חם מאוד ולח. כמעט בכל חדר מאוורר חסר אונים מטרטר ומערבל את האוויר,
בוחש ומפזר ריח ים ואקונומיקה ואומללות.
שתי הידיים שלי חבושות.
ריטה אומרת לי להפסיק לעשות שטויות כשהיא מתאפרת מול המראה.
הם דחפו לה פקק גומי בפה שהיא צובעת
כשנתנו לה חשמל? אני לא שואלת.
אני מנסה להחליט אם לקום.
בשביל מה?
טיול מקצה אחד של המסדרון לקצה השני?
שטיח מצמר? מאפרה מחימר?

בשמונה המנקה באה. בשמונה וחצי שיחת בוקר. חמש נשמות מעונות
במעגל. השאר מתחבאים מתחת לסדיני משרד הבריאות שלהם (שלהם?),
רוטטים וחשופים לאור הלבן המשסע, מבקשים נואשות לצלול בחזרה
לשינה אפורה ולא נוחה כמו שמיכת צמר עוקצנית.
זה כמו לישון על שולחן מנתחים. בלי זריקת ההרדמה, כמובן.

איזה יום היום? כל הימים דומים.
ריפוי בעיסוק, קולאז' קבוצתי, שיחה עם הרופא, כל זה אובד ונמחק בשלוש ועשרים - הם הולכים הביתה.
כשהצוות עוזב ונשארת רק אחות במשמרת, אז יוצאים הצללים מהפינות, אז מתחילים הקולות להדהד, כי פתאום יותר ריק במחלקה.
הייאוש מראה את עצמו.
האחות יכולה להציע רק ואבן.

האנשים משוטטים בין הקירות הארוכים במסדרון כמו רוחות מבולבלות בכותנות ופיג'מות (הכסאות השחורים הם סימני דרך, ברביעי צריך להסתובב ולחזור, חלק נתקעים שם) מעשנים סיגריות
שכמעט תמיד רועדות, אפילו העפעפיים התחתונים כאילו נפלו, הכל כאן בצניחה, רואים את מה שבפנים.

אני הכי צעירה במחלקה: בת שמונה עשרה וחצי. השכנות שלי לחדר בנות ארבעים וחמישים, אני רואה בהן את העתיד שלי, ובימים טובים אני רואה אותו באחיות, בימים פחות טובים אני רואה אותו ממתין לי על גג הבניין ממול.
אמרו לי שמישהי קפצה משם בשבוע שעבר - מסכן הפסיכיאטר התורן: כולם משתתפים בצערו ("זה כבר המקרה השני שלו, הוא דווקא כזה נחמד, לפני שבאת אחד תלה את עצמו במקלחת"), אני חושבת שהיא זו שראיתי נגררת בכיסא גלגלים וגבס על ידי קרובים שוחרי טוב.
לא הלך לה.

היא בקשה מהם שיתנו לה למות, שמעתי כשעברתי בחצר. הם אמרו לה שעוד יהיה לה טוב, ואני הלכתי לחדר טלויזיה.
רציתי לעזור לה למות ושהיא תעזור לי. אבל לא ידעתי איך.
שכחתי איך לתכנן.

הנפילה (בפנים, לא בחוץ, לא מהגג) מתקרבת, אני מרגישה אותה באה, כמו משק כנפיים של עוף טורף מסריח ממוות.
היא כאן, הכנפיים מכסות אותי כמו גאות שחורה חסרת צליל, אף אחד לא רואה? הכל מאפיר, נרקב, מתרוקן. כמו ענן גדול שמכסה לא רק את פני השמש, אלא את העולם כולו, אותי, את המחלקה, את
האנשים, לשום דבר אין משמעות.
אני מתכסה בשמיכה ורועדת. היום רק התחיל. בחוץ מישהו בוכה בטלפון הציבורי שיקחו אותו מפה.
בחדר לידי הרדיו דלוק. החזאית מבטיחה יום יפה. צאו לפיקניק,
היא אומרת, יום מושלם לטיולים.
תחילת המסדרון.
סוף המסדרון.

מעניין יהיה לדעת מתישהו בחיי הזמן איך המוח שלך עובד.
איך הוא מצליח להביא לכזה טירוף שמתחולל באוצר המילים והדמיון הגדולים שברשותך להיות מובאים בסופו של דבר בצורה ברורה הגיונית ואיכותית, על פיסת נייר או על צג המסך.

אני מאוד אוהבת את הדרך שבה הסיפור מועבר, ניתן להרגיש ממש את צרות המסדרונות, את גובה הבניין המשתקף מהחלון ואת הפחד.

הרצון לחופש בעניי הוא הדבר היחידי שקיים בכל אדם, גם ה"שפויים" ביותר ביננו, שמסוגל לדחוף אל מעבר ל"שפיות".

אוהבת המון את היצירה הזו, מביאה פן מאוד שונה של כתיבה מצידך אך בהכרח מעיד על רמות הגיוון הקיימות בך.


אני.

גילוי לדאגנים שביניכם- כל הסיפור מבוסס על עובדות בשטח, אבל לא שלי, כך שאין מה לחשוש

מעולה, עד כמה שדבר כל כך עצוב יכול להיות מעולה.
אפשר להרגיש את הייאוש, לפעמים אפילו להזדהות איתו, להבין אותו ואולי זה רק אני.
לא יודע איך זה אצל אחרים, אבל אני יודע שהיו לי כמה פעמים שהלכתי וראיתי אנשים שדי ריחמתי עליהם, ושאלתי עליהם אם זה העתיד שלי. או לחזור מהעבודה ופתאום יש שקט, אין אף אחד ואז זה רק אתה עם עצמך וכל הפחדים והכעסים.
כל סוף שנה יהודית/אזרחית עושים סיכומים ואני תמיד קורא שישראלים עובדים הרבה יותר מאירופאים, מכורים לעבודה - הבריחה הטובה ביותר. עצוב.

אני חושב שהעברת את המסר בצורה ממש ברורה וטובה... אני אישית מאוד התחברתי...
כל הכבוד =]