למה? למה דווקא אנחנו? למה דווקא אני?
כן, הכותרת קצת מפגרת, אבל עדיין, אני הולך לחפור ברמות מטורפות, אז המון תודה למי שיקרא.
בכל מקרה, הכל התחיל לפני חצי שנה בערך, החלטנו שנהיה חברים, היא אמרה שאם אני לא אציע באופן רשמי, זה לעולם לא יקרה, אני אמרתי לה שאני בחיים לא הצעתי למישהי, תמיד הייתי המחוזר, היא אמרה לי "תמיד יש פעם ראשונה.." אמרתי לעצמי אוקיי, ואז שאלתי אותה "את רוצה להיות חברה שלי?" כן, כמו ילד קטן, היא חייכה, לרגע חששתי, למרות שידעתי מה תהיה התשובה.
ואז, מאותו יום, ה23.. אך.. איזה יום.. חודש נובמבר, היה קר, אפרורי ובכלל יום חורפי מגעיל כזה.. ואני באותו יום הרגשתי כאילו זה היום הכי טוב בחיים שלי, היה ערב והיה חשוך (בשעון חורף משעה 4 מחשיך..) והרגשתי כאילו 12 בצהריים בימים החמים של אוגוסט, איזה חיוך היה לי, אפשר היה לסנוור מטוסים עם החיוך הזה..
וזהו, השעון תקתק, אנחנו היינו ביחד, הכי מאושרים בעולם, אנחנו גרים קצת רחוק אחד מהשניה, בערך 40 דקות נסיעה, אבל עדיין, התחייבו מההתחלה, שנפגש לפחות פעמיים בשבוע, כך קרה.
עכשיו אני אספר קצת על עצמי, אני בן 18, במשך כל חיי בנות נפלו עליי, לא היה מתחיל עם בנות, לא הייתי מחזר אחריהן, המקסימום שהייתי עושה זה לענות להן, ובמקרים חריגים, אפילו הייתי מחזיר צלצול במידה ולא עניתי, לא הייתי מפגין רגשות, הן ידעו שאני אוהב, הייתי אומר, אבל לא הרבה במיוחד, כל "אני אוהב אותך" שלי, היה משהו שמעביר בי צמרמורת.. אם היה לי עצוב, לא הייתי אומר, לא הייתי רומנטיקן במיוחד, וכנראה שלה זה היה חסר (מה כנראה?! בטוח.. היא אמרה לי..) אז אמרתי לעצמי, שוואלה, כדאי לי להתחיל להיות, מבחינתי זו לא מעמסה גדולה, ואם זה יעשה אותה מאושרת יותר, אז מה טוב?!, התחלתי להיות רומנטיקן כזה, אתם יודעים, מסאג'ים, פרחים, וכאלה.. התחלתי להתקשר אלייה יותר (פה זו כבר תקופה שאנחנו ביחד כבר שלושה - ארבעה חודשים..) ממש אתם יודעים, לחזר אחריה, אמרתי לה שאני אוהב אותה, מה שבהתחלה הייתה מסתכם במקסימום "גם אני.." אם היא הייתה זו שאומרת..
ואז אחרי כמה זמן, מה היא אומרת לי? שנהייתי קצת "פוסי" כזה, ובאמת נהייתי כזה, נדפקתי, כל הבטחון העצמי שלי התערער, השמנתי קצת, התחלתי לאכול סרטים, נהייתי אובססיבי, התחלתי לקנא, היא נראית טוב, ומלא אנשים מתחילים איתה, והיא מצידה, מנפנפת אותם, אבל פתאום זה התחיל להפריע לי, זה היה מוזר, התחלתי לאכול סרטים, וזה ממש ממש לא אני, הייתי מתקשר אלייה הרבה, כדי לראות מה איתה, כדי להגיד לה שאני אוהב אותה, וכל מיני דברים כאלה, כאילו חושש שתברח לי, למרות שידעתי שהיא אוהבת אותי ברמות מטורפות, ואין מצב שהיא תלך עם מישהו אחר.
ואז לפני חודש זה התחיל, התחלנו לדבר על זה שהשתנתי, ואני מצידי אמרתי שהיא צודקת, שזה נכון, שאפילו לי זה לא מתאים ככה, זה פשוט לא אני, לא משנה מה יגידו אנשים אחרים, כאילו חברים שלי לא מאמינים איך השתנתי, זה הגיע למצבים שלמשל הייתי מעדיף שלא לצאת, כדי שסתם אדבר איתה בטלפון.. ואז התחלתי לנסות להיות כמו שהייתי פעם, אתם יודעים, זה שמאחורי הקלעים.. שמשחק אותה כאילו לא אכפת, והיא בעצמה אמרה לי שזה מה שחסר לה.. אבל כנראה שזה לא כל כך אבד..
