 |
18-05-2007, 11:59
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.05.04
הודעות: 8
|
|
|
לית דין ולית דיין בישראל
לית דין ולית דיין בישראל
מאת: נסים גבאי gabbai@012.net.il050-5206511
אקדים ואומר שהייתי עד לאחרונה – המאמין הכמעט בודד בבתי המשפט בישראל כעוגן אחרון בסערה הכללית שאנו חיים בה, ואי בודד של שפיות בישראל.
לא רק שהאמנתי בבתי המשפט, אפילו נעזרתי בהם הרבה מאוד לאורך השנים הארוכות בהן לחמתי בעוולות הממסד באופן ישיר אליי ואפילו באמצעות הבג"צ במקרים שראיתי לנכון להתערב למען הכלל.
אבל ביום ה-16.05.2007 נפל דבר. ערעור מאוד עקרוני (ע"א 6582/06) שהגשתי לביהמ"ש העליון, אומנם התקבל, אבל נוסח כלל ההחלטה והשלכותיה – השאירו בי טעם מר כלענה שלעולם לא אוכל לשכוח ולעבור על כך לסדר היום.
עשרות טענות קשות שהעליתי – לא נדונו כלל. כגנבים בלילה, תוך שהשופטים העליונים מבטלים דיון שעמד להישמע ב-02.07.07, הם מקבלים את הערעור, לא מחליטים מעבר לזה מאומה, ואפילו הוצאות משפט אינם קובעים לזכותי...
לא שעצמתי עיניי לאורך השנים לנוכח חולשתה של מערכת המשפט. ידעתי גם ראיתי את חוסר הפרופורציה בין הרצוי למצוי – אבל ניסיתי למרות הכל להגן על המערכת היחידה שאולי נשארה לנו במדינה המתבוססת בצרותיה הרבות, ובעיקר בשחיתות הציבורית והפוליטית בכל הרשויות האחרות.
את ביהמ"ש העליון ראיתי תמיד כלפיד בוער וחכם שהולך לפני המחנה – וחרדת קודש מסוימת עטפה אותי בכל פעם שכתבתי על השופטים היושבים ברומו של היכל המשפט ו/או כאשר ביקרתי שם באופן אישי.
בשבילי היו שופטי ביהמ"ש העליון – האלוהים בשר ודם של מדינת ישראל.
אבל גם אני התפכחתי.
כיום אני בטוח יותר מתמיד שבבתי המשפט השלום ברחבי הארץ – יושבים שופטים חובבניים.
בבתי המשפט המחוזיים יושבים שופטים שאינם נוקפים אצבע לכל ההליכים שקורים בבתי המשפט השלום. בכך הם למעשה מתייתרים מחד – ומזיקים יותר בעצם קיומם.
בבית המשפט העליון יושבים שופטים קפואים המנותקים לחלוטין מחובתם העליונה להציל אותנו האזרחים מעולה של מלכות מושחתת – ואותם שופטים עם הסמכות הבלעדית לעשות מעשה... מבקשים בכל פעם להימלט מחדש ולא להתערב. הם ישלחו אותנו להתמודד עם העוולות נגדנו... בבחירות !! השופטים האטומים האלה בביהמ"ש העליון חושבים בינם לבין עצמם שאת העוולות הנעשות לנו בזה הרגע – נוכל למגר בעוד כמה וכמה שנים... בזה שנצליח להעניש את מבצע העוולה ולהוציאו ממעגל מקבלי ההחלטות כנבחר ציבור.
תיאוריה הזויה לחלוטין זו משמשת כנר לרגלי הקטיפה הבלתי שמישות של שופטי ביהמ"ש העליון.
עם מעגל מערכת משפטית כזו אנו נכנסים לדרך ללא מוצא - ואנא אנו הולכים ו/או באים?!
לדעתי: רק לכיוון הים... אלא שהפעם לא הערבים הם אלה המכוונים אותנו לשם כדי לשתות את המים המלוחים האלה.
אבל בלי סיפור אישי, תוסס ומרתק מאין כמוהו – אי אפשר. אז בבקשה – תיהנו.
משפט ה"דרייפוס" שלי
אפשר לומר שאירוע זה מהווה את גולת הכותרת של חיי הלוחמניים והסוערים. לא יזמתי אותו ואפילו לא צפיתי כי אקלע לסיטואציה בה אאלץ לשחק את התפקיד הראשי. כרמז פותח לסיפור שיובא להלן אציין באחריות מלאה: לא הייתי מוותר על פסיק מכל ההתפתחויות הדרמטיות ששאבו אותי למרכז האירועים שמיד תחוו יחד איתי.
