תשכחו מטנקים, זה הכול אנשים

הגנרל רופרט סמית מאמין שכיום אין במלחמות צבאות שמתעמתים זה מול זה, אלא מציאות שבה האזרחים ברחובות ובבתים - הם שדה הקרב. אם ישראל היתה מבינה את זה, הוא אומר, תוצאות מלחמת לבנון השנייה היו שונות

מאת יוסי מלמן

הסירוב לא יכול היה לבוא בעיתוי אירוני יותר. בספטמבר 2006 מסר מו"ל ישראלי גדול וחשוב לגנרל הבריטי רופרט סמית, הודעה בנוסח "הספר שלך לא מתאים לציבור הישראלי". קשה להאמין כמה קוצר ראות היה בהודעה זו, שבאה כחודש לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה.

אפשר, וזו כמובן רק השערה, שאם ספרו של הגנרל היה דווקא רואה אור בישראל ובמיוחד אם היו קוראים אותו אלופי המטה הכללי ושרים בממשלה, הם לא היו ששים לצאת למלחמה וזו היתה נמנעת או שתוצאותיה היו אחרות.

ספרו של סמית, "The Utility of Force", שניתן לתרגמו לעברית כ"התועלת שבעוצמה" או "השימוש בכוח", מנסה לאפיין את "אמנות המלחמה בעולם המודרני", ולעמוד על השינויים שחלו באותה "אמנות" של הפעלת הכוח הצבאי.

לדבריו, השינוי החשוב ביותר שאנשי צבא רבים במערב (וכנראה גם בישראל) אינם מודעים לו, הוא שאופייה של המלחמה השתנה. הוא פותח את ספרו במשפט הפרובוקטיווי ש"המלחמה לא קיימת עוד". סמית טוען כי "כמובן שעימות, סכסוך ולחימה קיימים בכל העולם ונראים במיוחד בעיראק, באפגניסטאן, בקונגו או בשטחים הפלשתיניים ולמדינות יש עדיין כוחות מזוינים שהם משתמשים בהם כסמל של עוצמה. ובכל זאת, המלחמה כפי שהיא מוכרת באופן תודעתי, מלחמה כקרב בשדה מערכה בין אנשים למכונות, מלחמה כאירוע מכריע ביחסים בינלאומיים, מלחמה כזו אינה קיימת עוד".

האזרחים הם מטרות

הדעה המקובלת היא שגנרלים וצבאות מתכוננים למלחמה הקודמת. "לא נכון", כותב סמית, "הם נערכים למלחמה הלא נכונה". כהוכחה מובהקת לכך, הוא מספר על ניסיונו האישי: "אני תוצר של חינוך של מכונת המלחמה המתועשת שהייתה נחוצה למלחמה הקרה, אך כל המלחמות שנלחמתי בהן וכל המבצעים שהשתתפתי בהם לא היו של המלחמה הקרה".

דוגמה לשינוי המתחולל באמנות המלחמה המסורתית היא הטנק. לטענתו, קרב הטנקים המשמעותי האחרון שידע העולם, קרב טנקים במובן ש"תצורות משוריינות של שני צבאות מתמרנים זה נגד זה כשהם מסתייעים בארטילריה ובחיל האוויר", היה במלחמת יום הכיפורים ב-1973 בסיני וברמת הגולן בין צה"ל לצבאות סוריה ומצרים. מאז יוצרו ואוחסנו עוד עשרות אלפי טנקים, במיוחד בידי צבאות נאט"ו וברית ורשה, אך השימוש שנעשה בטנק בשלושים ומשהו השנים שחלפו מאז אותה מלחמה היה אחר לחלוטין ולא למטרה שלשמה הוא יועד.

יחידות שריון, כפי שראינו במלחמת המפרץ הראשונה בעיראק (1991) ובמלחמה השנייה ב-2003 ובצ'צ'ניה (2000) "שימשו אמצעי עזר לתמיכה בעוצמה אווירית ולארטילריה או ששימשו כלי רכב משוריינים לחיל הרגלים במבצעים בסביבה עירונית", כפי שהאמריקאים משתמשים בהם בעיראק או צה"ל בשטחים.

שני מושגי המפתח בתזה שלו הם אותה "מלחמה מתועשת", שאינה קיימה עוד למעשה והוחלפה במה שהוא מגדיר "מלחמה בקרב האנשים". לפי הגדרתו, מלחמה מתועשת מאופיינת על ידי שימוש בטכנולוגיה ובמסה, ואילו "מלחמה בקרב אנשים" היא גם "תיאור גרפי של מצבי לחימה מודרניים" אך גם "מסגרת מושגית". המושג נועד להגדיר את העובדה שבמלחמות החדשות אין עוד "שדה קרב תחום שבו צבאות מתעמתים זה מול זה" ומתפתחת מציאות שבה "אנשים ברחובות, בבתים ובשדות הם שדה הקרב. מגע צבאי יכול להתרחש בכל מקום, בנוכחות אזרחים, נגד אזרחים ובהגנה על אזרחים. האזרחים הם המטרות, שאותן צריך לנצח, לא פחות מהיריב הצבאי".

זה פחות או יותר מה שקרה לצה"ל במלחמת לבנון השנייה ומה שקורה כמעט מדי יום ביומו בעזה. מפקדים בצה"ל ומומחים אחרים קובלים בהקשר זה על "מלחמה א-סימטרית", מלחמה בין כוח צבאי מאורגן לכוחות גרילה או ארגוני טרור. אך סמית מלגלג על השימוש במונח זה. לדבריו, ההגדרה הזו היא לא יותר מתירוץ המעיד על מנטליות של "מפסידנים". זאת משום שבכל קרב ובכל מלחמה יש לחתור להשגת יתרון א-סימטרי. יש לנצל את חולשות היריב ונקודות התורפה שלו כמנוף או נקודת משען ולתרגם אותם להצלחה ולהישגים. את זה יודעים לעשות היטב ארגוני הגרילה והטרור המוצאים עצמם מול כוח חזק ועדיף. אבל הוא סבור שאת החתירה ל"א-סימטריות", צריכים לאמץ גם החזקים.

