http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3508789,00.html

פסח בר אדון היה דמות מיוחדת במינה אבל לצעירים שביננו אני לא חושב ששמו אומר הרבה. (וחבל ...).

פסח בר אדון (שמו המקורי - פסח פאניטש, 1907 - 1985), מאנשי היישוב שהיה פעיל בארגון ההגנה ובהעפלה, הרפתקן, ארכאולוג וסופר ישראלי.

בר אדון נולד בפולין בשנת 1907 למשפחה חרדית-ציונית. במשפחתו היו עוד שלושה בנים ושתי בנות. בילדותו למד בבית הספר תחכמוני, ויותר מאוחר, בישיבות בנבהרדק, וילנה וסלבודקה. הוא עלה ארצה בשנת 1925, עבד לפרנסתו בבנין ובסלילת כבישים, ובמקביל למד מזרחנות ויהדות באוניברסיטה העברית.
התגורר עם שבטי בדווים ברבת עמון, ויותר מאוחר בבקעת בית שאן ובקונייטרה (סוריה). המוטיבציה העיקרית לכך הייתה רצונו להבין מדוע כמעט כל מנהיגים בישראל במהלך הדורות היו רועי צאן. בתקופה זו היה לבוש כבדווי והצליח להתערות בחברה הבדווית וללמוד את מנהגיה וארחות חייה. בתקופה זו נודע בכינויו "עזיז אפנדי".
בתקופת מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו היה בר-אדון פעיל בהגנה והשתתף בהגנה על ימין משה, נחלאות וישובים בצפון הארץ. מאוחר יותר עסק בארגון ההעפלה, והיה מאבטח אוניות מעפילים, ועסק בהברחת נשק לארץ דרך הים.
בשנת 1939 נשא לאישה את דורותי כהאן, סופרת אמריקאית. בשנת 1940 נולד לו בנו דורון, והוא עבר עם משפחתו למושב מרחביה בעמק יזרעאל. אשתו דורותי מתה בשנת 1950.
בר-אדון השתתף במספר משלחות ארכאולוגיות, בבית שערים, בתל בית ירח, בסיני ובמדבר יהודה - שם גילה בשנת 1961 את מערת המטמון בנחל משמר, ובה מאות כלי נחושת מהתקופה הכלקוליתית. הוא המשיך לעסוק בארכאולוגיה עד שנות ה-80, בהיותו בן למעלה מ-70.
פסח בר אדון נפטר בינואר 1985, בהיותו בן 77.
(ויקיפדיה בערך על שמו).

להוסיף עליו אפשר שהוא היה המסתערב הראשון, במובן הלא לוחמני של המילה. חייו בין הבדואים של עמק ועבר הירדן נועדו תחילה לשרת רעיון של הקמת שבטי בדואים יהודים. על חוויותיו מתקופה זו ניתן ללמוד בספרו "באהלי מדבר" בהוצאת קרית ספר תשמ"א.

וחייבים לציין שלפעמים זה היה עצוב אם זה לא היה מצחיק... (רק נציין שלא היה מקבל רשיון חפירה היום, ולא בגלל כוונות רעות...).

.

שיטותיהם של עוד כמה מבני דורו ובהם כמה מפורסמים ממנו, שנחשבו לשועי המדינה, היוו נושא לדיון של דורות של ארכיאולוגים וגם עליהם ניתן להרים גבה בתמיהה. גרוע מכך - יש דורות של ממשיכי דרכם שעדיין עובדים, חופרים וכותבים רחמנא לצלן, על פי אמות המידה שלמדו מרבותיהם. יוצא מזה שפסח בר אדון עליו השלום, היה בבחינת הרע במיעוטו שכן הוא לא חפר יותר מידי ולא השאיר דורות של "תלמידי חכמים".
שנינו מכירים את הדברים מקרוב ושנינו יודעים שיש גם כיום לא מעט ארכיאולוגים שלא ראויים לרישיון חפירה, אם בגלל שיטות החפירה ואם בגלל יכולתם המוגבלת להבין מה הם חפרו בכלל. (או שילוב של שני הדברים). בכל זאת, הם מקבלים כזה ללא שום בעייה אם במסגרת רשות העתיקות ואם במסגרת האקדמיה.
הבעייה היא שאם אתה מודד את הארכיאולוגים של שנות ה60 - 70 במאה שעברה בכלים של היום, הם היו ברובם רשלנים, סכלים והורסי אתרים. אבל על פי אמת מידה זו, כל בסיסה של הארכיאולוגיה הוא פשע אקדמי. אני לא מסכים עם הנחה כזו ולדעתי, מדע חדש נבנה בניסוי, טעייה ותהייה. לכן גם קשה לי לקבל את מה שכתבת ובמיוחד כשלא זה הדיון ולא כאן הבמה לדעות בעניין "שיטות חפירה".

חשבתי ששיטות החפירה האגרסיביות [תעלות, אי השארת שטחים לא חפורים, כיסוי פראי של השכבה שנחפרה ותעוד לא מסודר] התקיימו רק עד השליש הראשון של המאה העשרים ושכבר בתקופת המנדט הוקפד על שיטות חפירה הדומות למקובל היום. חשבתי שהבקורת על החפירה המלאה מדי של מצדה היא בבחינת היוצא מן הכלל המעיד על הכלל וגם שם בסה"כ עמדה החפירה בסטנדרטים מקובלים.