הקדמה: במרץ 2000 התגייס בני השלישי (מתוך ארבעת ילדיי - שניים כבר סיימו אז את שרותם הסדיר בצה"ל, והרביעי מתגייס ב-2008).
חודשים טרום הגיוס, הוצף הבן בפרוספקטים, הפניות, הצעות ו"ניסיון התאמה חיילית". הבעיה הספציפית של הבן הזה הייתה רפואית (אלרגיה קשה ומיוחדת מאוד), והיה ברור כי גם אם רצונו העז להיות חייל קרבי - לא יוכל לממש אותו בשריון.
אבל בצבא כמו בצבא, אחרי אינספור "התאמות" רצה הגורל והטמטום, כי הבן יגוייס... דווקא לשריון. במאמר מוסגר אוסיף כי כל המחזור הזה היה מקבץ של טעויות ופאשלות של הצבא, ואף פורסם העניין מאוחר יותר בתקשורת. הנושא העדין הפרטי אליו נקלענו חבר במקרה או שלא במקרה לסאגה רחבה יותר של מחדלי שיבוץ של מערכת הביטחון – כמו גם להכרות עם סיפורי חברים אחרים שמעולם לא תיארתי לעצמי כי נקלעו לסיטואציות דומות.
כאשר הובהר לנו כי תאריך הגיוס של הבן תואם למעשה את כל המגוייסים לחיל השריון, נכנסתי לתמונה במטרה לשנות את רוע הגזירה. פעולותיי נמשכו לאורך חודשים רבים. כתבתי מכתבים לגורמים בצה"ל (לבקו"ם, ואפילו לרמטכ"ל), הרמתי טלפונים - אבל התברר שאין עם מי לדבר. קיבלתי רק תשובה אחת רשמית ממשרדו של הרמטכ"ל, שם מסבירים לי: "אין לך מה לדאוג... בנך ישובץ בהתאם לכישוריו וצרכי הצבא...".
כאשר ראיתי שתאריך הגיוס מתקרב ושום התייחסות עניינית לא התקבלה מהצבא, החלטתי לפעול בצורה רציונאלית יותר – בכיוון "החלונות הגבוהים" יותר. החלטתי לכתוב פקס למשרד ראש הממשלה דאז אהוד ברק. חשבתי לתומי שבמשרד הראשי של המדינה, הטופ של הטופ, אקבל טיפול הולם או לפחות הפנייה לגורמים הרלוונטיים.
אבל בישראל כמו בישראל. קיבלתי תשובות כל כך סטנדרטיות וקרות, שבניגוד לאפשרות הברברית וחסרת האחריות שעמדה בפניי "להפוך שולחנות" – המשכתי לחפש כל דרך לתשובה והתייחסות עניינית. באמת שלא קורצתי מחומר גרוע וברברי – כך שמעולם לא הכרתי ולא אהבתי את הצד האלים שחלק מהחברה שלנו מצוי בו.
אך גם זו הייתה ברכה לבטלה. "החלונות הגבוהים" נשארו סגורים ונדמה היה לי שהם אפילו אטומים בפני האזרח הקטן והמודאג שלפעמים רואה עצמו נזקק לשירותיהם.
הגיע יום הגיוס
נסענו כל המשפחה יחד לבקו"ם כדי להיפרד מהילד המתגייס, כנהוג ביום הגדול שלו. הייתה שם תקשורת, היה הרמטכ"ל שאול מופז, ואפילו צולמנו ע"י הטלוויזיה לוחצים לו יד. אינני יודע למה, אבל ברגעים מרגשים כאלה אינני מוצא את העוז למלחמות צודקות ככל שיהיו, ורק שאלתי בחצי תחינה מהולה בהרבה נימוס את הרמטכ"ל: "הבן שלנו אינו כשיר רפואית לשרת בשריון, איך זה שגייסו אותו למחזור הזה?". הרמטכ"ל נראה מופתע, ופלט בחצי פה: "זה לא יכול להיות...".
יכול להיות או לא, בננו גוייס לחיל השריון. אחרי שעזבנו אותו ניסה להסביר לאחראים בבקו"ם את מצבו הרפואי, אך לא היה מי שיקשיב לו. בלית ברירה סרב פקודה לעלות לאוטובוס, נשפט במקום, והוכנס לכלא !!
