שקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק
הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר
ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב.
לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: ’בודאי יוסיף הרבי להגות
בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את
רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח
להתרכז בלמוד מאוחר יותר?’
ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו
השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת
לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!"
"אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו
בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!"
"מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל
עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה,
"לא קל להיות אשה אלמנה..."
כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד
במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה,
ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו
מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם
אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים!
"והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד
הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי
ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות?
"לא! כל מטרת הלמוד היתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר
הביתה ולעשות את שבקשה אמי!"
וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו. הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט
בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת.
"הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה.
"אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד".
על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללמודיך,
מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!"
כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה’" רחשו שפתיו, "אינני רוצה
להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!"
בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה.
ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים
הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה
אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?"
הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך
זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה.
"אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצוה חשובה קיימת זה עתה,
שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?"
והנער עדיין שותק במבוכה.

"כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך.
ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה.
אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?"
או אז פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי",
סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי".
"אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום
היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה
בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם,ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את
המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה,
מצוות כבוד אב ואם" (מעשיהם של צדיקים).


לצערנו כיום בימות עיקבא דמשיחה אנחנו מבחינים איך שהנבואות וסימנים מתממשים. נערים ילבינו
פני זקנים, בת קמה באמא, כלה קמה בחמותה, החוצפה תישגה אין כיבוד הורים כהילכתו. הדור של היום
מקל בכבודם באופן חריג ואם בכלל אפילו אחרי מותם אין מכבדים אותם שלא אומרים עליהם קדיש כל
השנה בשלוש תפילות שזה הצער הגדול ביותר לנשמה עד כדי כך שהנשמה יכולה לרדת גילגול או
לבוא בדיבוק או בחלום לקרוביה.