קול הספר המוטח בקרקע היה כל שנשמע, קוטע את הדממה המופתית ששררה כל אותה העת בספרייה. גבה היה שעון כנגד שולחן ארוך ורחב ידיים, שולחן הספרנית, בעוד ידה האחת אוחזת באחד משלבי המדפים בעוצמה שלא ידעה שקיימת בגופה השברירי. בידה השניה היא חפנה את ידיה בין השערות החלקות שחשקה במגען שעות כה ארוכות. שפתיים רכות כיסו את אלו שלה, שולחות פרפרים של תשוקה לבטנה. עורה בער וערג למגע הידיים הנחשק שברגע זה נדמה וכיסו את כולה, שפתיה תאוו לטיפול המסור ומלא התשוקה של השפתיים שנשקו לה ברגע זה. היא הרגישה את הידיים מטיילות להן על גופה, מלטפות כל איבר שנקרה בדרכן. יד אחת חפנה את שדה. היא החניקה אנקה של הנאה. לשמאלה, היא שמעה גרגור חתולי ומחוספס של עונג. ברגע שלשונה יצאה לה מן המחבוא האפל של פיה, עושה היכרות עם הלשון השניה, היא חשה התקף חום לוהט שאחז בבטנה. התקף החום הפך בשניות לאגרוף קור מקפיא שסירב להרפות, שולח למוחה אותות אזהרה גלוים. היא ידעה שמה שהיא עושה זה כל כך לא בסדר, לא נורמלי, זה מנוגד לכל חוקי הטבע, לכל הנורמות החברתיות הקיימות. היא ידעה זאת, בידיעה שהלמה במוחה בעוצמתה. אבל באותה העת זה הרגיש כה נכון, כל כך אמיתי ונכון. למרות האיסורים, היא הרגישה סוף כך סוף שייכת. שייכת בין הידיים החמות שעטפו ברגע זה את גופה. שייכות שהתחילה בחום שקרן מן עיני הזכוכית התכולות וכלה בדביקות המפתה של שפתותיהם ביחד, של הטעם המתוק והמדהים שהיא חווה. היא הרגישה בלבול כה גדול, עושה משהו שהוא כל כך אסור ובאותה העת כל כך נעים ונכון. עיניה נפקחו, מביטה מטה, ומרגישה את השפתיים שברגע זה היו עסוקות בעור הרך שבין אוזנה לקו שיערה. עיניה נסגרו במקצת, גבותיה יוצרות קשת של בלבול ועיניה מקרינות פחד והנאה שלא הרגישה כמותם מעולם. היא יכלה להרגיש על גווה את המבטים שנשלחו לכיוונה. המבטים העקומים הללו, האלו שכאילו ואומרים שהיא מוזרה, לא רצויה, מנודה. אלו שמאותתים לה לא להתקרב, שהם לא רוצים בקרבתה. היא יכלה לשמוע את קול צעדי המנוסה של האנשים ממנה, כאם הייתה נגועת צרעת, או חולה במחלה סופנית. היא הרגישה את החלל שנוצר בליבה, את הפחד והדחיה, את הכאב והאכזבה שאט אט כרסמו כל פינה בליבה, עד שלא נותר דבר. גל של צמרמורת מקפיאות עבר בגווה, מחזיר אותה למתרחש. היא עצמה את עיניה לחלוטין, מתמכרת לתחושה של השפתיים על עורה הרך, נותנת להנאה ולעונג לשטוף את גלי הקור המקפיאים שתקפו אותה.

"צריך ללכת, כבר מאוחר," היא נאנחה בחספוס. היא שמעה את הקול הכה מוכר גונח באכזבה.

"מחר, באותה שעה?" היא הרימה את עיניה להביט בעיניים התכולות, כמעט זוהרות שנצצו בחשכה. הנהון קל של הראש סימן לה את מה שידעה כבר מראש. היא הביטה עמוקות בעיניים, רואה את התאווה שברקה בהן. התאווה אליה. והיא ניחשה שבעיניה נצצה אותה התאווה באותה העוצמה. ידה חפנה את עור הלחיים הרך, מלטפת אותו בעדינות. שפתיה נשקו לשפתיים הבשרניות. השפתיים נפסקו כמעה במהרה, נכנעות לנשיקתה ללא מאמץ מצידה. לשונה שחקה עם הלשון השנייה, טועמת את הטעם המתוק של תותים רעננים ושל ימי קיץ מתוקים. היא העמיקה את הנשיקה, נושכת קלות לשפתיים הרכות, מרגישה את העור הרך מחליק קלות בין שיניה. היד החמה חפנה בשנית את שדיה, שולחת בגווה צמרמורות אחרונות של הנאה. השפתיים התנתקו. היא הרימה את עצמה מן השולחן, וצעדה במהירות לכיוון היציאה בלי להביט לאחור, מודעת לכך שאולי מה שהיא עושה הוא אסור, כל כך אסור, ובאותה העת מודעת לעובדה שהיא תמשיך בכך מחר, בהתמכרות המתוקה שלה.

עיניים כחולות זוהרות צפו בנערה שחורת השיער צועדת בצעדים מהירים לכיוון היציאה. אותה הנערה ששניות אחדות לפני הייתה עטופה בחיבוקה, מכורה לנשיקותיה וחלקה את תאוותה הרבה, כפי שהיא פנטזה כה רבות עליה.
שניות לאחר מכן, בהינף שיער וטפיפות רגליים מהירות, דלת הספרייה נפתחה וממנה, רצה בריצה קלה, פרצה נערה צעירה אדומת שיער וסמוקת לחיים. נערה שידעה שהחטא, האהבה וההתמכרות שלה יצאו מן הדלת הזו שניות לפניה.

היי קורל,

אני לא יודעת אם הטקסט שכתבת הוא טקסט אישי שלך או תיאור סיטואציה שהעלית בראשך, אבל אין ספק שהצלחת לגעת כמעט בכל האספקטים של מגע אנושי קרוב.
בתור אישה אוהבת נשים, הצלחתי להתחבר לדימויים ולטקסט. הטקסט לוקח (אותי לפחות) למקום של אינטימיות כמעט דביקה, כמעט מוגזמת, שמשחקת על הגבול בין טוב ורצוי לבין מאוס ונדוש. את מצליחה לקלוע למקום הנכון.

רק הערה קטנטנה- נסי לכתוב במרווחים גדולים יותר (טכנית), היות והטקסט שלך עמוס. זה יקל על הקורא וייתן תחושה פחות מכבידה.

טקסט אישי זה לא, ועל כך אני עוד יותר שמחה שהצלחתי להעביר את התחושה למרות שלא חוויתי אותה באמת.
תודה רבה, ואני אקח את זה לתשומת ליבי להבא.

עוצר נשימה.
בהחלט נבלעתי בתוך שצף המילים שיצרו סיפור כל כך מלא עור ודפיקות לב.
כתוב מצויין.

חג שמח

שמחה שאהבת :]
וחג שמח גם לך