המצב כעת היה כדלקמן: תיכוניסט שזה עתה סיים לימודי התיכון בהצטיינות, ילד טוב שרצה מאוד להיות חייל קרבי כמו אחיו, מוצא עצמו מעביר את הלילה הראשון בצה"ל – בכלא. הילד שרוי בפחד, ליד חברים נאנסים, ...אחד שהתאבד... והחמור מכל – חוסר אונים להיקלע למערכת שעד לפני רגע האמנת כי היא חלק ממך – וכעת מתנכלת לך באופן בלתי ברור לחלוטין. אלה עובדות איומות שמאומתות מאוחר יותר בדיווח האירועים החמורים שסיפר הבן, ושפורסמו גם בעיתונות.
מה שקרה לאחר מכן היה – שהכול חבר לכול. חוק מרפי העקשן בהתגלמותו... אבל למה להקדים את המאוחר? בואו נלך עם האירועים צעד אחר צעד – ויחד נסיק את המסקנות מהמהלכים הרבים והמאוד מעניינים בלשון המעטה שקרו לכל אורך הדרך.
הפגישה עם הבן בכלא הצבאי
הפגישה הראשונה שלנו עם הבן בכלא הייתה עוד טראומה ו"נורמה חדשה" שנאלצנו לחוות. כל הסיפורים שקראנו בספרים וראינו בסרטים על ביקור בני משפחה את יקיריהם האסירים בכלא, שולבו במציאות בלתי נעכלת והזויה בין חומות הכלא הצבאי. חומות. ספסלי המתנה. מתח. הורים ממתינים בשקט. והנה נפתח השער... ואנו מובלים לחצר גדולה שבה ממתינים האסירים החיילים מתחת סככה ענקית.
כאשר עיניו אדומות מעייפות וחוסר שינה, קיבל אותנו החייל האסיר הטרי שאך לפני ימים שמח להתגייס... אבל ראו אותו היום... ומיד ביקש ממני: "אבא, תוציא אותי מהגיהינום כאן...".
הבן כמעט ולא דיבר. הוא סיפר בקצרה על חוויותיו האיומות, על האסונות שקרו וצפויים לקרות, ולא ניתן לתאר את חוסר האונים שלו ושלנו במעמד הזה.
לקחתי את המסר מהבן בכל הרצינות, כי ידעתי שלא היה מבקש זאת ממני לולא לחץ קשה העובר עליו.
חזרנו המומים הביתה, ולא ישנו כל הלילה. סיוטים רדפו אותי, וראשי התפוצץ ממחשבות: "מה לעשות?", "מה קורה לבן בכלא?", "האם לסמוך על המערכת הצבאית שתשמור עליו?".
אבל אני האבא... עליי מוטלת מירב האחריות לגורלו... האם לתרץ או לנמק אובדן... אח"כ הוא הפיתרון?! להאשים את המערכת לאחר מעשה חס וחלילה שיקרה לילד... משהו רע?!
בבוקר התבשלה אצלי החלטה מגובשת של אב טרוד ומלא דאגה, לכתוב שוב פקס בהול למשרד ראש הממשלה. כאיש מכירות לא הרמתי ידיים. מעולם לא ויתרתי על קצה קצהה של תקווה. פרטתי בשארית כוחותיי הנפשיים והפיזיים את כל המחדלים הבירוקרטים שהביאו ילד זה לשרת במקום שהרופאים ראו זאת כמסוכן בשבילו, אבל... ידעתי שבכך שאכתוב עוד מכתב סטנדרטי – לא ייעשה השינוי.
זה לא יכול ואסור שיהיה עוד מכתב כמו אלפי המכתבים הזורמים לכל משרדי הממשלה. זו לא סתם עוד בקשה לעזרה של אזרח, לגיטימית ככל שתהיה, אלא זעקה דחופה של הדקה ה-90 לקבלת סעד מהיר למצוקה אמיתית.
אווריקה... מצאתי... כך על כל פנים חשבתי באותו רגע... נדמה היה לי שמצאתי את הדרך הכי מתאימה לפרוץ את מחסום הקרח שעטף את מי שאמור על פי חוק לשרת אותנו בכל עת.
החלטתי להיות יצירתי. אימצתי את מוחי לתוספת שתרעיד חומות אטימות משרד ראש הממשלה, ומצאתי. עשיתי אחד ועוד אחד, והבזיקה לי טראומת רצח ראש הממשלה רבין שהיה בישראל.
חזרו לי תמונות של מדינה בהלם, ובייחוד הבנתי את הלחץ הנוראי שנמצאים בו כל שרותי הביטחון – בכוננות, באבטחה, ו... חתמתי את מכתבי בתוספת הבאה:
"אזהרה אחרונה. אם לא ישוחרר בני מיד מהכלא, אני עלול לרצוח ראש ממשלה, שר, או ח"כ, ושלא יספרו לי כי הם בכלל עושים משהו".
