זו אמנם רק ההתחלה אבל אשמח לקבל תגובות על מנת שאוכל להמשיך בצורה טובה יותר
עיניה של רונית עפעפו בחולשה, ידה אחזה בידי כשאני דוחף את העגלה עמוסת המזוודות שהבאנו מישראל מחוץ לטרמינל בשדה התעופה של לה גווארדיה. הרוח הסתווית טפחה על פנינו ורונית יישרה את גבה, אחיזת ידה השתחררה מידי, אנחה קלה והעבירה את ידיה על פניה ודרך שערה השחור שנדמה כאילו איבד מצבעו. עזבתי את העגלה ופניתי למונית הצהובה הראשונה שראיתי על שפת המדרכה. הוצאתי מכיסי פיסת נייר שהכילה את הכתובת בברוקלין של חברי למחלקה, יואל.
"אני צריך להגיע לכתובת הזו"
אמרתי במבטא כבד לאיש שישב מאחורי ההגה של המונית שצבעה הצהוב היה כל כך מבריק שחשבתי שהנהג כנראה ממש אוהב את המונית שלו, רק שלא הכרתי עדיין את המנטאליות ההודית ששלמות זה דרך חיים ולא מטרה. לקח להודי מבט חטוף בלבד בשביל להבין במה נתקלו עיניו. גבותיו של ההודי יצרו משולש למראה הכתב חסר הצורה, ראשו סבב אלי
"מצטער, לא מבין כתוב פה"
המבטא ההודי הכבד הזכיר לי את תקופת המחסומים שיואל ואני עברנו רק לפני כמה שנים. לקחתי את פיסת הנייר הצהובה והבטתי. אחרי רגע או שניים של מאמץ אמרתי כשואל
"אוושן אווניו ואיסט 14?"
ראשו של ההודי נתן ניד קל וידו פתחה את הדלת שלצידו. ניגש לתא המטען הצהוב, פתח אותו והחל להכניס את סט המזוודות שארזנו בקפידה במהלך הימים האחרונים. רונית קרבה אליי, נשקה בלחיי, נשפה לאוזני ונכנסה למושב העור במונית הצהובה.
שנינו ישבנו בשקט במהלך כל הנסיעה, ידינו שלובות אחת בשנייה וראשנו מופנים לכיוונים הנגדיים מהופנטים ממה שעיננו רואות. היום היה בשיאו, השמש סימנה לאמצע היום ויכולנו לראות את ניו יורק בבירור בעודנו עוברים על גשר וויליאמסבורג כפי שהנהג ההודי כינה אותו. רונית הצביעה על בניין האמפייר סטייט ואני ליטפתי את צווארה לאישור.
בעוד עיניי מביטות בנופים החדשים והמדהימים של העיר שבאמת לעולם לא פוסקת, ראשי עסק בדברים אחרים לחלוטין. אמנם יואל ואני הצלחנו לשמור על קשר מאז שדרכנו נפרדו לפני שלוש שנים בסיום שירותו הצבאי. אני המשכתי למלא תפקידים פיקודיים בחיל ההנדסה ויואל החל את דרכו העצמאית בעולם.
היום ההוא לפני שש שנים שעליתי על האוטובוס כשאימי והחברים עומדים על שפת המדרכה מחוץ לאוטובוס חרוט בזיכרוני כמו באבן, ולמעשה הוא גם נהיה אבן דרך בחיי. התיישבתי לי בחור ששיערו השחור והמתולתל היה לימים סימן ההיכר שלו, יואל היה גם אז איש תקיף וישיר, הציג לי את ידו ואמר ששמו יואל. ככה במשך הנסיעה הארוכה ביותר בחיים שלי למדתי להכיר את שותפי לפרק החיים הבא בחיי.