במלים אחרות, יש לחתור לניצחון ולהישגים גם אם היריב מנסה לקבוע כללי משחק הנוחים לו. לשם כך, מציע סמית, יש להיערך כראוי למערכה, בעיקר לנתח את המציאות הצפויה ולהבין את הנגזרת הפוליטית מהפעלת הכוח. את זה, לדבריו, ישראל לא הבינה כשהחליטה לצאת למלחמת לבנון השנייה בעקבות תקרית חטיפת החיילים ביולי 2006.

רופרט סמית נולד באנגליה ב-1943. הוא בנו של טייס מניו זילנד, שבא לבריטניה במלחמת העולם השנייה ועשה קריירה גם לאחריה בחיל האוויר המלכותי של בריטניה. סמית, שמעיד על עצמו כי לא ממש הצטיין בלימודיו ולא התאקלם בבתי הספר שבהם למד, התנדב בגיל 18 לשרת בגדוד צנחנים. במסגרתו הוא שירת בתפקידי קצונה עד שהגיע לדרגת מפקד הגדוד. כקצין בצבא הבריטי, בתקופת הדמדומים הקולוניאלית, הוא הספיק לשרת בשנות השישים והשבעים בבחריין, מלזיה, קפריסין, קניה, צפון אירלנד ומדינות נוספות. בין לבין הוא הספיק להשלים לימודים ולרכוש השכלה בבתי ספר למטה ולפיקוד, כולל זה המפורסם בסנדהארסט.

בשנות השמונים הוא היה לראש מטה של דיוויזיה (אוגדה) בריטית בגרמניה ואחר כך למפקד הדיוויזיה המשוריינת, שלחמה בעיראק ב-1991. על אותה מלחמה של בעלות הברית נגד סדאם חוסיין הוא אומר כי מה שכתב זמן לאחריה תקף גם כיום: "נלחצנו מההצלחה שלנו יותר מאשר ממה שהאויב עשה לנו".

ב-1995 התמנה למפקד כוחות האו"ם בבוסניה וכעבור ארבע שנים היה סגן מפקד נאט"ו במלחמה נגד סרביה. תחת פיקודו ופיקודו של המפקד העליון של נאט"ו, הגנרל האמריקאי ווס קלרק, התנהלה המערכה, שכללה יותר מחודשיים של הפצצות אוויריות על יעדים בסרביה. אחד הכישלונות הגדולים של אותן הפצצות היתה הפגיעה בשגרירות סין בבלגרד. גנרל סמית מסביר, בלי להתנער מאחריותו, כי הכישלון נבע מטעות אמריקאית. לדבריו, במערכה נעשה שימוש במפות ישנות שבהן הוגדר המבנה שהותקף כ"מחסן צבאי", בלי לדעת כי בינתיים עברה לשכון בבניין שגרירות סין - אף שעובדה זו צוינה במפות רגילות לתיירים. המערכה בפיקודו היא שכפתה על מנהיג יוגוסלוויה סלובודן מילושוביץ להפסיק את פעילותו הצבאית בקוסובו ובסופו של דבר, גרמה להדחתו מהשלטון.

הדימוי בעיני הציבור

מקריאת הספר ומשיחה עמו השבוע בתל אביב (בת זוגו היא ד"ר אילנה בית אל) עולה תמונה של גנרל חושב. הוא מצטט בספרו מ"מבנה המהפכות המדעיות" של קון כדי להצביע על קיבעון מחשבתי שאוחז באנשי צבא.

התזה של רופרט סמית בדבר ההתכוננות של אנשי צבא למלחמה הלא נכונה, יכולה בהחלט לשמש חומר למחשבה למעצבי תורות הלחימה של ישראל לקראת האתגרים הצפויים מול חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה.

היעדרו של ניתוח ראוי וחוסר ההבנה לתפקיד המרכזי שממלאת התקשורת בשדה הקרב המודרני הביאו לכך שישראל נתפשת מאז כמי שהפסידה במלחמה וחסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה - כמנצח. זאת, על אף שגנרל סמית כותב במפורש כי בפועל תוצאות המלחמה היו שונות: "בסיום הקרבות איבד חיזבאללה רבים מאנשיו וציוד רב, אין לו עוד החופש של פעולה צבאית בדרום לבנון, שממנו נהנה קודם לכן, וחיזבאללה הודה בטעותו כי המעיט מהערכתו בדבר עוצמת התגובה הישראלית, שגרמה לאובדן קשה של חיי אדם ורכוש". מדוע זה קרה? תוהה הגנרל הבריטי. כי אולי, מה שחשוב ב"מלחמה בין אנשים", הוא לא תוצאות הקרב אלא עיצוב הדימוי של המלחמה והאופן שבו אותו דימוי מתקבע בתודעת הציבור.

http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/977637.html

מעט חומר למחשבה

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

יכול להיות שזה רק יוסי מלמן, אבל המאמר מפסיק לדון בעיקר בדיוק ברגע שהוא נהיה מעניין.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי G_Zhukov במלים אחרות, יש לחתור לניצחון ולהישגים גם אם היריב מנסה לקבוע כללי משחק הנוחים לו. לשם כך, מציע סמית, יש להיערך כראוי למערכה, בעיקר לנתח את המציאות הצפויה ולהבין את הנגזרת הפוליטית מהפעלת הכוח.

אני חושב שרבים וטובים כבר הבינו את הנקודה הזו בעצמם, אבל מה הן ההצעות הקונקרטיות של הגנרל? חלק מאיתנו צריכים יותר מרמזים, אבל כנראה בשביל זה צריך לקנות את הספר ...

"Perpetuo vincit qui utitur clementia"

יסלח לי הגנרל המכובד אבל הטעות בלבנון 2.0 היא שצה"ל פעל במוד לחימה בעצימות נמוכה כמו בשטחים ולא היה מוכן למלחמה אמיתית עם תמרון, שהייה בשטח ולחימה בשטח פתוח/הררי.

המלחמה של הגנרל החביב בעיראק ובקוסובו לא דומה לא למלחמת השיטור בשטחים/עיראק של אחרי 2003 ולא לזאת בלבנון.
דווקא המלחמות שחווה הגנרל סמית הן "מלחמות תעשיתיות" בין צבאות סדירים (לעיראק היה הצבא החמישי בגודלו בעולם ב-91') שבהן השימוש המסיבי בחמ"מ בצירוף לגיטימציה בינלאומית לפעולה צבאית ותקשורת אוהדת ניצחו את המלחמה.
במלחמה דומה כיום עם מערך נ"מ רוסי מודרני לא בטוח שניצחון סטייל מלחמת המפרץ וקוסובו עדיין אפשרי.

