הרוח הקלילה שליטפה את דניאל בכניסתה לגורד השחקים הפכה עכשיו לרוח פרצים של ממש כשעמדה על גגו. ניסיונותיה הנואשים להחזיק את שערה שלא יתפזר או לכל הפחות שתוכל לפתוח את העיניים כמו שצריך כשלו והיא החליטה שכבר עדיף לה להתיישב עם גבה לרוח.
"איך הנוף?" שאלה חברתה ממכשיר הטלפון. דניאל, בניסיון נוסף להסתכל, התקרבה לסף הגג והחזיקה במוט ברזל קרוב בעודה מתבוננת בנוף המדהים- תל אביב כולה התפרשה מתחת לרגליה של דניאל, מנצנצת באור יקרות. באופק יכלה לראות מטוס בדרכו ליעד לא ידוע בחו"ל ועל המדרכות מאות אנשים נעים להם, קטנים כמו נמלים. היא גם יכלה להבחין באיזו מצבה קרוב לבניין אך מפאת המרחק לא יכלה לקרוא את שהיה רשום עליה.
"הוא מדהים" השיבה דניאל בעוד שאחזה במוט ברזל כדי שלא תיפול. הרוח, כך הרגישה, התגברה וניסתה בכוח לדחוף אותה אל מעבר לקצה.
"אמרתי לך" השיב הקול מהצד השני. לרגע חשבה דניאל שהיא שומעת קול אחר אך מייד חזרה לשמוע את קולה של שרון- "עכשיו, זוכרת מה שסיפרתי לך בקשר לצניחה שעשיתי מהגג? יש ליד המאווררים קופסת מתכת קטנה, בתוכה יש מצנח מוכן לשימוש".
דניאל אמרה לה לחכות רגע והתקדמה בצעדים איטיים לעבר המאווררים. כשפתחה את הקופסה הבזיק לרגע מראה של בד מרופט וקרוע אולם גם זה הוחלף מייד במצנח מקופל בקפידה. "כן, מצאתי אותו".
"נהדר", אמר בעונג הקול ששוב נשמע כשל מישהו אחר, "המצנח מוכן לשימוש. את יודעת איך להשתמש במצנח, נכון?", דניאל השיבה בחיוב בעודה מוציאה את המצנח מהתיבה, "אז תנצחי. אין לך מה לדאוג- זה בטוח לגמרי וממש כיף גדול". דניאל היססה והקול שחש זאת ההיסוס הוסיף "חוץ מזה, אמרת לי שאת רוצה לעשות משהו מסעיר ומה יותר מסעיר מזה?". בינגו.
דניאל הכינה את הציוד לצניחה, הרוח מקשה עליה במקצת אך היא הייתה נחושה לבצע את המעשה המסעיר הזה. היא הכניסה את הטלפון לנרתיק ובצעדים בטוחים התקרבה לקצה הגג וקפצה.
ברם, שטף האדרנלין הפתאומי סילק את שאריות החומר שהיה בדמה ועכשיו היא קלטה מה היה קשור אליה- מצעי מיטה קרועים למחצה שלא היה סיכוי שיאטו את נפילתה. וכך, בעודה צונחת במהירות אל עבר מדרכת הבטון, נזכרה דניאל בפרט שאולי היה מציל את חייה- המצבה הייתה מוקדשת לחברתה שרון שמתה לפני שלוש שנים כשצנחה מאותו בניין, לבושה כמלאך שניסה לרגע לגעת בשמיים.

משהו בסיפור הזה לא מרגיש שלם ולאחר ניסיונות רבים החלטתי להביא את זה לשיפוטכם. בתקווה תמצאו את הנקודה שאני לא מצליח לשים עליה אצבע :S

הייתי חושב שהיא ידעה מראש שאלו מצעי מיטה קרועים? זה היה משנה?
התיזמון של הסיפור, קצת הרס לי עקב הכתבה על ההתאבדויות מעזריאלי בחדשות יום שישי....
מלבד זאת, מי היה הקול הנשמע אחר?
האם זה היה טלפון או מחשבה?
קשה להיכנס לראש הזה של הקופץ...
אהבתי את הניסיון אבל לא את הניסוח. קליל יתר על המידה לטעמי.
לעומת זאת, כמו שאמרתי, אתה נכנס לדמות שקשה להכנס אליה.
אתה כותב מעולה, לא נכנס בי כל כך....

"אינני מוכן להודות בכך, אך אנסה לנסח זאת בבהירות מוחלטת: אנוכי הוא אנוכי. אתה הוא אתה. כל העובדות אשר נוכחות בשטח לא קיימות מבחינתי!"