לא יכולתי לכתוב שאני עומד לעשות מעשה פלילי חו"ח. רציתי לזעזע וגם להשאיר את האמת הפנימית שלמה: "אני עלול...". מה דעתי עליכם? "שלא יספרו שהם בכלל עושים משהו...".
את הפקס שלחתי בבוקרו של יום, והמתנתי. השעות חלפו, וכלום. התחלתי דואג שגם הפעם לא הצלחתי להעיר מישהו בעניין הבוער והלוחץ. חשבתי שעוד פעם פספסתי את כיוון מחשבתם, ושוב נשארתי עם הבעיה ללא פתרון. מנגד – הדאגה לבן רק החריפה. אבל, הכול היה שקט... עד לצהריים.
בצהריים, בדיוק כשאני בפתחה של דירתי, קיבלתי תשובה ו"התייחסות". התקשרו אליי לטלפון הנייד (השארתי כתובת וטלפון בראש הפקס ששלחתי): "האם אני מדבר עם נסים גבאי? שלום, מדבר איקס ממשרד אבטחת אישים במשרד ראש הממשלה...".
באותו רגע לא היה מאושר ממני עלי אדמות. לקבל טלפון גואל ברגע קריטי כזה, מהמקום הגבוה ביותר במדינה, בעניין הבן שמצבו כה מדאיג... היה רגע של שיא. האיש מעברו השני של הקו ניסה לגשש עם מי יש לו עסק, ואחרי כמה שאלות הבהרה, הסברתי לו חומרת מצבו של בני... הדובר עשה קולות של הזדהות, אבל ידעתי שהכול הצגה. אבל "שיחקתי אותה", ו"זרמתי" עם הפסיכולוגיה בגרוש של הדובר.
נשאר לי רק להמתין. מאחר והיה ברשותי כלב זאב, החלטתי לצאת ולערוך לו סיבוב "לנשום אוויר". לא עברו דקות רבות, וקיבלתי שיחת טלפון נוספת: "מדברים מהמשטרה, אנחנו בבית שלך עם בנך הקטן, אנא בוא מיד".
יותר מזה לא הייתי צריך... רצתי והגעתי מיד הביתה. נכנסתי לביתי ומצאתי את בני בן ה-10 יושב כמו גבר (השבוע סיים בגאווה את י"ב ובקרוב הוא מתגייס לצה"ל) ולידו שלושה שוטרים באזרחי. מיד קמו לעברי ללא כל הצגת תעודות מזהות כפי שדורש מהם החוק, וביקשו ממני להילוות אליהם לתחנת המשטרה בנתניה.
לא התנגדתי ואפילו הרגשתי מצוין שהגלגלים החלו נעים בהתאם לרצוני.
בהגיענו לתחנת משטרת נתניה, הובלתי מיד לחקירה בפני שני בלשים לבושי אזרחית. נחקרתי על נסיבות כתיבת הפקס, ובו במקום אמרו לי כי בזה תמה חקירתי – ואינני עצור.
המתנתי מעט – אבל מישהו קרא לי להגיע למשרדו של מפקד התחנה. המפקד לא היה בחדרו, ונתבקשתי לשבת ולהמתין. כעבור זמן קצר הגיע מפקד מחלקת החקירות בתחנת נתניה שביקש ממני לגשת לתת עדות נוספת בפני שוטרת.
כאן כבר הייתי משוחרר נפשית לחלוטין, וכולי הומור והרגשת נוחות - הלכתי לחקירה המחודשת. הנסים האמיתי והמלא הומור ולקיחת החיים בקלות – יצא ממני מלווה בהרבה משחק שהיה תמיד אהבת חיי. מה לעשות שמעולם לא ידעתי כיצד מתנהגים או צריכים להתנהג עבריינים בצל חקירות?!
השוטרת שאלה אותי: "יש לך נשק?".
"לא רק שאין לי נשק" עניתי "אלא שמעבר ליריות ברובה צ'כי ומעט בעוזי בטירונות, לא השתמשתי בנשק בחיי".
"התכוונת להשיג נשק?" המשיכה התמידה השוטרת בחקירתה.
"לא ממש" עניתי "קודם כל אין לי זמן לשטויות האלה, אבל אם אתפנה, אני חושב שנשק משיגים בעולם התחתון".
"אתה מכיר את העולם התחתון?" המשיכה.
"וואללה לא מכיר אף אחד שם" עניתי "אבל מה זה בעיה?" שאלתי רטורית וכאילו מומחה לסרטי מתח.