מעבר לכך, חיל שריון חזק הוא נכס אסטרטגי שמקיים מאזן אימה בדומה ליכולת גרעינית. אם מחר יוחלט שסוגרים את חיל השריון בגלל ש"המלחמות התעשיתיות נכחדו מן העולם" - מחרתיים יגיעו לפה הטנקים המצריים והסוריים ויוכיחו אחרת.
בשוויץ, שם יש הרים לרוב, אפשר לוותר על טנקים.
ביפן (שדווקא מתעקשת להחזיק טנקים מתקדמים), המורכבת ממאות איים שברובם תוואי שטח הררי וגעשי יש לחיל ים חזק משקל רק בהרבה מלחיל שריון גדול ומתקדם.
בישראל עדיין תופס הטנק מקום חשוב גם אם רוב ימות השנה הוא בימ"ח.

אין ספק שלא בררת את משמעות המושג "מאזן אימה" בקונטקסט הגרעיני וכיצד הוא לא רלוונטי
להיבט הקונבנציונאלי.
המאמר/ראיון הוא רק מתאבן, כדאי לקרוא את קודם לקטילה.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

תיאלץ לסמוך עלי בנוגע להבנתי את המושג "מאזן אימה" בקונטקסט הגרעיני של המערכת הדו קוטבית או בקונטקסט הכימי-גרעיני במזה"ת.
העקרון דומה במהותו - העלמם של הטנקים בצד אחד ידרבן את הצד השני לצאת למלחמה ממוכנת, כל עוד לשני הצדדים יש צבא שערוך במבנה של גיסות משוריינים אין כדאיות לצאת למלחמה כזאת כפי שהוכיח נסיון העבר.

למן הסר ספק אני מתייחס בדברי למצרים שלא ממש מאמצת את התאוריות על מותו של הקרב המשוריין ובמקביל מצטיידת בדיוק באותו אמל"ח אמריקאי שהביא לניצחון המזהיר של 91'.

לגבי הספר- לא קראתי אותו אבל ההכרזות שלו בקטע שהבאת תואמות את דעתם של הרבה הוגים צבאיים שטוענים שהטנק מת, המלחמות הישנות מתו ותחי הלחימה המבוזרת-משתבללת-מתבוללת ושאר הדברים שלא עבדו ב-2006.
אם אתה טוען שלא כך הדבר אני בהחלט אעיין בספר לעומק ואולי אף ארכוש אותו אם אכן אמצא בו תובנות רלוונטיות בניגוד למשתמע בכתבה.

אז זהו שאין הדברים דומים והמימד הגרעיני הוא שונה בתכלית השינוי מהמימד הקונבנציונאלי.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

שכנעת אותי - יפורק השריון לאלתר...

א. לא באתי לשכנע איש בשום דבר אלא להעלות מאמר/ראיון וכל אחד רשאי לעשות עם הדברים כראות עיניו.
ב. נבצר מבינתי מה ההקשר שמצאת להרתעה גרעינית. איך שהוא זה לא מסתדר לי עם מה שלמדתי.
אבל אולי זה אני.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

נתפסת במטאפורה קטנה במקום להתייחס לגופם של הדברים שכתבתי.

אין קשר בין טנקים ו-M.A.D או שיחות SALT (למרות שכבר היו בהיסטוריה אמנות שמגבילות את מספר הטנקים ומאפייניהם כדי למנוע מלחמה), הנקודה המרכזית שלי היא שגנרל רופרט סמית נשמע כחלק מהזרם שהכתיר בסוף מלחמת המפרץ הראשונה את החמ"מ והכוחות המיוחדים כאלמנטים העקריים של שדה הקרב העתידי ושיווקו את הגישה הזאת כפתרון קסם לכל מלחמה עתידית כאילו שכל המלחמות בעולם יערכו נגד טנקים נטושים במחפורות, יהיה יתרון טכנולוגי מובהק לאחד הצדדים ותושג עליונות אווירית תוך 24 שעות.

בצה"ל אימצו את הגישה וראייה לכך היא כמות החמ"מ, מערכות השו"ב והיחידות המיוחדות למול הירידה באימונים של היחידות שמהוות את עמוד השדרה של הכוח הלוחם.

האם זה עובד? בצבא האמריקאי הכריזו בזמנו שלו היה להם האמל"ח והתו"ל של 91' בזמן מלחמת וייטנאם הם היו מנצחים, היום אתה יכול לראות שבאזור הרבה פחות מסובך מבחינה טופוגרפית וללא חשש מהצתת עימות בין מעצמתי הם מתבוססים בחול הטובעני העיראקי, אנשים הסתנוורו מכלי העבודה (חמ"מ, סיירות, פלזמות) והתכוננו למלחמה שהייתה (מלחמת המפרץ הראשונה).

אם בא לך לערוך דיון בנושא אני אשמח ואם דעתו של סמית שונה מן המשתמע מהראיון אשמח אם תוכל לתת דוגמאות מן הספר לגבי התפיסה שלו והרלוונטיות שלה לישראל.

מבלי להתיחס לספר עצמו, בנוגע למלחמת המפרץ הראשונה, אתה טועה ומטעה. הנושא של חמ"מ/נשק מנגד
הינו היבט צר עד מאד של מה שהתרחש אז. מלחמת המפרץ הראשונה היתה שיאו של תהליך שעבר הצבא האמריקאי במשך כשני עשורים והוא גיבוש של תורת מערכה קוהרנטית לראשונה מאז מלחמת העולם השניה. אחד האלמנטים הבסיסיים בתורת המערכה הוא היותה של המערכה התרחשות יחודית לזמן ולמרחב. אין דין מערכה אחת לשניה גם אם הן מתרחשות באותו מרחב גיאוגרפי ולכאורה עם אותם שחקנים (ראה שתי מלחמות המפרץ כדוגמה). הגנרל שוורצקופף התעלה על עצמו כשעיצב ויצר מערכה על פי תפיסתו ועל פי הדריקטיבה הנשיאותית של בוש האב. ממשיכיו ומחליפיו לא הגיעו לרמתו וניתן לראות את התוצאות בעימות בבלקנים מול סרביה וההתנהלות מול עירק בעימות השני.
כדי לעשות שימוש מושכל בנשק מונחה או כל אמל"ח אחר, חשוב לברר תחילה מה הם היעדים המערכתיים אותם רוצים להשיג זה כחלק מתורת המערכה שכל כך היתה חסרה בדוגמה הויטנאמית שהבאת (דרך אגב, תו"ל הוא ביטוי טקטי שנגזר מהתורה המערכתית). אני כן מסכים עם הטענה שהאמריקאים נפלו לאחר מלחמת המפרץ הראשונה (בין השאר עקב תחלופה של דמויות מפתח) כהרגלם שבויים בקסם הטכנולוגי כתרופת הפלאים לכל בעיה וזה בא לידי ביטוי בסיטואציות מאוחרות כגון בבלקנים ובעירק.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

