פליטת הפה של יו"ר בנימין נתניהו, שראוי היה שלא תיאמר, גררה גל תגובות חריף שחרגה בהיקפה אפילו מהביקורת לה זכה אהוד אולמרט כאשר שבר את מדיניות העמימות בה החזיקה ישראל במשך עשרות שנים והודה בפני כלי תקשורת מערביים על קיומו של גרעין ישראלי.

מעבר לסערה התקשורתית שקיבלה אופי אישי, מעניינת עצם העובדה שפליטת פה מקבלת משקל גדול הרבה יותר מאשר אמירות מכוונות שנאמרות מתוך שיקול דעת. על הדיון ציבורי לנסות להעמיק דווקא באמירות שנאמרות מתוך שיקול דעת ושלהם יש השפעה מעצבת על המדיניות הישראלית. דוגמאות לאמירות מסוג זה יש בשפע.

היה זה רק לפני מספר ימים שאולמרט אמר שיש לו "הרבה כבוד למנהיג הסורי". הייתה זו זריקת לגיטימציה מראש ממשלה ישראלי למדינה שמארחת מפקדות רבות של ארגוני הטרור, שיום לאחר מכן חיסלה עוד חבר פרלמנט לבנוני. גם אמירה קצת וותיקה יותר שמעידה על פגיעה בממשל תקין: "מיניתי את רמון ובר און לשרים כי הם חברים שלי" לא זכתה לתשומת לב מרובה.

גם קודמו בתפקיד, אריאל שרון הבטיח ש"תכנית ההתנתקות תיצור מציאות חדשה וטובה יותר למדינת ישראל, תשפר את ביטחונה וכלכלתה ותחזק את חוסנם של אזרחיה". זו לא הייתה פליטת פה ודומה שעד היום לא נעשה חשבון נפש מעמיק מצד השותפים למהלך ההתנתקות.

דוגמא נוספת מגיעה מאהוד ברק שיצא בחופזה מלבנון והבטיח, חודשים ספורים לפני חטיפת והריגת שלושה חיילי צה"ל ש"אם תפול שערה משערות ראשם של מי מחיילנו אדמת לבנון תבער." או דבריו שנאמרו בראשית האינתיפאדה השנייה שגבתה אלפי קורבנות ש"אם המהומות לא יפסקו תוך 48 שעות אנחנו נדע מה לעשות." המדיניות של ממשלת ברק כשלה בצורה נחרצת אך הביקורת נשארה, במקרה הטוב, על אש קטנה.

גם האמירות של שמעון פרס, מאדריכלי הסכמי אוסלו שהבטיח ש"נגמרו 100 שנות טרור התחילו 100 שנות דו קיום ושכנות טובה." או שהצהיר ש"מטרתה הבאה של ישראל היא להצטרף לליגה הערבית." אינן פליטות פה אלא הן חלק ממדיניות -האם אמירות אלו זכו לביקורת הראויה במרחב הציבורי הישראלי?

פליטות הן תמיד מיותרות ולעיתים מזיקות, אך כשאנו באים לבחון את מנהיגינו חשוב יותר לשים לב ולבקר דווקא את האמירות וההבטחות המכוונות.

לכתבה