כך נסתיימה לה עוד חקירה של "רוצח פוטנציאלי" ע"י משטרת ישראל, והוחזרתי לחדרו של מפקד התחנה.
מפקד משטרת נתניה מתנהג כילד שקיבל מדים וסמכות גדולים עליו
בעוד מפקד מחלקת החקירות מנסה לברר מה לעשות עם התיק שלפניו, נכנס מפקד תחנת נתניה. האיש שהכרתי והכיר אותי מעבודתי העיתונאית בנתניה, לקח את התיק, הביט בשם הכתוב עליו... הביט לעברי... ואמר: "אה, זה אתה שכותב נגדנו בעיתון שלך? הא?". לאחר הנהון הסכמה בראשי, פנה האיש אל מפקד מחלקת החקירות והורה לו: "עצור אותו מיד".
רבותיי. זה לא דמיון. לא לקחתי שום כדור הזייה... שגם אספירין בד"כ מחוץ לתחום שלי. האיש באמת חצה כל קו הנמצא בשלטון חוק של מדינה מתוקנת – ופעל חד משמעית כמו במדינת עולם שלישי.
מכאן כבר אי אפשר היה לעצור את הסחף והטירוף.
השוטרים מסביבי היו לחוצים יותר ממני. אבחנתי מצבי והבחנתי שאני כבתוך סרט, שרוב המשתתפים בו חושבים כי הוא בדיוני... חלק מהשוטרים העזו להתקרב אליי וללחוש לי: "אמרנו למפקדים שלא צריכים לעצור אותך. אנחנו מכירים אותך ואת פועלך. תקווה לטוב". אבל מהר מאוד חזרתי לקרקע המציאות כאשר מישהו קרא: "הניידת ממתינה".
התברר כי לא הייתה מיטה פנויה בתאי המעצר של משטרת נתניה, והוחלט להעבירני לתחנת כפר- סבא. בהמשך יתברר כי הניידות הזו לא הולידה שום דבר חיובי... אבל דיה לצרה בשעתה.
הוסעתי לתא המעצר בתחנת כפר – סבא. מאחר והייתה זו הפעם הראשונה שאני מתמודד עם מצב קשה כזה, נראה כי רק האמת הפנימית שלי והאמונה בצדקת דרכי ומעשיי – הם שהחזיקו אותי איתן וללא כל מורא ממה שעובר ועוד יעבור עליי.
הוכנסתי לתא עם אנסים, רוצחים, גנבים, שודדים... ומה לא?! התא היה מצחין. אוכל זרוק בפינת החדר ליד דלת הפלדה בכניסה. המקלחת שהיוותה גם שירותים ובפתחה ברז מים כאילו ומדובר במטבח... הסריחו בריחות שרק השד יכול לכנותם ולתארם... כאשר הסטריליזציה הייתה משם והלאה.
הבנתי שהגעתי לגיהינום.
לא אאריך אבל על אירוע אחד חשוב שלא אוכל לשכוח אותו, כדאי לספר.
על אחת המיטות שכב לו עציר צעיר, ומלמל לעצמו משהו שבתחילה לא כל כך הבנתי. העציר היה עטוף בשמיכה מעופשת, ולפתע הבנתי מהמשך מלמוליו כי הוא רוצה לשים קץ לחייו. כמה עצירים לידו ניסו להבין מה עובר לו בראש, וזה הסביר להם שכל המעצר שלו בטעות איומה שהוא אינו קשור לה כלל. ניסו להניא אותו ממחשבות אובדניות, עד שמישהו קרא לעברו: "אתה לא מתבייש? תראה את האיש המבוגר הזה (וסימן לכיווני) כיצד הוא עומד חזק ולא נשבר כאן. אתה כזה צעיר ומראה סימני ייאוש?".
האמת? הרגשתי לא נוח. כדי לשבור את הקרח, פניתי לצעיר המיואש וזרקתי לו כמה מילות עידוד. אינני יודע... אבל מאוד יתכן שהוצבתי באותו לילה דווקא במקום השכוח אל ההוא, אולי כדי להיות חלק מאלה שהצילו אדם חסר ישע מלעשות מעשה נמהר. מי יודע... בכל מקרה – הצעיר הזה הפסיק מלמוליו, התיישב והתחיל לדבר עם הסובבים אותו, וכנראה גנז כל רעיון אובדני... לפחות עד הפעם הבאה.