ציטוט:

הסירוב לא יכול היה לבוא בעיתוי אירוני יותר. בספטמבר 2006 מסר מו"ל ישראלי גדול וחשוב לגנרל הבריטי רופרט סמית, הודעה בנוסח "הספר שלך לא מתאים לציבור הישראלי". קשה להאמין כמה קוצר ראות היה בהודעה זו, שבאה כחודש לאחר סיום מלחמת לבנון השנייה. אפשר, וזו כמובן רק השערה, שאם ספרו של הגנרל היה דווקא רואה אור בישראל ובמיוחד אם היו קוראים אותו אלופי המטה הכללי ושרים בממשלה, הם לא היו ששים לצאת למלחמה וזו היתה נמנעת או שתוצאותיה היו אחרות.

אם אלופי המטה הכללי ושרים בממשלה לא מסוגלים לקרוא ספר שלם באנגלית, אז לא צריך להתפלא שמלחמת לבנון השנייה נראתה כפי שהיא נראתה.

ציטוט:

לדבריו, השינוי החשוב ביותר שאנשי צבא רבים במערב (וכנראה גם בישראל) אינם מודעים לו, הוא שאופייה של המלחמה השתנה. הוא פותח את ספרו במשפט הפרובוקטיווי ש"המלחמה לא קיימת עוד". סמית טוען כי "כמובן שעימות, סכסוך ולחימה קיימים בכל העולם ונראים במיוחד בעיראק, באפגניסטאן, בקונגו או בשטחים הפלשתיניים ולמדינות יש עדיין כוחות מזוינים שהם משתמשים בהם כסמל של עוצמה. ובכל זאת, המלחמה כפי שהיא מוכרת באופן תודעתי, מלחמה כקרב בשדה מערכה בין אנשים למכונות, מלחמה כאירוע מכריע ביחסים בינלאומיים, מלחמה כזו אינה קיימת עוד".

למה גנרלים כל-כך אוהבים לקבוע אמיתות כל-כך נחרצות?
גם לאחר מלה"ע ה-I, הקונצנזוס בקהילה הצבאית היה שמלה"ע ה-II תראה כמוהה - מלחמת שוחות.
מה גם, שהגנרל חוטא בבעיה קשה, בעיית האינדוקציה. העובדה שרוב המלחמות שמתקיימות כיום על-פני הגלובוס הן מלחמות שמכונות "א-סימטריות", לא חורץ את דינן של מלחמות "קונבציונצליות" או "רגילות".
במשך 2000 שנה, עד ניוטון, העולם המדעי דגל בפיזיקה של אריסטו (אני מצטט מהספר לימוד התיכוני שלי בפיזיקה):
"המרחב על פי אריסטו הוא המקום הנתפס על ידי חומר, לא קיים מרחב בלי חומר. במילים אחרות לא קיים ריק.
אחת ההנחות הבסיסיות של אריסטו בקשר לתנועה היא שכל הגופים על פני הארץ (ליתר דיוק בעולם ש"מתחת" לירח) מורכבים ביחסים כאלה או אחרים, מארבעה יסודות: אוויר, אדמה, אש ומים. אריסטו הבחין שיש עצמים קלים יותר, ואחרים כבדים יותר. הוא ייחס את תכונת הכובד או הקלות של גוף ליחס בין כמויות היסודות השונים המרכיבים את הגוף. אדמה "טִבעה" שהיא כבדה, האש "טִבעה" שהיא קלה, ואילו המים והאוויר עומדים בין שני הקצוות.
אריסטו גרס שתנועתו "הטבעית" של גוף כבד היא מטה, ותנועתו "הטבעית" של גוף קל היא מעלה.
עשן מתמר אנכית מעלה כל עוד רוח אינה נושבת. ואילו אבן נופלת אנכית מטה לאחר שמרפים ממנה. על פי התפיסה של אריסטו התנועה "הטבעית" של גופים ארציים היא במסלול אנכי מעלה או אנכי מטה.
יש כמובן תנועות שחורגות מהתנועה "הטבעית". למשל חץ הנורה מקשת בכיוון אופקי נע לאורך מסלול מעוקם, אבן הקשורה לקצה חוט נעה לאורך מסלול מעגלי כאשר מסובבים את החוט. אבן הנזרקת כלפי מעלה נעה במסלול אנכי, אבל מעלה ולא בתנועתה "הטבעית" כלפי מטה. אריסטו כינה תנועות כאלה בשם תנועות "מאולצות", שהן מנוגדות לתנועתם "הטבעית" של הגופים, ואין להם קיום בלא כוח הפועל על הגופים ומאלץ אותם לנוע בצורה הנוגדת את "טבעם". אפשר להרים אבן כלפי מעלה, וכן לגרום לה לנוע בתנועה "מאולצת", אולם ברגע שמרפים ממנה האבן נופלת מטה בתנועתה "הטבעית".
...
כאן ניתן לראות דוגמה מושלמת למעגל הרמינויטי: מהי תנועה כלפי "מטה"? תנועתו "הטבעית" של גוף כבד. מהי תנועתו "הטבעית" של גוף כבד? כלפי מטה.
...
"המודל של אריסטו התקשה להסביר תנועות כגון זו של חץ הנורה מקשת. כל עוד מיתר הקשת דוחף את החץ - יש סיבה לתנועה, והיא מאולצת. אך מדוע החץ ממשיך לנוע כברת דרך נוספת לאחר הנתקותו ממיתר הקשת? התשובה של חסידי התיאוריה של אריסטו היתה: כאשר החץ מתקדם באוויר - הוא משאיר אחריו ריק. אך כיוון שלא יתכן מצב של ריק - אוויר פורץ לאיזור שהחץ פינה כתוצאה מהתקדמותו, וזרם אוויר זה הוא שדוחף את החץ קדימה.
תפיסת האימפטוס - ימי הביניים
ההסבר של אריסטו לתנועת החץ אינו תקף לתנועתו של סביבון: לאחר שסובבנו אותו והרפנו ממנו, הסביבון העגול אינו משאיר ריק במהלך סיבובו, לכן אי אפשר להסביר את המשך תנועת הסביבון על-ידי דחיפה של זרם אוויר הפורץ לאיזור שהסביבון פינה.
המודל השני נקראה מודל האימפטוס (Impetus). הוא פותח ביוון במאה השישית לספירה, והורחב במאה ה-14 על-ידי פילוסוף צרפתי בשם בורידן (Buridan) הוא כתב: "כאשר אדם דוחף גוף, הוא מעניק לגוף אימפטוס מסוים, כלומר הוא מטמיע בגוף כוח שגורם לגוף להמשיך לנוע למשך זמן מסוים בכיוון התנועה המקורי - כלפי מטה או כלפי מעלה או במסלול מעגלי. זו הסיבה שהגוף ממשיך לנוע לאחר שהאדם שדחף אותו הרפה ממנו".
במודל של אריסטו, תנועתו המאולצת של גוף חייבת להיגרם על ידי כוח חיצוני, שפועל על הגוף בכל משך תנועתו. במודל האימפטוס ההסבר לתנועה, למשל לתנועת החץ הנורה מקשת, הוא כוח פנימי שהחץ מקבל ממיתר הקשת במהלך הירי. כוח פנימי זה הוא האימפטוס. האימפטוס הולך ופוחת, וברגע שהוא אוזל לחלוטין החץ מגיע לידי מנוחה."
אחרי כן הספר מציין שמודל האימפטוס לא הוגבל רק לתנועה בקו ישר, אלא גם לתנועה מעגלית ולתנועה זו יש "אימפטוס מעגלי". יש לציין שהאימפטוס הוא אבו הקדמון של התנע (מומנטום) של ניוטון.
ניתן לראות שגם תיאורית "האוויר" וגם תיאוריית ה-"אימפטוס" הם תיאוריות המנסות להסביר סטיות (אנומליות) בתוך הפרדיגמה (תיאוריה-שלטת) של אריסטו. (סטייה ופרדיגמה הם מונחים של קון)
כשקראתי על כך בספר, לא יכולתי שלא לחשוב על ההסבר של פינוי משפחות היועצים הסובייטים מסוריה לפני מלחמת יו"כ. גם אז, העובדה (במקרה הזה הידיעה) שהמשפחות פונו, הוסברה ע"י כך שהסובייטים מעריכים שתפתח מלחמה, ולא כי באמת הסורים והמצרים מתכוננים למלחמה ולא תרגיל. ההסבר לא סתר את הפרדיגמה (תיאוריה-שלטת\קונצפציה), למרות שבדיעבד היה צריך לסתור אותה וע"י כך להפריך אותה.