כשהגענו לתחנה הסופית שנקראה בהל"צ ירדנו מהאוטובוס כשמדי הדקרון היו צמודים לגוף שלנו, החום וחוסר הנוחות שלטו במוחנו, זה היה ברור שדבר לא עניין את אף אחד מהאנשים חוץ מלצאת מהבגדים החדשים האלה ולהיכנס למקלחת חמה. מצאנו את עצמנו נקראים אחד אחרי השני בחלוקת החדרים בפלוגה וכך גם היינו באותה מחלקה. לאחר מכן המשכנו יחד כמעט בכל מקום. החברות שנרקמה בין שנינו נהייתה חזקה יותר ויותר עם כל שלב שעברנו במהלך שירותינו הצבאי. אפילו כשאני המשכתי לקורס הקצינים ויואל הסתפק בתפקיד המש"ק, החברות לא נעלמה. כשהיינו רואים אחד את השני בבסיס היו תמיד חיבוקים חזקים במיוחד כשלא התאפשר לנו להעביר יותר ממילה. החברות שלנו הוכיחה את אמיתותה כשאני סיימתי את קורס הקצינים וקיבלתי לידי מחלקה שהסמל שלה היה לא אחר מאשר יואל. עכשיו אנחנו הולכים גם להיות שכנים, כשהודעתי לו שאנחנו מגיעים לניו יורק הוא אמר שעומדת להתפנות דירה בקומה שלו והוא ישמור אותה בשבילנו.
הנהג ההודי עצר את המונית בשדרה ענקית כשעצים תמירים חוצים את שני כיווני התנועה, ידו הצביע על בניין שכניסתו מסודרת ונקייה, בצידי השביל המרוצף באספלט שנדמה שהמשיך את המדרכה, שיחים גידרו דשא מטופח שמטרתו הייתה רק להימצא שם. תא המטען נפתח בנקישה וההודי גלש אל מחוץ לרכב. כשהמונית עזבה ורונית ואני נותרנו לבדנו עם חמשת המזוודות על המדרכה ברחוב הסואן, הרמתי את ראשי ובחנתי את הבניין, יואל סיפר לי בשיחות הטלפון שקדמו לבואנו שהבניינים באמריקה בנויים בעיקר מעץ כך שאפשר לשמוע את השכן מלמעלה מפליץ ואת השכן מלמטה דופק את אישתו. מבחוץ הבניין עשה רושם של בניין חזק ויציב העשוי מלבנים ואפילו עם יעבור פה איזה צונאמי הוא יישאר על כנו יחד עם כל שורת הבניינים שמחוברים אליו לאורך השדרה. נגשתי לדלת הזכוכית בכניסה והבטתי בלחצני האינטרקום, ליד הספרה 3 מצאתי את שמו של יואל גבעון. לחצתי קלות על הכפתור העגול אדום שהיה לצידו של המספר, סובבתי את ראשי לאחור וראיתי את רונית עומדת על המדרכה עם גבה אליי וראשה נע באיטיות על הרחוב. החזרתי את מבטי לדלת הכניסה וראיתי אישה זקופת קומה מושכת את דלת הזכוכית הכבדה אליה. לגופה חולצת טי-שירט לבנה וג'ינס צמוד, שיערה בלונדיני ותווי פניה לבנים ואצילים ששפתיים מלאות וחושניות מלאו את חיוכה.
"טלי" אמרתי בהיסוס.
קמטים קלים נוצרו בזוויות עיניה לשמע קולי והיא הושיטה את ידה אליי
"אורי כמובן"
אמרה בקול ששלח משב רוח מרענן לפניי. החיוך העייף שנוצר על פניי כשהושטתי את ידי אליה חזרה גרם לי להרגיש מבויש מזוהרה של האישה שעמדה ממולי. ידנו נפרדו ושלחתי יד פתוחה אל מאחורי
"זו נורית, אשתי".
נורית ששמעה את קולה והסתובבה באיטיות אלנו פניה החלו ליצור חיוך קצת יותר עייף משלי. נורית התקרבה בהליכה איטית, עטפה את מותני בידה ולחצה אותי אליה כשאת ידה השנייה הגישה לטלי.
ראשי
צ'אט
02-04-2008, 04:40
אחי הצלחת לרתק אותי למסך 
מצב כלאיים
