חזרתי לפעילות מלאה בפורום, אחרי הפסקה של הרבה הרבה זמן (זוכרים אותי בכלל?). חשוב לי שתדעו שלאורך כל ה"הפסקה" הזאת, עדיין קראתי פה בפורום כל הזמן. הסיבה לכך שלא הגבתי או פרסמתי יצירות הייתה ההרגשה המוכרת "אני לא מספיק טוב". חשבתי לעצמי: "מי אני שאבקר יצירות של אחרים?" וכו'. אבל בזמן הזה יצא לי לפתוח משתמש בפורמי יצירות אחרים שהעלו לי את הביטחון, ואני מרגיש שגם הכתיבה שלי השתפרה לאחרונה, מאז מהעבר שלי מסיפורים ילדותיים לקטעים קצרים ומלאי משמעות נסתרת. וכשאני אומר קצרים, אני מתכוון מאוד קצרים.

אז הנה, חזרתי וכולי לשירותכם, ואני רוצה לפרסם כמה יצירות שכתבתי מאז שסגנון הכתיבה שלי השתנה (ולדעתי גם השתפר). תרגישו חופשיים לקטול. אשמח בעיקר לביקורות בונות, מה אהבתם, מה פחות אהבתם ומה בכלל לא. אני אתחיל מיצירות הפחות חדשות ואמשיך לכיוון היצירות החדשות יותר.

.................................................. .......

חורבות פונדק דרכים

שם, חורבות פונדק דרכים,
כביש צדדי ישן, סגור כבר שנים.
קירות סדוקים, חלון שבור,
על הקרקע מוטל תמרור.
ורק גבר אחד עומד שם,
בוהה בחלל ולוחש:
"נשק יש? נשק יש...?"


הדרדור הטבעי

הוא לא אגרוף ברזל כמו שפעם הוא היה,
הוא לא רוצח המתגנב לאחר השקיעה,
אולי פעם עוד פחדו ממנו כחתול מעכבר,
אך קמצוץ מכל הפחד הזה לא נותר,
כי ברבות השנים, פיתח לו הלילה חולשה אחת -
הוא מפחד מחושך.


והארץ הייתה תוהו ובוהו

האגדה מספרת, שיום אחד לקח אלוהים את בנו לצפות בכדור הארץ. במרומים אמר לבנו: "ראה בני, זהו כדור הארץ, עולם בני האדם. העולם הראשון שבראתי". אמר לו בנו: "הכיצד, אבא? עולם זה הוא כישלון חרוץ!". ענה אלוהים בחיוך: "כלל וכלל לא, בני. עולם זה לימדני שאי אפשר לבשל עשרה מאכלים שונים בסיר אחד".


הו קאליופה

היא באה כרוח סערה
ובשניות היא נעלמת
והשורות שלפניכם
הן התוצר של האסון.


דרוש גיווּן

יום אחד שאל אחד המשרתים את המלך הגדול: "אדוני, מהו סדר היום שלך?"
ענה המלך הגדול: "אני קם בבוקר, שומע את אותו דבר באלפי קולות שונים. אחר כך שוב, בצהריים. ובערב גם. תמיד אותו דבר בדיוק, באותו זמן בדיוק, כבר אלפי שנים. לפחות שישנו כבר את הטקסט".

(בקטע האחרון חשוב לי לציין שאני לא מנסה לפגוע באף אחד. אני מציג פה את דעתי בלבד)


..............................................


אני מזכיר לכם שבכל אחת מהיצירות יש הרבה משמעות חבויה, בחלקן אפשר להבין ובחלקן לא ממש - כי לא תמיד אני כותב אותן בצורה שאפשר להבין. אל תחפשו יותר מדי את המשמעות, קראו ותהנו.

puzpuz.

נ.ב. לאחרונה המוזה תוקפת אותי כל יומיים-שלושה, אז אני אפרסם פה הרבה יצירות עד שטור הזהב הזה יעבור.

זוכרת גם זוכרת...

אהבתי את הקצרים...

בשיר הראשון המשפט הראשון מיותר
מאחר והוא כתוב בשם השיר...

בשיר השני יש חזרה על המילה "הוא"
ולא הבנתי את המשפט:
אולי פעם עוד פחדו ממנו כחתול מעכבר...

עד כמה שאני יודעת העכבר מפחד מן החתול
ולא להפיך או שיש פה משהו נסתר.

אהבתי את המסר בסיפור ....

בשיר השלישי הייתי חייבת לגעת {איתך הסליחה}

הו קאליופה

היא באה כרוח סערה
בשניות נעלמה
השורות שלפניכם
הן תוצר האסון.


האחרון מציין יפה את שגרת היום יום המאוס


אשמח לדעת באילו אתרים כתבת .....

ואני שמח שאהבת

את השיר "הן קאליופה" תיקנת יפה, אבל אני עדיין רוצה להשאיר את ו החיבור בשורה השלישית ("והשורות שלפניכן" - ולא "השורות שלפניכן")

הקטע עם החתול והעכבר מאוד מסובך, אל תנסי להבין אותו אפילו P:

הקטע האחרון מדבר על משהו ספציפי (ואפילו מעביר על זה ביקורת). זה לא קשור לשגרת יום יום מאוסה. אבל כל אחד ואיך שהוא מפרש את זה - ואם את אומרת שזה כן, אז זה כן.