מציצן קטן – מאת ניר בר מנחם

(מתוך הספר "אימת הנוחיות")

להציץ, היה ללא ספק אחד מתחביבי המועדפים בהיותי צעיר. מה זה צעיר? טווח גילאים של שש עד שלוש עשרה. אהבתי ספורט, את הים והיו לי המון חברים, אך יותר מכל אהבתי להציץ. אחד מזיכרונות הילדות הראשונים שלי היא הצורה בה נהגתי לשבת על ברכיה של גלית היפהפייה בת השש עשרה, אשר הייתה הבייביסיטר שלי והסתכלתי לה היישר אל תוך מחשוף ה-V של חולצותיה. היא כמעט תמיד הייתה נותנת לי להסתכל ולא עושה מזה עניין. על זה אני מברך אותה. הייתי ילד עם חזות תמימה ותמיד שהייתי נתפס על חם הייתי אומר "אני לא מציצן... אני פשוט סקרן". תירוץ לא רע אם אומרים אותו בצורה ובזמן הנכונים, זה כמעט תמיד עובד ומביא לתוצאות הרצויות.

עברתי על כל החלונות בביתי וחיפשתי שדה ראייה טוב לאיזה חדר שינה או מקלחת באיזור, אך ללא מזל. בכל כמה חודשים הייתי עושה סבב נוסף בחלונות הבית בכדי לראות האם ישנה התקדמות או שינוי לטובה.

עד שערב אחד, קייצי וחם, נדלק אור בחלון בבניין שמולנו. בדיוק מול המטבח שלנו. האור האדמדם-ורדרד הזה צבע את חיי בגווני פסטל. דירה זו הייתה ריקה מאדם כבר זמן רב ולכן האור הדלוק מיד תפס את תשומת ליבי. שמחתי לגלות שזהו היה חדר שינה, אך שמחתי עוד יותר כאשר גיליתי למי הוא שייך. חדר זה הפך מחדר חשוך וריק להיות חדר השינה של שתי בחורות צעירות מדרום אפריקה אשר הגיעו לארץ עם אמא שלהן על מנת להעביר את הקיץ. לא היה ילד חרמן או מאושר ממני בכל גוש דן...

ביום למחרת, כמו בכל שאר ימי אותו הקיץ, ביליתי שעות ארוכות ליד חלון המטבח והמתנתי בשקיקה לשכנותיי החדשות שיחזרו הביתה מהים, יחליפו בגדים או שסתם יסתובבו בחדר. לצערי הרב בכל פעם שהן חזרו, אחת מהן הייתה דואגת בעקביות לסגור את התריס כמעט עד הסוף (התריס היה מהסוג הישן והקשיח אשר מתופעל על ידי חוט שהיה ממוקם לצידו הימני ואם לא היו סוגרים אותו עד הסוף היו נשארים המון חורים קטנים שהיו מסודרים שורות שורות, כך שהיה ניתן לראות אור וצלליות דרכם). הייתי בוהה בתנועת צלליות גופן אשר נעו בצורה כה רכה, יפה ומגרה על רקע האור הוורדרד שמילא את החדר. אף פעם לא נוצר בינינו קשר עין-גוף אך בכל פעם קיוויתי מחדש, שאולי הערב המצב ישתנה. ערב אחד, האור לא נדלק. החלון נשאר סגור, מיד הבנתי שהחגיגה נגמרה ושהבנות אינן.



אינני יכול לתאר את אושרי ושמחתי כאשר בתחילת הקיץ הבא ראיתי את האור נדלק מחדש. לא היה ילד מאושר ממני בכל רחבי הארץ. "האחיות חזרו. האחיות חזרו!" שרתי לעצמי. האחות שנראתה לי כצעירה יותר הייתה בלונדינית, נאה מאד וללא ספק הייתה תופסת את מירב תשומת הלב של סובביה כמעט בכל מקום בו הייתה עומדת, אך לא ליד אחותה. האחות הבוגרת יותר, הייתה יפהפייה אמיתית בעלת שיער שטני ארוך וגולש (אך מעט מנופח על ידי תכשירים עקב האופנה הנוראית של שנות השמונים), עורה היה שזוף ומדהים וגופה היה כשל אלה. שתיהן היו בערך בשנות העשרים המוקדמות לחייהן. סיפור האהבה שלי עם הצלליות שלהן חזר על עצמו גם בשנה זו. בכל פעם שהן התפשטו, החלון היה נסגר, אך לא עד הסוף, באותה צורה שפשוט שיגעה אותי. לפעמים הן היו שוכחות לסגור את החלון עד הסוף כך שהיה נשאר חריץ של חמישה עשר סנטימטרים. במקרים אלו הייתי מיד רץ לשפר עמדה ומנסה להציץ מהחלון של מרפסת המטבח.