קצת חרגתי מן הנושא של השרשור, אך כוונתי הייתה שאין מקום לקביעות נחרצות ולאמיתות פילוסופיות מכל סוג שהוא.
מאריסטו (מת ב-332 לפנה"ס) ועד פרסום ספרו של ניוטון "היסודות המתמטיים של פילוסופיית הטבע" (פורסם ב-5 ביולי 1687) - מהלך של לא פחות מ-2019 שנה, דגלו בפיזיקה של אריסטו. למרות שהייתה שגויה.
בפרינקיפיה (שם מקוצר לספרו של ניוטון), ניוטון "מחוקק" 3 "חוקים":
חוק ראשון - (מכונה חוק ההתמדה, או האינרציה)
אני מצטט את התרגום של הספר שלי למה שניוטון כתב: "כל גוף מתמיד במצב מנוחה או בתנועה קצובה לאורך קו ישר, כל עוד לא יאולץ לשנות מצב זה על ידי השפעות חיצוניות."
הניסוח של ויקיפדיה: "כל גוף יתמיד במצבו כל עוד שקול הכוחות עליו הוא 0." (שקול הכוחות = סכום כל הכוחות הפועלים על גוף)
חוק שני -
שוב מן הספר שלי: "כאשר כוח שקול פועל על גוף אזי הגוף מואץ. כיוון התאוצה זהה לכיוון הכוח השקול, וגודלה פרופורציוני לגודל הכוח השקול. קבוע הפרופורציה הוא הערך ההפוך של מסת הגוף."
הניסוח של ויקיפדיה: "שינוי התנועה הינו פרופורציוני לכח המניע המופעל; והוא בכיוון הקו הישר שבו פועל הכח הזה."
בכתיב מתמטי: ΣF=ma, כאשר ΣF שווה לסכום כל הכוחות הפועלים על גוף, m שווה למסתו, ו-a לתאוצתו.
חוק שלישי - (מכונה חוק הפעולה והתגובה, למרות שיש בעיה עם הניסוח הזה)
מן הספר: "כאשר גוף אחד מפעיל כוח על גוף שני, אזי גם השני מפעיל כוח על הראשון, כך ששני הכוחות שווים בגודלם ומנוגדים בכיוונם."
הניסוח של ויקיפדיה: "חוק III: לכל פעולה יש תמיד פעולה מנוגדת השווה לה; או, הפעולות הדדיות, ששני גופים פועלים זה על זה, הן תמיד שוות זו לזו ומכוונות לעברים מנוגדים."
-שוב, קצת גלשתי מן הנושא, אך אנשים שלא יודעים את החוקים של ניוטון - יש להם חורים בהשכלה. לא יכול לדמיין את החיים שלי בלעדיהם.

הנושא שרציתי להדגיש הוא ה"שחצנות", "יוהרה" וה-"מגלומניות" של ניוטון. הוא יחוקק חוקים, והטבע יפעל על פי הם?! מי אמר שהטבע כפוף ל"חוקים" כלשהם?
במילים אחרות, אני נגד הקריאה של ניוטון לתיאוריות\השערות שלו "חוקים". הויכוח שלי, שאף אחד חלילה לא יתבלבל, הוא סמנטי בלבד.
ב-1905, (218 שנה לאחר פרסום הפרינקיפיה) עת פרסום ארבעת מאמריו של איינשטין ב-"שנתון הפיזיקה", הופרכו גם "חוקיו" של ניוטון!
אני בסופו של דבר מאמין, שגם התיאוריות של אינשטיין יופרכו בזמן זה או אחר, ברגע שהם לא יצליחו להסביר לנו תופעות בדרכים המתקבלים על הדעת.
וכל החיבור הארוך הזה על מנת להדגיש, לא צריך לקבוע אמיתות מוחלטות, לעולם!

