הצבא הפרטי של בוש
17 האזרחים שנהרגו בכיכר בבגדד לא נטבחו ע"י הכת היריבה: מאבטחי חברת 'בלאקווטר' הם שירו בהם, וכעת נדרש להסברים מייסד החברה, המקורב לנשיא.
מאת טל שניידר, וושינגטון

מאבטחי חברת ''בלאקווטר'' פועלים ברחובות בגדד. צילום: אי-פי

ד"ר מהאסין קאדום, רופאה בת 46, ובנה הבכור אחמד היתאם, בן 20, נסעו במכונית המשפחתית הלבנה לאורך רחוב יארמוק שבלב בגדד. זה היה בוקר של סידורים: ד"ר קאדום נסעה העירה כדי לאסוף טופסי הרשמה ללימודים עבור בתה. אחמד ישב ליד ההגה. כשהתקרבו לכיכר ניסור סימן להם שוטר תנועה לעצור כדי לפנות דרך לשיירת ג'יפים שהובילה דיפלומטים אמריקנים ברחבי בגדד.
בשיירה היו ארבעה ג'יפים גדולים שחלונותיהם אטומים, מאובזרים בציוד קשר, ממוגנים וחמושים. עוד לפני שהספיק אחמד לעצור, נפתחה עליו אש מאנשי האבטחה של חברת בלאקווטר האמריקנית שנסעו בג'יפים. אחמד מת במקום. ד"ר קאדום התחילה לצרוח, ותוך שניות ספורות פילחו כדורים את גופה. הרכב הלבן, תיבת ההילוכים האוטומטית שלו עדיין במצב נסיעה, המשיך להתגלגל לתוך הכיכר, ואז נורה לעברו מטח כבד שהעלה אותו באש ושרף כליל את הגופות של ד"ר קאדום ובנה.

תוך זמן קצר הפכה הכיכר ההומה למטווח של אש חיה. אנשי האבטחה ירו מתוך ארבעת הג'יפים לכל עבר ופגעו בנהגים, בנשים, בילדים, בהולכי רגל, ואפילו באנשים שעמדו לאורך מסלול הסתלקותם מן הכיכר.

תוך פחות מרבע שעה שכבו בכיכר ניסור 17 גופות של אזרחים עיראקים, ביניהם אם ובתה בת ה-11, נהג מונית בן 25, שהיה המפרנס הראשי עבור כל אחיו, סטודנטים ועוד אנשים קשי יום שעברו במקום; כולם אנשים שניסו לנהל אורח חיים רגיל בעיר שהיא אזור מלחמה בארבע השנים וחצי האחרונות. אף אחד מן המתים או הפצועים לא היה חמוש. אף אחד מן המתים או הפצועים לא פתח בירי או איים על אנשי חברת האבטחה.
להמשך הכתבה

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

ממשלת עיראק כבר הודיעה לבלקווטר לארוז את החפצים וללכת הביתה, מה שמבלבל מאוד את האמריקאים, שכל הדיפלומטים שלהם, בין השאר, מאובטחים על-ידי בלקווטר. ה-FBI גבה עדויות מעדי ראיה; בלקווטר טוענת שהייתה התקפה על השיירה, והמאבטחים ענו באש לירי כבד לעברה.

נחכה ונראה, אבל אם בלקווטר באמת תסולק, יהיו לזה ודאי השלכות רציניות עבור האמריקאים.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

ארצות הברית מתנהגת פה כמו אחרונת הממלכות הקדומות,
שהתבססו על שכירי חרב לכיבושים שלהן.
שום אידאולוגיה אין כאן. רק כסף וזינזונים.

למה להיות פטריוט אמריקאי, להתגייס לצבא ולהרוויח X
אם אפשר "להתגייס" לבלק-ווטר, בתנאים פחות טובים אמנם, עם סיכון רב יותר,
בלי הבטחון היחסי שמספק צבא לאומי (ביטוח במקרה פציעה או מוות, למשל),
אבל להרוויח בזמן קצר יחסית, ה-ר-ב-ה מאוד כסף.

זו הזנייה של מדיניות ארצות הברית. אף אחד לא יאהב אותם יותר בגלל זה.

ויותר מכך, גם אם לא נעים להגיד את זה (אומרים את זה עלינו בסופו של דבר) עושה רושם שחוזר כאן הדגם של מלחמת ויאטנם שבה המקלען במסוק ראה בכל "המלוכסנים עם הסחבות השחורות והכובעים המחודדים" "צ'ארלי". גם ב"אפוקליפסה עכשיו" וגם בסרט נוסף על וויאטנם (לא זוכר את שמו, אבל רואים שם מקלען יורה די להנאתו בכפריים בשדות ממסוק), ישנם סצנות - שאולי בהגזמה, אבל יש להן אחיזה במציאות - שבהם רואים את האדישות שבה החייל האמריקאי, בתרבות וארץ זרה לחלוטין, למעשה רואה בכל מי שאינו אמריקאי אוייב, ולכן גם יורה בו.