כך היה גם בקיץ שלאחר מכן. כל בני המשפחה שלי והמכרים הקרובים, ידעו על התחביב שלי. הם כולם די צחקו עלי. כל העניין הזה היה נראה להם משעשע. הם לא הבינו עד כמה כל הנושא הזה היה חשוב ורציני בשבילי. חבר של אבא שלי תמיד היה מבקש דיווח ועדכונים על "ההתפתחויות בשטח" כמו שנהג לכנות זאת, בכל פעם שבא לבקר. דודה שלי אפילו קנתה לי ליום הולדתי השניים-עשר משקפת חובבנית בעיצוב מנומר להסוואה טובה יותר כאשר אני מתחבא בין ענפי העציצים של אמי באדנית שעל חלון המטבח. שמחתי הייתה גדולה אך כך גם הבושה שלי, שכן שנינו ידענו טוב מאד מה אני הולך לעשות עם המשקפת.



בקיץ הרביעי הרגשתי שכבר התבגרתי בשביל השטויות האלו. "אני לא אעסיק את עצמי עם החלון הוורוד הזה יותר", אמרתי לעצמי. "גם ככה לא רואים כלום חוץ מצלליות". בניגוד לכל ציפיותיי, כבר בערב הראשון לבואן של הבנות, מצאתי את עצמי שוב יושב ליד אדן החלון מאחורי האדניות של אימי ומתבונן. כנראה מתוך הרגל. ראיתי את הבנות מסדרות את החדר ופורקות את המזוודות אל תוך הארון הלבן והמשותף שלהן. מספר דקות לאחר מכן, כאשר הן החלו לעשות סידורים אחרונים לפני השינה ובדרך כלל זה היה הזמן בו הן היו סוגרות את החלון, אני כבר עברתי למצב של עמידה על מנת ללכת. אך החלון נשאר בעינו. חיכיתי עוד קצת, הן החלו להתפשט, והחלון פתוח. התרגשתי, חשתי שחלה פה טעות אדירה, אך מי אני לעזאזל שאתקן אותה. באותו הלילה ראיתי את המחזה שחיכיתי ופיללתי לו כל-כך הרבה זמן וזה היה שווה כל רגע.

בערב שלאחר מכן, למרות שהייתי בטוח לחלוטין שהמחזה לא יישנה ושהכל יחזור לשגרה המוכרת, כי הרי לא כל יום פורים כמו שאומרים, האידיליה נמשכה. זה היה יכול להיות מושלם אילולא בערב הרביעי כאשר רצתי לכיוון החלון באופן אינסטינקטיבי כשהאור נדלק על מנת לתפוס עמדה, הופתעתי לגלות לדאבוני הרב שזו הייתה אמא שלהן שהחליפה בגדים. מיותר לציין שכל ההתלהבות באותו הערב נעלמה כלא הייתה מעולם.

ביום שלמחרת הן חזרו מהים, החלון נשאר פתוח, הן התעלמו ממנו ואני הייתי ברקיע השביעי. בדיוק באותו הרגע שהעניינים החלו להתפתח בני משפחתי חזרו הביתה. הם כבר היו רגילים לראות אותי מתצפת ליד החלון. הוריי העירו הערה שהצחיקה אותם ואחותי הקטנה בת החמש צעקה לעברי "אוף! אתה עוד פעם מציץ בחלון?" בקול מעצבן שיש רק לאחיות קטנות. בחרתי להתעלם מהם אך אחותי הגדולה בת החמש-עשרה ניגשה אלי ועמדה לצידי. היא הופתעה מהעובדה שהן הסתובבו בחדרן עירומות כביום הוולדן ואז צעקה בקולי קולות תוך כדי שהיא מצביעה לעבר החדר שלהן "תראו, תראו הן עירומות לגמרי. אני לא מאמינה!". צעקתה הייתה כה חזקה שהחברות שלי שמעו אותה, ראו אותנו ומיד סגרו את החלון. אינני חושב שהיה או יהיה עוד רגע אחד אשר בו אשנא את אחותי יותר מהרגע ההוא. כל-כך כעסתי. ארבע שנים חיכיתי לרגע הזה ולאחר חמישה ימים של נחת היא הרסה את הכל...

מיותר לציין שהחלון לא נפתח יותר באותו הקיץ ואותן הבנות, שאליהן כל-כך נקשרתי בדרכי המוזרה שלי, מעולם לא חזרו שוב לדירה הזו עם אמן.