ציטוט:

לדבריו, ההגדרה הזו היא לא יותר מתירוץ המעיד על מנטליות של "מפסידנים". זאת משום שבכל קרב ובכל מלחמה יש לחתור להשגת יתרון א-סימטרי. יש לנצל את חולשות היריב ונקודות התורפה שלו כמנוף או נקודת משען ולתרגם אותם להצלחה ולהישגים. את זה יודעים לעשות היטב ארגוני הגרילה והטרור המוצאים עצמם מול כוח חזק ועדיף. אבל הוא סבור שאת החתירה ל"א-סימטריות", צריכים לאמץ גם החזקים.

פה אני דווקא מסכים איתו.

ציטוט:

"בסיום הקרבות איבד חיזבאללה רבים מאנשיו וציוד רב, אין לו עוד החופש של פעולה צבאית בדרום לבנון, שממנו נהנה קודם לכן, וחיזבאללה הודה בטעותו כי המעיט מהערכתו בדבר עוצמת התגובה הישראלית, שגרמה לאובדן קשה של חיי אדם ורכוש". מדוע זה קרה? תוהה הגנרל הבריטי. כי אולי, מה שחשוב ב"מלחמה בין אנשים", הוא לא תוצאות הקרב אלא עיצוב הדימוי של המלחמה והאופן שבו אותו דימוי מתקבע בתודעת הציבור.

כאן יש פנייה למילים, שחלק מאיתנו חושבים כיום, לאחר מלחמת לבנון השנייה, שהן מילים גסות.
מילים כגון "אפקטים" ו"צריבה תודעתית" ו"הקרב על התודעה". לאחר המלחמה, המילים הללו נהפכו ללא-לגיטימיות ואסורות לשימוש.
אם זה נכון או לא נכון אני לא יודע, אבל אני רוצה קצת להרחיב על המימד הזה בלחימה.
הדוגמאות הטובות ביותר שאני מכיר בשימוש בתמרון מכוון-"אפקט" בקרב הם התמרונים של אלכסנדר הגדול בקרבות איסוס וגאוגאמלה (אני מקווה שאני מבטא את השם נכון).
לא ניכנס לכל מהלכי הקרבות, אך נציין שבשני הקרבות אלכסנדר היה בנחיתות מספרית ומאמצו העיקרי לא היה לנסות להכריע את הצבא הפרסי כלל. (במובן ה"הכרעה" כפי שידוע לנו בתפיסת הבטחון הלאומי ה"ישנה". המילה "הכרעה" מלשון כ.ר.ע, קרי לחסל את היכולת של האויב להלחם, ולהביא אותו למצב של כריעה, רוצה לומר - כאילו כורע על רגליו, נכנע. חיסול כל כוחו הצבאי.)
המאמץ העיקרי של אלכנסדר, בשני הקרבות, היה לפגוע במלך הפרסי דאריוס. ברגע שדאריוס מצא את עצמו בסכנת חיים ממשית, הוא החליט לנוס, וכשצבאו ראה שמפקדו ומלכו נס הוא גם החליט לנוס על נפשו, למרות שעדיין היה בעליונות מספרית. יש לציין שפגיעה בדאריוס היא לא רק פגיעה מוראלית או פגיעה בתודעה, דאריוס היה גם המפקד פועל של צבאו. כך שפגיעה בו שקולה לפגיעה בראש-הממשלה באמצע מלחמה.
דוגמאות נוספות שאני מכיר בכך שלפגיעה מוראלית ופגיעה בתודעה בהחלט יש השלכות בקרב הם כמה ציטוטים מספרו של דאגלס אורגיל: "הטנק: עיונים בתולדות הטנק והתפתחותו".
עמ' 77-78:

ציטוט:

] "תפקידו העיקרי של הטנק לא היה לשמש כתחליף לחיל-הפרשים... אלא כהורס את מוראל הרגלים של האויב. הכל - אומר דיווח גדודי גרמני אחד - הושפע מהרושם המפחיד שהותירו דרקוני הברזל יורקי הלהבות על הארטילריה וחיל-הרגלים. בהלת טנקים של ממש אחזה בכול, ובכל מקום שנעו צורות אפלות ראו אנשים את המפלצת השחורה - "הכל אבוד" הייתה הזעקה שקידמה את פני הגדודים הנכנסים.

-הדיווח עצמו, אם אני לא טועה, הוא מקרב אמיאן המפורסם.
עמוד 124 מאותו ספר:

ציטוט:

למעשה, תקפה את הצבא הצרפתי בהלת טנקים דוגמת זו שאחזה בגרמנים באמיאן... אך ורק איום בטנקים בלתי קיימים הם שהביאו את המנוסה. הן במוחו של ז'ורז' [גנרל מפקד המערכה] והן בקרב חילי הקרקע. עתה עמד השריון הגרמני לאסוף את הפרי.

עמוד 64 מאותו ספר:

ציטוט:

אין חשיבות רבה למצב האמיתי ששר בכל רגע או מקום מסוימים; כל שהיה חשוב היה המצב כפי שראה אותו המפקד...

-הציטוט עצמו הוא של סר באזיל לידל הארט, בספרו "הדרך הבריטית בלוחמה". הוא מתייחס לקרב אמיאן גם, אם אינני טועה.