למרות שקל לייחס את זה לגזענות לשמה, אני די בטוח שגם לתרבות ה"פופולרית" האמריקאית - החל מהקומיקסים של המערב הפרוע מלפני 100 שנה - יש חלק בכך. ירי כלאחר יד ב"הם" (מלוכסנים, אדומים, סומאלים, ג'אפס או "ראשי סמרטוט" החל משנות ה-90) כאשר אין להם פנים (אלא רק רובה ותאווה בסיסית לההירג סביטונאות) הוא מוטיב שחוזר על עצמו שוב ושוב (גם אם מידת ה"הפללה" של הרעים הולכת ונהיית ברורה יותר ככל שעובר הזמן. כבר לא מספיק להיות אינדיאני כדי להיירות).

.

שטויות, הניתוח שלך בכלל לא מדויק.

בלקווטר חברה מקצועית ומנוסה מאוד, ובסוף היום כל מה שהיא רוצה= להמשיך לקבל חוזים שמנים מהממשלה, ולשמור על האנשים שלהם, בחיים. בעירק אף "חברת שמירה פרטית" לא לוקחת סיכון.
הרכבים שלהם ממוגנים בצורה מטורפת עם מקלע 0.5 בהיכון, בנוסף לכל הנשק הקל שהם נושאים.
(שלא אזכיר מודיעין "עממי" בכסף מזומן יום יום.)
"שכירי חרב" בעירק נטבחים במספרים לא מבוטלים, וזה מה שגורם להם לירות בקלילות לעבר "סיכונים" פוטנצאלים.
בעירק את המטען והטיל או הצרור, אתה תקבל מאזרחים אקראיים, אז כל הענין בהחלט מובן.

ובכלל, אף עירקי (גם לא המסתננים)לא יעיז להתקרב להאמר צבאי בפער שקטן מ100 מטר, מי שעושה כן יקבל בלי אזהרה 0.5 לפנים.

אני מאמין שבלקווטר תישאר בעירק.

"Be Water My Friend."

כך שפטריוט או לא פטריוט מי שלא שירת קודם במסגרת צבאית מסודרת לא מתקבל
באירוע המסופר למרות התגובה הלא שקולה היה רכב שהתפרץ אל שיירה כנראה מה שהיקורה לפעמים באיזור שלנו
בלקווטר אף הייתה מעורבת בהעסקה של יוצאי יחידות קרביות ישראליות למיזם של אימון מקומיים בעיראק...

ציידי הלילה אינם מרפים

שיש להם ציוד "מטורף" וכולם שם "תותחים כבדים" והם גם אנשי עסקים וכל שניה, לפני שלוחצים על ההדק, חושבים על החוזה הבא...

צא מהסרט: החיים הם לא סרט. האמת היא שהשפעת סרטי קולנוע/ערוץ ההיסטוריה (שזה הוליווד במסווה של סרט תעודה) עליה דיברתי מודגמת יפה בדיוק כאן! זו זילות מוחלטת בחיי אדם ודיבורים כמו שלך נאמרו גם ב 1968 אז לא האמינו ש"בחורינו המצויינים" יכולים לירות בכפריים בשדות האורז סתם ככה. אל תלך רחוק, תשיג את ספרו של מייקל מקליר: לא מחקר מעמיק אבל יתן לך מושג סביר לגבי מה שדיברתי עליו.

אני לא יודע איזה 0.5 יש להם, מאיזו יחידה הם וזה בכלל לא מעניין אותי לצורך העניין. את הדינמיקה של שחיקת הערך של חיי האדם של "הילידם שסביבך" אני כן מכיר. את נקודות המבט של לא מעט אמריקאים, אני גם מכיר (כנס באורלנדו למטווח מקומי: לא מעטים שם היו חיילים מקצועיים בעברם. תראה באיזה כבוד מלכים מקבלים ישראלי ולו משום ש"לכם יש מטרות אמיתיות לירות בהן". היתה לי ההזדמנות "לחוות" את זה לפני כמה שבועות).

.

שטויות הניתוח שלך בכלל לא מדוייק.

איך בכלל אפשר לקוות לנורמאליות אם עוברים זרים בשיירות שלהם ויורים בסטודנטים בדרכם לאוניברסיטה או באימהות ובבניהם? ועוד בדם קר!
נו באמת, אם אירוע כזה היה קורה כאן , היו מעלים אותם על המוקד ואני מבטיח לך שהייתי מתנדב להדליק את הלהבה תחת רגליהם המקצועיות.

אני מאוד מקווה שבעקבות האירוע המביש הזה הממשלה העיראקית תראה קצת מנהיגות ותגרש בבושת פנים את מאבטיחי בלאקווטר ואולי האמריקאים יבינו שכדי לזכות בהאהדת האוכלוסיה המקומית אל להם להתנהג בפטרונות טיפוסית של כובש (מזכיר למישהו משהו? למרות שלהבדיל אלפי הבדלות אנחנו לא היינו מעיזים כיום לעשות מעשה כזה שפל - או לפחות כך אני רוצה להאמין)

יואב.