בבוקר הוצאתי מהתא, והוסעתי חזרה לנתניה. הגענו לביהמ"ש, והוכנסתי ישר לאולם הדיונים לפני שופטת. הרגשתי ממוטט גופנית. הדבר היחיד שרציתי, היה לישון. אשתי שהגיעה למקום ניסתה לעודד אותי, אבל אמרתי לה שאינני רוצה מאומה – רק לישון.
תוך כמה שעות (לא דיונים, לא שימוע, לא נעליים...), כתב אישום בעבירה של "איום בכתב לרצוח" שהיא מהחמורות בפח"פ (פקודת החוק הפלילי). העונש המכסימאלי עליה הוא עד 7 שנות מאסר, כאשר ישנה עבירה דומה של "איום ברצח" (שלא בכתב) – וכאן העונש המכסימאלי הוא "רק" עד 3 שנים.
הדיון בפני ביהמ"ש לא היה ארוך. השופטת לא ראתה עין בעין את "חומרת המעשה" כפי שראתה זאת המשטרה, ובו ברגע שוחררתי לחופשי עד מועד המשפט.
יצאתי לרחוב.
לא יאומן איזו אווירה מצאתי ברחוב: בכל מקום בו הופעתי, זכיתי לתשבחות. קנייה רגילה בסופרמרקט הפכה למסע בחירות לנשיאות. הורים רבים, מהם חברי ילדות שלא הכרתי את סיפורם האישי, באו והוסיפו לי סיפורים על ילדיהם שנאלצו לעזוב את הצבא עקב התעללות דומה בהם. תקצר היריעה מלתאר את האהדה הציבורית לה זכיתי, לאחר שהסיפור שלי על ההקרבה למען הבן זכתה לכותרות ראשיות בעיתונות המקומית.
כעבור מספר חודשים החל המשפט.
השופט שנקבע לתיק היה חאלד כבוב, ערבי ישראלי שמאוחר יותר הובררו כמה עובדות לגביו שכנראה חרצו את גורלי עוד בטרם נפסק דיני. אל ייראה הדבר גזעני לציין כי השופט היה ערבי-ישראלי, אבל זו פשוט עובדה שמאוחר יותר התברר כי היא מצטרפת למסכת עניינים שלא כל כך פעלו לטובתי. השופט הזה עמד לפני מינויו לשופט מחוזי בביהמ"ש בת"א. לא היה שום סיכוי בעולם ששופט כזה מביהמ"ש השלום בנתניה, יעז לזכות אדם בכתב אישום כה חמור של "איום בכתב לרצוח ראש ממשלה", בייחוד לאחר רצח יצחק רבין ז"ל כשהם רואים את מעשיי בדיוק בהפוך על הפוך. יתרה מזאת. השופט הזה התפרסם באותו זמן כאחיו של עבריין מוכר, ואין איש שיכול לשלול אפשרות של הקרבת הקורבן שלפניו בכתב האישום "הממלכתי" הזה, עם כל מה שעובר לשופט הזה בראשו פנימה.
כבר בתחילת הדיונים הציע לי השופט כאבוב לקבל את עזרתה של הסנגוריה הציבורית. סירבתי בנימוס. הייתי סמוך ובטוח בצדקתי. הרגשתי יותר כמאשים מאשר נאשם, ולכן לא הייתי מוכן שייקחו ממני את זכותי להגן על עצמי ללא עו"ד, עם האמת החזקה שלי. אבל השופט חזר על בקשתו שוב בדיון שלאחר מכן, עד שמתוך נאיביות טבעית – הסכמתי. "אכלתי אותה" בגדול.
הייתי השעיר לעזאזל שנפל כפרי בשל למערכת שראתה הזדמנות פז להוכיח ביצוע חובתה לשמור על נבחרי העם, נציגי המדינה - מרצח פוליטי נוסף. שוטטתי בתוך תהום שנפערה בין אינטרסים מנוגדים, שלי כפרט נפגע, ושלהם כמערכת משומנת המסוגלת לעבור מהמורות כאלה בקלילות אולימפית.
היה רגע במשפט שחשבתי כי אזוכה בו במקום, ודווקא עקב טעות משפטית של התביעה. בכנות, לא הייתי מוכן לסוג טכני כזה של זיכוי, אבל הסכיתו ושמעו מה קרה שם.
התברר לקראת סיום העלאת עדי התביעה, שהמסמך הראשי, הפקס שנשלח על ידי למשרד ראש הממשלה, לא נמסר לביהמ"ש. לאור העובדה שלמעשה אין כל מסמך לכאורה מרשיע, ביקשנו זיכוי מיידי. השופט נראה כאילו נקלע למצוקה רגעית, אך מיד התאושש. הוכרזה הפסקה, והשופט יצא לחדרו ליתן החלטה בעניין.