אפשר להביא עוד ועוד דוגמאות, אך אני מקווה שמה שאני מכיר והראתי, מסוגלים להוכיח שהמימד התודעתי-מוראלי קיים בכל מלחמה, באופן זה או אחר.
השאלה היא עד כמה הוא מרכזי וחשוב. האם האופן שבו הקרב נתפס בתודעה או תוצאות הקרב עצמו קובעים אם הציבור הכללי רואה בקרב כלשהוא ניצחון או הפסד? והאם בכלל אפשר לנתק בין תוצאות הקרב לבין האופן שבו הוא נתפס בתודעה?
אני אתן לדוגמא את הניסיון להניף את דגל ישראל על מוצב הבופור (זה היה הבופור אם אני לא טועה).
האם מטרה מסוג זו, שהיא מכוונת-"אפקט" והיא "תודעתית", הולמת סיכון חיים של חיילים?
ואינני מוכן לשמוע טיעון שאומר שהיא לא, מכיוון שבסופו של דבר היא לא השפיעה. לא ניתן לדעת אם פעולה מכוונת-תודעה משפיעה או לא, אלא לאחר המעשה.
ומכיוון שלא ניתן לדעת אם פעולות מסוג אלה השפיעו או לא אלא לאחר המעשה, האם הן הולמות סיכון של חיילים?
אני מאמין שצריך לשפוט כל מקרה לגופו. אך באופן כללי, לא צריך לשלול פעולות מסוג אלה על הסף.
מוראל ותודעה, לפי דעתי, הם מושגים קיימים בדיוק כמו הרוח או השמש.

*שני הערות:
1) גם לגרמנים וגם לצרפתים הייתה "בהלת טנקים", אליבא דאורגיל. האם קיימת בהלת טנקים בצד הערבי, או אצלנו? והאם בכלל ניתן ליצור אחד כזאת בעולם שבו כל ארגון קיקיוני יכול לפוצץ טנק מרכבה עם מטען גחון מפלצתי, ואז לצלם את זה ולהעלות ליוטיוב?
2) אשמח מאוד להמלצות לספרים נוספים על הטנק, בעיקר לפני ובמהלך מלה"ע ה-II. הספר של אורגיל יצא ב-1970, לפני כמעט 40 שנה. אני בטוח שמאז מסתכלים על התקופה באור אחר.

"חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו".
-זאב ז'בוטינסקי.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Shavit69 אם אלופי המטה הכללי ושרים בממשלה לא מסוגלים לקרוא ספר שלם באנגלית, אז לא צריך להתפלא שמלחמת לבנון השנייה נראתה כפי שהיא נראתה.

רמטכ"ל לשעבר/שר בטחון לשעבר/שר בהווה לא מסוגל גם לכתוב מאמר של שני עמודים למערכות....

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

היה מעניין ומרענן לקרוא את מה שכתבת.

ממה שיצא לי להבין מחומרים אותם קראתי אני, למדתי להכיר בשני נושאים כחשובים ביותר:
א. מהו המצב הממשי של הכוח הצבאי שמולך, זאת אומרת- מה יש ביכולתו לבצע טכנית לפי מיטב שיפוטך וידיעותיך.
ב. מהי התחושה שנוצרה אצל מי שמחליט כיצד להפעיל את אותו כוח צבאי.

סעיף א' אמור להנחות אותך בהתכוננותך לדרכי פעולה שביכולתו של האויב להוציא לפועל.
סעיף ב' אמור להנחות אותך בנסיונך להעריך (לנחש, אם תרצה) באיזו דרכי פעולה עלול האויב לבחור.

דוגמא לא'- אוגדת טנקים שנעצרה עקב פעולה מוצלחת של סיירת X אשר השמידה בטילים שני נגמ"שי פיקוד בהם שהו מפקד האוגדה, קצין האג"ם שלו ועוד כמה אנשי מטהו. האוגדה נמצאת כחמישה עשר ק"מ מאחורי קו המגע וטרם נפגעו לה טנקים כלשהם. מסקנת הניתוח לפי עקרון א'- לאויב אוגדה משורינת בכשירות כמעט מלאה, היכולה להיכנס לקרב בהתרעה קצרה.

דוגמא לב'- עקב יכולת גורמי המודיעין שלך, הגיע לידך קלט שיחה בין סגן מפקד האוגדה מסעיף א', בו הוא נשמע מדווח בקול שבור ואומלל כי "הכל אבוד, הלך עלינו, הישראלים קרעו לנו את הצורה". מסקנת הניתוח לפי עקרון ב'- הכרענו את האויב, אפשר להציע הפסקת אש כי הנצחון הוא שאלה של זמן בלבד.

עכשיו על סמך זה אמור המפקד הטוב לעשות הערכת מצב, ונשאלת השאלה האם האויב הוכרע?
יגיד מישהו שצריך בסך הכל לשלוח את סגן מפקד האוגדה למחנה "חינוך מחדש" ולשלוח מפקד\סגן\רמ"ט חדש לאוגדה והכל בסדר.
יגיד מישהו אחר- בתודעת האויב נצרב שהוא הפסיד, ניצחנו, אפשר להעלות וידאו מפגיעת הטילים ליוטיוב כדי לוודא שבאמת אף אחד לא יחשוב להתעסק איתנו.
מי צודק?
אפשר לדעת רק בדיעבד.

שורה תחתונה- "הצבא הטוב" הוא זה שיתכונן לאפשרויות הממשיות שעומדות לרשות האויב, וידע בהחלטותיו גם לייחס משקל גם להבנתו את הלכי הרוח של האויב.
הטל את כל יהבך על מה שנדמה לך שהבנת שהאויב חושב, והרי לך מתכון ליום הכיפורים, שכבר נוסה ונבדק אצלנו.
עצות קונקרטיות אני מסופק אם נצליח להפיק, כי את אלו הרי יקראו גם מעבר לגדר, וידעו להתכונן אליהן...

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

אבל החפירה המיותרת שלך נועדה יותר להרשים גולשים מאשר להסביר.
יכולת לתמצת ולחסוך את האריסטו שלך (חצי מהתגובה שלך).

זאת היתה אחת מהתגובות המרשימות ביותר בפורום לאחרונה.

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

המטרה בדיון לא להרשים אלא לתרום את חלקך לדיון בלי יותר מדי מורכבות מיותרת.
היתה מרשימה יותר במטרה להרשים וחצי ממנה לא דיברה על הפואנטה.
יכל להסתפק בכמה שורות רצוי שורה על אריסטו ולא בלימוד משוואות לבגרות.
התגובה שלי רק ביקורת בונה לא משהו אישי, רק לדעת שלא לכולם יש סבלנות להרבה פרטים לא רלוונטים,
סירבול תגובות לא בהכרח תורם יותר להבנה שלהם.

אחד הדברים היפים בפורומים זה היכולת להתעלם מתגובות שלא מתאימות לך (זה נכון כמובן גם לעצם התגובה שלי אליך), ואני בהחלט חושב שאם אתה מתייחס לגופו של אדם - תעשה את זה באופן פרטי.

