיון ולהחליט "מהי החיה הכי אצילית בטבע?", אין לי יותר מדי מה לספר. אני הייתי בעד טורפים, הצעתי זאב, מישהו הציע אריה וזה נשמע לי גם טוב, להרבה חברה אריה נשמע טוב, התחלנו לערוך דיון "למה אריה הוא החיה הכי אצילית בטבע?", בסוף זה שהציע את החיה היה הדובר של הקבוצה.


תחנה מספר 3 אלונקה סוציומטרית-
גם לי לא היה מושג מה זה אומר בכלל, אבל אחרי הסבר קצר כולם כבר קלטו את מטרת המשחק. שוב רצים איזה 60 מטר, חוזרים. הארבעה הראשונים שמגיעים צריכים להרים אלונקה שעלייה יש כמה שקים מהתחנה הקודמת ואז כולם יוצאים איתם לעוד הקפה כשהמטרה היא להיות בין הארבעה שייסחבו את האלונקה.

"אפ"- רצתי הכי מהר שיכולתי, אבל מסתבר ששאר הקבוצה יכולה לרוץ הרבה יותר מהר. כבר בקושי הרגשתי את הרגליים. לצערי לא יצא לי לסחוב את האלונקה אפילו פעם אחת. כמה פעמים אפילו החברה עם האלונקה הגיעו לפניי.
בקיצור לא הייתי כוכב גם בתחנה הזאת, גם לא היתה לי שנייה לנוח כי עוד לפני שסיימתי את שתי ההקפות המפקד כבר צעק שוב "אפ" ככה שפשוט רצתי ורצתי ורצתי עד שזה נגמר.

אין לי יותר מיד מה לספר, אני רק זוכר שבסוף נתנו לנו לשתות שוב, ואז נזכרתי שלא הקאתי והייתי מבסוט.

תחנה מספר 4 שוב שקים -
פשוט כ"כ התגעגעתי לשקים אז חזרנו אליהם, אבל הפעם לא באותו מסלול. הפעם המסלול היה ירידה חדה בערך 20 מטר, להסתובב ולחזור בעלייה.
הפעם כשהרמנו את השקים בלי לשים לב לקחתי שק דולף וכל הזמן נשפך חול, אז ביקשתי מהמפקד להחליף את השק הפגום והוא אמר לי שבסיבוב הבא הוא יאפשר לי להחליף.

באותו הרגע חלפו לי שתי מחשבות בראש!.

הראשונה: שהמפקד שלנו ממש נחמד ובטח אני מוצא חן בעיניו כי הוא רואה כמה אני מתאמץ.

השנייה: שעשיתי את טעות חיי ואני הולך לקבל את השק עם האבן שכולם מדברים עליו.


ונחשו מה?.. מסתבר שעשיתי את טעות חיי. המפקד נתן לי שק שהיה קטן יותר, רק שהוא שקל כמו שניים גדולים... (אחח נפלאות המדע).

וממשיכים לרוץ, אני מתדרדר בירידה ומטפס בעלייה, אם למישהו היה איזה שהוא ספק, כן אני אחרון.
אני יודע שאמרתי שאף שק עם חול לא הולך לשבור אותי, אבל בשק הזה לא היה רק חול... שום דבר! אני לא מתכוון להישבר, ממשיכים "לרוץ".... הרבה.


תחנה מספר 5 - זחילות
אני לא זכרתי שלזחול היה דבר כ"כ קשה וכואב, כששמעתי שיש זחילות בגיבוש דווקא חשבתי שזאת תחנה ממש סימפטית... שוב טעיתי.
צריך לזחול מתחת לחבלים על הגחון מרחק בערך של 30 מטר לחזור בריצה.
הקרקע מורכבת מ- אדמה, חול, אבנים, שיחים וחתיכות של אנשים שעשו את התחנה לפנינו.

הרגשתי כ"כ מסכן שם... אני עושה תנועות עם הידיים והרגליים ולא מתקדם, ממש מתסכל. וכל השאר פשוט טסים, כאילו שיום יום הם זוחלים בדרך לבצפר... בקיצור, שוב אחרון.

בתחנה הזאת אכלתי המון אבק, אבל כשהיינו צריכים לעשות 2 - 3 סיבובים והם הגיעו לסיבוב נוסף מאחורי דאגתי לנקום !.


אחרי התחנה הזאת נתנו לנו שוב לשתות, הפה שלי היה מלא בחול וזה גם היה הטעם של המים.