כשחזר השופט, נגלתה לעיני כל עוצמתה של מערכת המשפט, כשהיא רוצה. במאמר מוסגר אומר את דעתי הזועקת בהרבה מקרים אחרים: מדוע מערכת המשפט מסתתרת בעת צורך ליתן החלטות חשובות לציבור הישראלי, מאחורי תקנות וחוקים שכאילו אוסרים על השופטים לחרוג מהן?! הנה ההוכחה שלשופטי ישראל ישנה סמכות גורפת להחליט כרצונם, אם רק יתאמצו וירצו.
במקרה הזה – התוצאה הייתה לרעתי. למרות הכתוב שחור על גבי לבן בהוראות סדר הדין הפלילי, שאין אפשרות להגיש חומר ע"י התביעה לאחר העלאת כל העדים והכרזת "אלו עדיי" – קבע השופט שבאופן חריג הוא מאשר הגשת המסמך.
המשפט נמשך, אך כפי שאמרתי – רק למראית עין. עדותי אמורה הייתה להסביר כל השתלשלות העניינים, אבל נאלצתי כל פעם מחדש ע"י השופט להזדרז, כאילו רוחו קצרה והוא ממהר לאיזה מקום. הבנתי כי כל מה שאמרתי ו/או אוסיף לומר – לא ממש מעניין אותו. השופט רצה רק דבר אחד: שאסיים לדבר ואאפשר לו "למצות את ההליכים בהתאם לכללי המשחק והחוק הנהוגים".
סיפרתי לביהמ"ש כי ניסיתי במשך כשנה לפני גיוסו של בני – להאיר עיני המערכת הצבאית לבעיות הרפואיות שלו. הוכחתי למעשה שאינני אדם חמום מח שקם בוקר אחד ומחליט לאיים על מאן דהוא, אלא אזרח שומר חוק שמנסה בהתמדה לפתור בעיות ומחדלים, אולי אפילו בדרכים ארוכות וקשות יותר מאפשרויותיו של כל אדם סביר אחר.
הסברתי עד כמה המערכות הממשלתיות והצבאיות אטומות לפעמים לצרכי הפרט.
הסברתי שבני המגויס הגיע למצב של סיכון חיים ממשי.
הסברתי שכתבתי את הפקס הגורלי, במסגרת פירוט לכל הבעיה, ועם כוונה להעיר מישהו במשרד ראש הממשלה שיעזור לבני.
הסברתי מי אני, מה הרקורד האישי והציבורי שלי – וניסיתי לצייר לפני ביהמ"ש את התמונה הנכונה והאמיתית.
תם המשפט.
קריאת פסה"ד
"אני מרשיע את הנאשם...". השופט פשוט קרא אירוע שכאילו תלוש מעולם ונסיבות אחרים. שום התייחסות לשום דבר...
יתרה מזאת.
השופט החליט שאני התכוונתי ברצינות לרצוח את ראש הממשלה !!!
"הנאשם, לא רק שאיים בכתב לרצוח את ראש הממשלה, אלא שהתכוון ברצינות לרצוח... אחרת איך יסביר הנאשם את הקווים שמתח מתחת למילים שכתב בפקס לראש הממשלה?"...
נו טוב, לך תתווכח עם שופט "המכיר" אותך יותר טוב מאשר אתה מכיר את עצמך.
טוב יותר מהמון אזרחים שמכירים פעילותך הציבורית למענם.
טוב יותר מעשרות אלפי הנהגים שהרצית בפניהם עשרות שנים בקורסים ל"נהיגה נכונה".
טוב יותר מתושבי נתניה שבמשך עשור ערכת והוצאת לאור מקומון לוחם בעיר.
טוב יותר מרבים שבחרו בך למקום ה-41 ברשימה הארצית לכנסת במפלגת העבודה.
טוב יותר מחבריך בצבא ובמלחמת יום הכיפורים שלחמת בחזית הדרומית.
טוב יותר מאשתך החיה לצידך כבר 32 שנה.
טוב יותר מארבעת ילדיך, שאלוהים עדי איך ללא אמצעים כלכליים חונכו להיות לתפארת מדינת ישראל.
נו טוב. השופט הזה החליט שאני אשם, ולך תתווכח עם קביעתו?!
האם ניתן לערער?
בוודאי שלא. ביהמ"ש המחוזי לעולם לא יתערב במהלכיו של ביהמ"ש השלום. רק אם יש לך טיעונים משפטיים... חבל"ז רבותיי.