בגדול הייתי מגדירה את הבעייתיות כמניע שלה לקפיצה - היא בתוך הזיה, ולא מצב ריגשי קיצוני כמו שהייתי מצפה ממנה להיות בו כמישהי שבוחרת להתאבד. גם אם לא בחרה להתאבד, בראש שלה היא הוזה את חברה שלה שעוזרת לה להגיע להחלטה לקפוץ, במציאות היא יודעת שחברה שלה מתה, היא גם ידעה להבחין במצבה שלה, ואם היא במצב ריגשי קיצוני כל כך שהיא הוזה את הקול של חברה שלה מדברת אליה הייתי מצפה לראות את הרגש הזה בסיפור...לדעתי - אם הייתי צריכה לתקן את הסיפור, הייתי משמיטה את זה שהקול בא מטלפון, הייתי מראה שהכל הזיה ונותנת לקורא לשבת בקצה הכיסא שלו במתח לדעת אם היא תצא ממנה בזמן או באמת תקפוץ. אחרי הקפיצה - התאור של זה שהיא נזכרה שחברה שלה מתה באמצע הדרך למטה נשמע מנותק ריגשית - היא יצאה מההזיה, היא רואה שהיא עומדת למות, וכל מה שעובר לה בראש זה "אה וואלה, המצבה שם זה של שרון". העצה שלי זה פשוט לעבור על כל הסיפור מחדש דרך עיניים אחרות - של מישהי מדוכאת כי חברה שלה בדיוק התאבדה והיא לא יכלה לעשות שום דבר בשביל לעזור לה, מישהי עם בחילות וסחרחורות כשאין לה שום בעיה פיזית, רק הרגש שמשתלט עליה, עייפות, עיניים נפוחות מדמעות שדרכן היא מסתכלת מראש בניין גבוה ומתכננת לקפוץ..יש מצב שנסחפתי, אבל תנסה לחשוב על זה ככה ולהעמיק את הסיפור..בהצלחה

when injustice becomes law, rebellion becomes duty.

אני רואה את הענין בצורה שונה לחלוטין.
יש לנו פה דמות מעורערת נפשית, או לחליפין תחת השפעת חומרים כלשהם, שנמצאת בהזיה כלשהי (גם הטלפון עצמו יכול להיות הזיה). ברגע הקפיצה, גם מדעית, יכול להיות שהשפעת החומר תפוג למס' רגעים והיא תוכל לראות הכל בבהירות.

לדעתי- כתוב נפלא, אבל הייתי מרחיבה קצת ונותנת קצת "שומן" לדמות- אנחנו לא צריכים לדעת למה היא קופצת, אבל אותי מעניין במה היא עובדת, מה היא עושה בהפסקת הצהריים שלה ואיפה גרים חברים שלה ולאן הם יוצאים.

הצלחת לעניין אותי, ממש.

אני מבטיח לפרסם את הגרסה החדשה לשיפוטכן מרגע שאסיים בעריכה.