שבוע שעבר החלטנו שזהו.. ביום שלישי היא באה אליי, דברנו וזה, והחלטנו שזהו.. ואני אמרתי שאין מצב, שאני חייב לנסות שוב, אני יודע שזה יכול להצליח, הרי אחרי הכל, אם אני אוהב אותך, והיא אותי, ואהבה זה הדבר הכי חזק בעולם, אז איך יכול להיות מצב שלא נצליח?!
ואז זה פתאום ערער אותי קצת, האהבה קצת ירדה לי.. (וגם לה..) כשהייתי אומר לה שאני אוהב אותה, כאילו הייתי אומר את זה כאילו כדי שככל שאומר לה את זה יותר, אני כך אוהב אותה יותר, ואצלה זה בכלל השתנה, פעם, כשהיא הייתה אומרת לי שהיא אוהבת אותי, היא הייתה כמעט בוכה, היום קשה לה להגיד את זה, למרות שהיא אומרת שהיא כן, אבל את המשפט הזה.. קשה לה, היא לא יכולה להגיד משהו ולא להיות שלמה איתו במאה אחוז.
ואז החלטנו לקחת "הפסקה", למרות שלשנינו יש מין תאוריה כזו, שכמעט ולא חוזרים מהפסקות החלטנו שזהו, אנחנו חייבים.. כדי שנוכיח לעצמנו שאנחנו אוהבים, ולא יכולים אחד בלי השניה, ואז שוב זה קרה לי, התחלתי לאכול סרטים, אני לא יכול לראות אותה עם מישהו אחר, היא הבייבי שלי, היא הראשונה שלי.. ואני הראשון שלה, קשה לי לחשוב עליה עם מישהו אחר, זה עושה אותי עצוב.
יותר גרוע, קשה לי לחשוב עליי עם מישהי אחרת, אני מפחד שנצא להפסקה הזו, ואני אכיר מישהי אחרת, מישהי שאולי כדי לשכוח ממנה, אני אשכנע את עצמי שאני רוצה להיות איתה, מה שכמובן שגוי, ולא הוגן מבחינת החדשה..
ואם אחרי ההפסקה היא לא תרצה לחזור, מה? זהו? ככה? פשוט נגמר? קשה לי..
אין אין, אין מצב בעולם, אני לא רואה אותה מתנשקת עם מישהו אחר, היא הבייבי שלי, אני לא יכול לחשוב עליה אומרת למישהו אחר "אני אוהבת אותך.." או שמישהו אחר יתעורר איתה בבוקר.. לא יכול ושוב, יותר קשה לי זה לראות אותי ככה..
אבל שוב נחזור להפסקה, אם אני אחזור לחזור ולא היא..?! אז מה?! אני יוצא זה שנשאר בצד?! שנדפק?! ואם זה יהיה הפוך?! היא תרצה ואני לא?! אני לא רואה אותי בכלל מוותר עלייה..
בכל מקרה, השיחה שלנו הסתיימה לפני חצי שעה בערך, בה החלטנו על ההפסקה.. מחר כנראה נפגש ונסגור את הדברים..
זה הזוי, היא לא יודעת כמה אני אוהב אותה, היא חושבת שהיא יודעת.. ואותו דבר היא אומרת לי שאני חושב שאני יודע כמה שהיא אוהבת אותי, וכל זה, אחרי שלשנינו ירדה קצת אהבה אחד מהשני, ואנחנו בטוחים שההפסקה רק תתרום לנו..
אבל מה שהיא לא יודעת זה שאני בכיתי היום.. בכיתי, כן, כמו ילד קטן שקיבל מכה או ששלחו אותו למיטה מוקדם, בכיתי, סך הכל בכיתי פעמיים בחיים הבוגרים שלי.. פעם אחת הייתה עכשיו, בטלפון.. אמרתי לה שאני חייב לסיים ושנדבר מחר.. אני חושב שהיא יודעת.. כי אחרי זה רמזתי על זה בSMS.
אין לי הרבה מה להגיד.. (הכל כבר כתבתי.. כן, אני יודע שחפרתי..)
אני חייב להגיד לכם.. ש..
אני אוהב אותה..
ונכון שזה פחות ממה שזה היה בהתחלה, אבל חבל לי לוותר על זה, עלייה, עלי, עלינו.
וכן, יש עוד הרבה דגים בים, אבל רק איתה אני רוצה לשחות.
תודה לכל מי שקרא.
תגובות/הערות/הארות/טיפים/עצות וכו' יתקבלו בברכה.
|