לפני מתן גזר הדין הועלתה הצעה: "שיילך לבדיקה אצל שירות המבחן". הבנתי מההסברים והשכנועים – שכדאי לי.
לא תיארתי לעצמי שאגיע עד שפל כזה. כל החינוך שקיבלתי, כל מסכת חיי הלוחמת בשם הצדק, כל האמונה בצורך למגר הרע מקרבינו, כל ההקרבה האישית שלי ושל משפחתי... והנה אני עומד מצידו השני של המתרס, כפושע?! לשבת מול פסיכולוגים ועובדים סוציאליים שיאמתו את מה ומי שאני?!
קיבלתי החלטה מהירה: אני מוכן. בלעתי את הרוק, נשכתי שפתיים, שאפתי הרבה אוויר לריאות, הנחתי כבודי בצד - והסכמתי ללכת למפגשים הללו מול שאלות אינטימיות ומביכות.
החלטת שירות המבחן הייתה חד משמעית: לא להרשיע !!
"אין למתואר בכתב האישום, מאומה עם דמותו ואישיותו של הנאשם. הנאשם הינו אדם נורמטיבי מעל הממוצע. תרבותי, לחלוטין לא מתאים לתיאור בכתב האישום. המלצתנו: "לא להרשיעו בעבירה המיוחסת לו". היה זה רק משפט דוגמה לאנליזה שנאלצתי לעבור – ושנכתבה כמסקנה לביהמ"ש.
האם בית המשפט הוא אכן היכל הצדק?
הגיע יום הקראת גזר הדין.
הנה הרגע בו למדתי שוב כי אין גבול לטירוף המערכות.
השופט סיים לשמוע את טיעוני הצדדים לעונש, קיבל לידיו את המלצת שירות המבחן לא להרשיע, וקם כדי לצאת ולכתוב את גזר הדין.
בדיוק ברגע זה רצה לעברו התובעת, ובידה גיליון ההרשעות הקודמות שלי.
כאן כדאי להזכיר שלפני 30 שנה הורשעתי על ידי אותה מערכת מתנכלת לי עקב פעילותי הציבורית נגדם (במאמרים שפרסמתי כבר בעבר) בשתי עבירות: "אלימות" ו"כליאת שווא" – במשפט אחד. במילה למי שאינו בתמונה: תפסתי גנב, המתנתי לניידת שתיקח אותו... ועצם החזקתו ביד והכנסתו למשרדי עד בוא המשטרה – יצרה שתי ההרשעות... נגדי... ולא נגדו... הגנב !!
השופט חזר, לקח הניירות מידה, ויצא מהאולם.
Stop !!
מישהו שם לב כאן לעיוות ההליך המשפטי שעשה השופט?
השופט יצא מבלי רצון לשמוע את ההסברים שלי: 1. לנסיבות האומללות לפיהן הורשעתי בזמנו על לא עוול בכפי. 2. לחוק ההתיישנות החל על עבירות מלפני כ-30 שנה.
ידעתי כי אין לי סיכוי. השופט התעלם לחלוטין מכל חוק במדינה.
הקראת גזר הדין.
החלטתי להרשיע את הנאשם... לא קיבלתי את המלצת שירות המבחן, וזאת בגלל הרשעות האלימות הקודמות של הנאשם...
אבל כאן תם יצר הנקמה של המערכת. עצם ההרשעה סתמה בפניי את הגולל על כל המשך פעילותי הציבורית בכלל ופרנסת משפחתי בפרט, ודי להם בכך.
גזר הדין היה מאסר על תנאי לשנתיים... לא עונש של מאסר בפועל, ואפילו לא אג' אחת קנס.
אחרי שערעורי במחוזי כלל לא נשמע...
ביקשתי רשות ערעור לעליון - ונתקלתי בחומה בצורה של היועהמ"ש לממשלה והפרקליטות - חוות דעת שגרמה לביהמ"ש העליון לדחות על הסף בקשתי לערעור לעליון.
פניתי אפילו לנשיא ביהמ"ש העליון בבקשה למשפט חוזר - אך אותה אטימות להתעמק עם העובדות האמיתיות, דחו גם בקשתי זו.
אפילו לנשיא המדינה... משה קצב... פניתי בבקשת חנינה... שנדחתה... פעמיים !!
והבן שלי? למרות רצוני שיעזוב את צה"ל שפגע בו בראשית דרכו הצבאית, והרס את עתידי... התעקש להיות חלק מההווי הארצישראלי, וסיים שרותו הצבאי המלא כחובש קרבי ב"גבעתי".
|
|
ראשי
צ'אט
?
מצב כלאיים