אתם מוכנים לפרט למה כוונתכם?

כל השאלה איך ארכיאולוג מיישם את השיטות, איך הוא מבין מה מצא בכלל ואיך הוא כותב את הדו"ח. זה במקרה הטוב של הדברים ובהנחה שכל מה שגילה וחשף ייכתב על פי דעתו ובתום לב. מנגד, יש תמיד את האפשרות לכופף ממצאים שיתאימו לתיאוריות, להשתמש רק בממצאים מתאימים למה שהייתה כוונה למצא מלכתחילה ועוד.
בכל אופן, חבל שהנושא של איש מרתק כמו פסח בר אדון יוסט בגלל מלחמות מתודולוגיה בין אסכולות שונות של ארכיאולוגים. לדעתי, האיש היה הרבה יותר מעניין בתור עבדול עזיז מאשר בתור ארכיאולוג.

אלא יותר על יישום שיטת המחשבה הבדואית בחפירה ארכאולוגית...

משהו כמו "הממצא הזעיר מהשכבה שחפרנו ביום שני נמצאת בקופסאת הנובלס הראשונה בקרטון, זאת שעל הכלי העטוף בעיתון דבר" כאשר נשאל ע"י קולגה מבקר לגבי משהו. רישום מינימאלי, הסתמכות רבה על הזכרון וכו'. לא מדובר כלל על שיטת מחקר או טכניקת חפירה - "בעיות" שבלא מעט מקרים ניתן לפתור חלקית כאשר נוברים במחברות החפירה ובארגזי הממצאים. תתפלא אולי לגלות, אבל אי שם בכמה מקומות בארץ (כולל במבנה מוזר למראה ליד אוניברסיטה נחשבת, מטרים בלבד מהטריבונה החינמית ביותר שהייתה אי פעם בארץ לסרטי קולנוע) ישנם מחסני ענק מאובקים (מאוד) ובהם שורות אינסופיות של ארגזים המכילים ממצא מקוטלג מהחפירות הידועות ביותר של עידן מדינת ישראל. כהכנסה לסטודנט לפעמים משלמים לך כדי להציק קצת לבלגאן האינסופי הזה בנסיון (סיזיפי מאוד) להכניס בו טיפה סדר. לפעמים הייתי מסתעל על התקרה ונזכר בסצנה הסוגרת של "שודדי התיבה האבודה" עם המלגזה השולחת אותה בתיבה ארוזה לתוך מחסן עצום של ארגזים חתומים...

ומה זה קשור לעניין? שאם רוצים (ויש שעושים זאת) אפשר איכשהו לנבור מחדש בחפירות ישנות: כל עוד מראש מישהו טרח לשמור על דברים לפי סדר מסויים.

.

הוא מונח מפתח. הבעיה אצל חלק מהארכיאולוגים של הגוורדיה הותיקה, שהמונח "סדר" היה אצלם מאוד אינדיבידואלי. כל כך אינדיבידואלי שהם לא הותירו מפתח להבנת הצופן של הסדר הזה.
אני מכיר לא מעט מחסנים מאובקים מהסוג שתיארת ולא מעט חפירות שערימת הממצאים מהן הפכה לתל בפני עצמו.
על כל אלו אין לנו שום ויכוח אבל אני עדיין מעדיף להסתכל על חלקו ה"רומנטי" של הסיפור מתוך הבנה שאת הפרק של הארכיאולוגיה לא ניתן יהיה מן הסתם לפתור באופן אקדמי ראוי.

שלום מרלין

כמה מילים על הספר ברשותך אם אפשר....
בעבר ניתקלתי בו ואני מעוניין לרכוש אותו.
תודה שהעלת את העניין של פסח בר אדון
אכן אדם ראוי וחבל ששמו נעלם עם הזמן...

שהעלה את עניין פסח בר אדון אבל אכן הוא היה דמות מרתקת בתולדותהיישוב.
בהקשר לספר, אני מציע שתבדוק בחנות הספרים של איתמר.
הספר מופיע ברשימות הספרים שם ומן הסתם תוכל להזמינו מהם.

לעניין הספר עצמו -
הכנוי "עזיז אפנדי" ניתן למחבר ע"י הבדואים, שביניהם חי מספר שנים כרועה צאן. בכמה סיפורים הוא מוסר כאן תאור רחב ומלא ענין על הבדואים, חייהם ומנהגיהם. מעשי גבורה ונקמת דם, אהבות נכזבות וקנאת נשים הם נושאי הסיפורים. אולם אגב כך נפרשת תמונת החיים הפשוטים, באוהל ומחוץ לו, והיא כוללת בתוכה מבוגרים וילדים אדם ובהמה, וטבועה כולה בחותמם של חיי המדבר הקשים.

על אחת כמה וכמה אין סיבה לראות את הדמות הציבעונית (תרתי משמע, לא כשם קוד ל"בריון אלים אבל עם נשמה") של פסח בר אדון מוכתמת בגלל שיטות חפירה שלא מן העולם הזה. אני אישית מעולם הרגשתי שסיפורים כאלה (שממילא התגמדו ליד הסיפורים דיין, פסל הבבון והמסוק הצה"לי) הכתימו את שמו. דווקא לארכאולוג - יותר מלכולם - צריך להיות ברור שכל איש הוא "Man of his time".

.