בתקווה זה יבהיר מה הסיפור הזה בעצם מתאר-

הרוח הקלילה שליטפה את דניאל בכניסתה לגורד השחקים הפכה עכשיו לרוח פרצים של ממש כשעמדה על גגו. ניסיונותיה הנואשים להחזיקאת שערה שלא יתפזר או לכל הפחות שתוכל לפתוח את העיניים כמו שצריך כשלווהיא החליטה שכבר עדיף לה להתיישב עם גבה לרוח.
מכשיר הטלפון שלה צלצל. על הצג התנוסס "שרון" והקול , שזעק לראשונה כשקיבלה את המכתב משרון שהביא אותה לגג, התעצם עכשיו אך עדיין היה לא יותר מלחישה שמוחה של דניאל השתיק מייד.
"הלו?" אמר חייל השח הקטן בהיסוס מסוים, קצת משום הקול בראשה וקצת משום הרעד שהעבירה בה הרוח. המשוררת הקטנה הפסיקה להתאמן מאז שאיבדה את המוזה שלה וגופה לא יכל היה לחמם אותה.
"איך הנוף?" שאלה חברתה ממכשיר הטלפון. דניאל, בניסיון נוסף להסתכל, התקרבה לסף הגג והחזיקה במוט ברזל קרוב בעודה מתבוננת בנוף- תל אביב כולה התפרשה מתחת לרגליה, מנצנצת באור יקרות. באופק יכלה לראות מטוס בדרכו ליעד לא ידוע בחו"ל ועל המדרכות מאות אנשים נעים להם, קטנים כמו נמלים. היא גם יכלה להבחין באיזו מצבה קרוב לבניין אך מפאת המרחק לא יכלה לקרוא את שהיה רשום עליה.
"הוא מדהים" השיבה דניאל בעוד שאחזה במוט ברזל כדי שלא ליפול. הרוח, כך הרגישה, התגברה וניסתה בכוח לדחוף אותה אל מעבר לקצה.
"אמרתי לך" השיב הקול מהצד השני. לרגע חשבה דניאל שהיא שומעת קול אחר אך מייד חזרה לשמוע את קולה של שרון- "עכשיו, זוכרת מהשסיפרתי לך בקשר לצניחה שעשיתי מהגג? יש ליד המאווררים קופסת מתכת קטנה, בתוכה יש מצנח מוכן לשימוש".
דניאל אמרה לה לחכות רגע והתקדמה בצעדים איטיים לעבר המאווררים. כשפתחה את הקופסה הבזיק לרגע מראה של בד מרופט וקרוע אולם גם זה הוחלף מייד במצנח מקופל בקפידה. "כן, מצאתי אותו".
"נהדר", אמר בעונג הקול ששוב נשמע כשל מישהו אחר,"המצנח מוכן לשימוש. את יודעת איך להשתמש במצנח, נכון?", דניאל השיבה בחיוב בעודה מוציאה את המצנח מהתיבה, "אז תצנחי. אין לך מה לדאוג- זה בטוח לגמרי וממש כיף גדול". המוח של הדניאל לרגע היסס בניסיון להבין את שמתרחש אך הקול שחש זאת ידע איך לדחוף את דניאל אל מעבר לקצה- "חוץ מזה, אמרת לי שאת רוצה לעשות משהו מסעיר ומה יותר מסעיר מזה?". בינגו.
דניאל, שבפניה הוטחו האכזבה והקרות של העיר הגדולה, חיפשה את המוזה שתתן לא את היצירה שתהווה את כניסתה למועדון של הגדולים. אחד הדברים ששמעה שיתנו לה את שחשקה נפשה היה חוויה מסעירה. "ועכשיו היא עמדה לחוות אחת! נהדר!" חשבה והכינה את הציוד לצניחה. הרוח הקשתה עליה במקצת אך היא הייתה נחושה לבצע את המעשה המסעיר הזה. היא הכניסה את הטלפון לנרתיק ובצעדים בטוחים התקרבה לקצה הגג וקפצה.
הרוח עכשיו שרקה באוזנייה והיא הסתחררה בעוד העולם מתקרב אליה יותר ויותר. כשיכלה לחוש את האדרנלין ממלא את כולה החליטה שהגיעה הזמן לעצור ומשכה בחוט, מוכנה לרגע החבטה עם פרישת המנצח. אך החבטה לא באה.
שוב היא משכה בחוט, ושוב, אולם המנצח לא נפתח. כשהסתובבה לאתר את הבעיה, עכשיו ללא החומר בדמה, הבחינה שהיא קשורה לערימת מצעי מיטה קרועים למחצה שלא יכלו לרכך ולו במעט את הנפילה.
ההבנה שהיא עומדת להימרח על הקרקע החליפה את מצב האקסטאזה אותו חוותה רק רגע לפני בפאניקה. היא רצתה לצרוח, לבעוט, לעשות משהו, אך הבינה שאין לה כבר תקווה ולכן נדמה בעוד מדרכת הבטון מתקרבת במהירות. בעודה מתקרבת לעבר העצירה הבלתי נמנעת, יכלה דניאל לקרוא בבירור את שנכתב על המצבה ונזכרה בפרט שאולי היה מציל את חייה- המצבה הייתה מוקדשת לחברתה שרון שמתה לפני שנה כשצנחה מאותו בניין, לבושה כמלאך שניסה לרגע לגעת בשמים.

המראה של גופת אדם שהוטחה באדמה הוא אינו מראה נעים אך הדמות, שהדריכה את דניאל לקראת מותה, לא נרתעה מלהתקרב לרסק האנושי. ביד זהירה היא הוציאה את המכתב שקיבלה דניאל וריססה עליו כמה טיפות מיץ לימון. המילים, שקודם קראו לדניאל ללכת ולראות את הנוף, הוחלפו במכתב פרי-ידה של המשוררת בו היא מתוודה על הדיכאון ממנו סבלה מאז מותה של חברתה ועל כך שאין לה יותר כוח לעמוד בזה.
הדמות הכניסה את המכתב מחדש לכיסה של דניאל והודיעה שהמשימה הושלמה. בצד השני של הכביש דמות אחרת, אוחזת מצלמה, התקשרה לחברת החדשות והודיעה על ההתאבדות.
"אולי כך עדיף", חשבה הדמות בעודה מספרת במהירות על התקרית, "שלמשך נצח עכשיו היא תתפס כמתאבדת, מישהי בעלת רצון עצמי ולא כמה שהיא- פיון שביצע את תפקידו בלוח השח".