אז הסתדרנו שוב לדיון, הפעם "חקר החלל, בעד או נגד", רוב הקבוצה הייתה בעד מכל מיני סיבות, אני דווקא הייתי נגד כי אני חושב שיש כ"כ הרבה בעיות פה בכדור הארץ שכדאי להשקיע בהם את הכסף הזה במקום לטוס למצוא עודבעיות בחלל.

היה נציג שסיכם את דברי הקבוצה בעד חקר החלל, אני דיברתי בשם אלה שהיו נגד.

אחר כך היה לנו עוד דיון "האם אישה יכול להיות רמטכ"ל בעד או נגד", אני אחסוך מכם את כל הפרטים השוביניסטים שנאמרו בדיון הזה, בקיצור כמעט כל הקבוצה הייתה נגד, הפעם הסכמתי איתם, אבל הטיעון שלי היה שלדעתי לרמטכ"ל צריך להיות ידע צבאי נרחב בתחום הקרבי והרבה תפקידים קרביים סגורים בפני נשים.


תחנה מספר 6 ואחרונה ! מסע אלונקה-
החלק האחרון היה אחד הקשים באותו היום, במסע אלונקה צריך שהקבוצה תסחוב 3 פקלים ו אלונקה אחת שאותה סוחבים 4 חבר'ה כל פעם. ככה שבקבוצה שיש חברה שלא עושים כלום והם צריכים לדאוג להחליף כאלה שקשה להם, עדיף באלונקה שהיא כבדה באמת.

בהתחלה בחרתי לסחוב פקל כי לא חשבתי שאני אצליח לסחוב את האלונקה, התחלנו את המסע בקצב די מהיר, לאט לאט נפתח פער ביני לבין הקבוצה, אז אחד מהקבוצה בא ולקח ממני את הפקל וחזר לשאר הקבוצה. ניסתי להדביק אותם אבל לא כ"כ הצלחתי, אז מפקד אחד אמר שאם אני לא אדביק אותם אני אעוף מהגיבוש.

הוא ראה שאני ממש מתאמץ אז הוא החליט לעשות לי "טובה" והתחיל לדחוף אותי ולדפוק ספרינט מטורף לקבוצה שהייתה בערך 50 מטר ממני, כמה מטרים לקראת הקבוצה הוא לא שם לב אבל הייתה איזה ערימת אדמה, הוא דחף אותי כ"כ מהר שלא הצלחתי לעצור והתרסקתי על האדמה שם.. מישהו מהקבוצה עזר לי לקום, והמשכתי לרוץ יחד עם הקבוצה.

אחר כך יצא לי לסחוב איזה 3-4 פעמים את האלונקה, כל פעם לא ליותר מדקה... אבל נתתי כל מה שיכולתי. היו גם חבר'ה שלא עשו כלום כל הזמן.

כשהיינו כבר לקראת הבסיס המפקד אמר לנו שעדיין לא סיימנו, זה רק אמצע הדרך ושיוצאים לעוד סיבוב, המשכנו לרוץ איזה 200 מטר והוא סובב אותנו חזרה לבסיס. כל הסיפור הזה היה בערך 3.5 קילומטר אבל אני לא בטוח.

נגמר הקטע הפיזי!

היינו הקבוצה שסיימה ראשונה, הייתי די בשוק.

הלכנו להתקלח, החזרנו את המדים, ארגנו את התיקים וחיכינו לשיחה עם הפסיכולוג.


בשיחה עם הפסיכולוג שואלים כל מיני שאלות קצת מכשילות, אבל לא התכוונתי להיות פלצן, התכוונתי להיות אני וזהו. בשלב מסויים הפסיכולוג שאל אותי "מה יקרה עם יגידו לך שלא התקבלת לצנחנים ושולחים אותך לשריון?", אני לא יודע מה הוא רצה לשמוע, אני אמרתי שאם יגידו שריון אני אלך לשריון. "ואם יגידו לך נח"ל?" הוא שאל, "אז נח"ל" עניתי לו.


בסה"כ הבהרתי שאני שואף להגיע הכי גבוה שאני יכול אבל אם נתתי הכל ויגידו שאני לא מסוגל לעשות צנחנים אז אולי זה באמת לא בשבילי.

הבייתה!...

יומיים, שלושה של התאוששות ואני כמו חדש....


אני מקווה שעניתי על רוב השאלות בדרך ישירה או עקיפה ושיהיה לכל הבאים בתור אחרי המון בהצלחה בגיבושים!

תודה, מועבר לעוגן המאמרים