Nehemia Greshuni Photography NGPhoto.biz

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Shavit69 אם זה נכון או לא נכון אני לא יודע, אבל אני רוצה קצת להרחיב על המימד הזה בלחימה. הדוגמאות הטובות ביותר שאני מכיר בשימוש בתמרון מכוון-"אפקט" בקרב הם התמרונים של אלכסנדר הגדול בקרבות איסוס וגאוגאמלה (אני מקווה שאני מבטא את השם נכון). לא ניכנס לכל מהלכי הקרבות, אך נציין שבשני הקרבות אלכסנדר היה בנחיתות מספרית ומאמצו העיקרי לא היה לנסות להכריע את הצבא הפרסי כלל. (במובן ה"הכרעה" כפי שידוע לנו בתפיסת הבטחון הלאומי ה"ישנה". המילה "הכרעה" מלשון כ.ר.ע, קרי לחסל את היכולת של האויב להלחם, ולהביא אותו למצב של כריעה, רוצה לומר - כאילו כורע על רגליו, נכנע. חיסול כל כוחו הצבאי.) המאמץ העיקרי של אלכנסדר, בשני הקרבות, היה לפגוע במלך הפרסי דאריוס. ברגע שדאריוס מצא את עצמו בסכנת חיים ממשית, הוא החליט לנוס, וכשצבאו ראה שמפקדו ומלכו נס הוא גם החליט לנוס על נפשו, למרות שעדיין היה בעליונות מספרית. יש לציין שפגיעה בדאריוס היא לא רק פגיעה מוראלית או פגיעה בתודעה, דאריוס היה גם המפקד פועל של צבאו. כך שפגיעה בו שקולה לפגיעה בראש-הממשלה באמצע מלחמה. דוגמאות נוספות שאני מכיר בכך שלפגיעה מוראלית ופגיעה בתודעה בהחלט יש השלכות בקרב הם כמה ציטוטים מספרו של דאגלס אורגיל: "הטנק: עיונים בתולדות הטנק והתפתחותו". עמ' 77-78: -הדיווח עצמו, אם אני לא טועה, הוא מקרב אמיאן המפורסם. עמוד 124 מאותו ספר: .

דווקא מבחינת סדר האירועים המדויק מקובל להניח שלא ממש "צדקת" – בקרב איסוס דריווש (כדאי להשתמש בביטוי ה"עיברי" גם משום שכך מקובל וגם משום שקרוב מאוד להגיית השם הפרסית/אכדית) לא התכוון לברוח, אלא ביצע תנועה מסוימת לאחור מאחר והרכב איבד שליטה על הסוסים שנחרדו מהמולת הקרב. נסיגתו של המלך הפרסי נתפסה כבריחה והשאר היסטוריה. זו דווקא אנקדוטה מעניינת ששייכת ישירות לעניין: גם מלחמות גדולות (בניגוד למלחמות העולם לדוגמא) יכולות להיות מוכרעות במישור של "מה שנתפש כנצחון" ולא במישור של "ניצחון נטו".



אני לא מכיר את הספר המדובר, אבל לא הייתי ממהר לאמץ את התיאורים, סטייל כל מיני מומחים יאנקים מערוץ ההיסטוריה, על "בהלת הטנקים": גם משום שלא הייתה כוללת ולא תמיד בכלל, וגם משום שהייתה מאוד מוגבלת ונקודתית: מקסימום אותו גדוד נבהל פעם אחת... אחד השימושים הראשונים בטנק היה דווקא בקרב עזה השני (אפריל 1917) ועוד נגד הצבא התורכי הלא מנצח ובכל קנה מידה נחות לעומת הגרמני: שישה (או שמונה. תלוי מה סופרים) טנקים כאלה היו אחת התקוות של המתקפה. כמה בהלה הם גרמו בשורות התורכים כאשר הופיעו באופק, כמה ק"מ מהחפירות, קשה להעריך אבל מה שבטוח הוא המשך הסיפור: הטנקים זחלו לאט, עשו רעש עצום ונתנו מספיק זמן לחיילים להפסיק להבהל. ארטילריה מדוייקת ואש מכונות יריה עשו את השאר. שום חפירה לא נכבשה בעזרת הטנקים ומחציתם הושמדו וננטשו. שניים, שהגיעו לחפירות התורכים, הפכו למלכודת מוות לעשרות אנשי חי"ר שהסתתרו מאחוריהם. אחד מהם נותר תקוע ממש באמצע חפירה ועיטר לאחר מכן תמונות תעמולה רבות. "הלם הטנק" היחיד היה של הבריטים דווקא. הם לא השתמשו עוד בטנקים בחזית הזאת. הטנק של 1917 הוא דוגמא טובה לכלי שבמתווה השימוש המעשי בו, היה חרב פיפיות מבחינת יכולתו לגרום הלם.

.

משעשע....

אני בדיוק קורא את הספר ותכננתי לכתוב עליו סקירה לפורום. כנראה שאצטרך לכתוב תגובה ל"הארץ"
לפי מה שהובא בפורום, נראה כי יוסי מלמן לא קרא את כל הספר אלא בעיקר את ההקדמה.
אני מניח כי ההתיחסויות שהוא מביא מפיו של גנרל רופרט סמית לגבי לבנון 2.0 הוא קיבל ממנו בשיחה בע"פ, כיון שהספר יצא לאור בשנת 2005....
לכשאסיים את הספר (בקרוב, אני מקווה) אוכל לכתוב כאן סקירה מקיפה.

"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח

ממה שקראתי ספר חשוב, הגם שלא תמיד אני מסכים עם הכל. לא היה מזיק אם היה עוד קצת חומר קריאה מודרני בעברית (אם יש איזו הוצאה שרוצה להוציא סדרת תרגומים של ספרות צבאית מודרנית חשובה ומחפשת עורך...)

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

מעניין ש-"אי השימושיות של הכוח" הוא הפרק האחרון בספרו של ריצ'רד סימפקין "RACE TO THE SWIFT" מ- 1985 -יש קשר ביוגרפי בין הבריטים?

אגב, בעברית הספר נקרא "מרוץ אל העתיד" והוא כולל דיון נחמד בסוגיות התמרון, התקשו"ב, מבנה כוחות מתמרנים וכו'.

לא אתפלא אם היה תלמידו של סימפקין.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby