 |

09-12-2008, 23:42
|
|
|
|
חבר מתאריך: 07.10.02
הודעות: 6,484
|
|
|
אכן איש "מסוכן"
מכיוון שאני מעריך שאת הלינק שאתה עצמך הבאת לא טרחת לקרוא הבאתי לך את הקטע המדבר על השקפותיו של האיש ה"מסוכן" לדידך (זה לא משהו אישי נגדך אלא לדעתי אתה פשוט נסחף אחר התקשורת המקולקלת שלנו):
השקפותיו
את תפיסותיו השונות בנושאים רבים פייגלין מבאר ופורס בהרחבה במאמריו וספריו שיצאו לאור בשנים האחרונות.
- תפיסתו המדינית המוצהרת של פייגלין מבוססת - ביסודה - על ראיה לאומית-יהודית רדיקלית, אשר לאורה הוא משתית עמדה ביטחונית בלתי מתפשרת אל מול "הטרור הערבי" (פייגלין שולל את המושג "פלסטיני"): בניגוד ליריבו הפנים-מפלגתי בנימין נתניהו שטבע את האימרה "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" - טבע פייגלין אימרה נגדית: "לא יתנו וגם לא יקבלו, את האויב יש לנצח". פייגלין רואה בנוכחות הערבית בארץ ישראל כיבוש שהחל לפני 1,370 שנה (דהיינו כ-560 שנים אחרי שרוב עם ישראל הוגלה מארץ ישראל). לדבריו, יש לסיים כיבוש זה בהקדם, משום שהוא אחד המקורות לצרות המדיניות, הערכיות והקיומיות של עם ישראל בארצו. בהשראה מדבריו של אורי צבי גרינברג "השולט בהר - שולט בארץ", טוען פייגלין שסיום השלטון הערבי על הר הבית יביא במישרין לסיום הכיבוש הערבי בארץ ישראל, יביא קץ לטרור, ישקיט את המזרח התיכון, ויביא שלום לאזור ולעולם. פייגלין סבור כי מקור המוטיבציה של הטרור הערבי הוא בתקווה ולא בייאוש: לא היאוש ממצבם מניע את הערבים, אלא תקוותם לסלק את עם ישראל מארץ ישראל. לדבריו, רק גדיעת התקווה הזו על ידי חסימת[10] כל אופציה של כינון מדינה ערבית באיזשהו חלק של ארץ ישראל, תעצור את הטרור ותשקיט את האזור.
בראיון לערוץ הכנסת בסוף שנת 2005 [11], טען פייגלין כי ערכי האסלאם הפטריארכאלי "הסוגד לכוח", הופכים את התרבות הערבית ל"תרבות נחותה, תרבות של מחבלים מתאבדים", אך הדגיש שזו אינה תוצאה של תכונות מוּלָדוֹת של הערבים עצמם. עם זאת, ועל אף תפיסותיו הניציות המובהקות, הבהיר פייגלין כי בשונה מעמדות כוחניות הרווחות הן בשמאל והן בימין - הרי שלדעתו בזמן שבו לא ניטשת מלחמה שאותה יזם האויב (ושדיני המוסר שלה שונים מהרגיל) יש להתנגד לטרנספר כפוי (שלא כמו עידוד הגירה מרצון), כלומר יש להתנגד לסילוק כפוי של אדם מביתו הפרטי (או מאדמותיו שבהן נולד או שאותן רכש), בין אם האדם יהודי ובין אם הוא ערבי, בין אם ביתו בישראל ובין אם ביתו בשטחים. בהתנגדותו זו לכפיית ההגירה רואה פייגלין את עצמו כמוסרי יותר מן השמאל הישראלי: "אני חושב שהכפייה שיש היום היא כפייה איומה ונוראה. לפני שנה וחצי [הכוונה לשנת 2005]...העבירה הכנסת חוק - שמבחינה מהותית - לא היה הבדל גדול בינו לבין חוקי נירנברג, ואני מדבר על חוק פינוי פיצוי: חוק ששלל מאוכלוסייה שלמה את זכויות היסוד שלה כבני אדם, את זכות הקנין, הזכות לכבוד, את כל זכויות היסוד שלה, רק משום שהיא יהודית. החוק הזה איפשר לבוא לקהילות שלמות, לישובים שלמים, לגרש אותם, להחריב אותם, לזרוק אותם לכל הרוחות. דבר כזה לא יכול להתחולל במדינה שערכי החרות הם נר לרגליה".[12]- באשר ליחס הראוי של השלטון כלפי זכויות האדם, תפיסתו המוצהרת של פייגלין היא, ביסודה, ליברלית רדיקלית (ללא הבחנה בין בני אדם על רקע לאומי), ומבוססת על משנה פילוסופית סדורה. למשל, לדעתו (הבלתי קונצנזואלית), חלה חובה ערכית על המדינה לגלות סובלנות כלפי כל מרי אזרחי בלתי אלים ובפרט כלפי כל סרבנות מצפון, מימין ומשמאל, ללא קשר לאופי הפוליטי של הסירוב, שכן לדעתו זוהי אבן הבוחן המהוה את הסממן המובהק של מדינת חופש, אשר את החתירה להשגתה הוא רואה כיעד פוליטי מובהק שלו. הוא גם רואה את עצמו כנאבק, למען ריסון השלטון, ונגד כל גילויי פשיזם שלטוני, קרי נגד כל ניסיון מצד השלטון להפוך את המדינה לערך עליון.
עם זאת, ועל אף עמדותיו הליברליות המובהקות הנ"ל, הרי שבאשר אל סוגית מתן התר עבור מפגני-קרנבל ביום הזיכרון לחללי צה"ל - או עבור מצעד הגאווה - פייגלין מביע עמדה יותר מורכבת[13]. לדעתו, ראוי לאזן בין מתן הזכות הפרטית לאפשר להומוסקסואלים לנהוג בבתיהם הפרטיים כראות עיניהם - לבין האינטרס הציבורי למנוע בתוך רשות הרבים "השפרצה" (כלשונו) הפוגעת פומבית ברגשות הציבור (בדוגמה לעיקרון מאזן זה - הוא מזכיר לשבח את העובדה שכיום נמנעים קרנבלים פומביים ביום הזיכרון לחללי צה"ל וכדומה - מחמת פגיעה ברגשות הציבור), ולכן הוא סבור כי יש לשקול לאפשר מצעדי גאוה פומביים - רק אם הרשות המקומית תסדיר זאת בתקנון העירוני לאחר שתתחשב במידת פגיעותם של תושבי המקום מכל מצעד פומבי כזה בתחומם.- בנושאי דת ומדינה מתנגד פייגלין במוצהר לקיומן של מפלגות דתיות ושל חוקים דתיים, קל וחומר לכל אפשרות היפותטית עתידית של מדינת הלכה. הוא הצהיר כי ביום שבו יהיה חוק שידרוש חבישת כיפה - הוא יהיה הראשון להסירה מראשו. התנגדות דומה הוא הביע גם נגד חוקי שבת למיניהם, ובהקשר לכך הצהיר: "אני לא מאמין בשום דבר שלא בא מתוך בחירתו החופשית של העם".[14]
- בנושאי משק וכלכלה, נוקט פייגלין קו ליברלי קלאסי. פעמים רבות, אף שיבח את מדיניותו הכלכלית של בנימין נתניהו כשר אוצר (בצד הביקורת החריפה שפייגלין מותח נגד עמדותיו המדיניות של נתניהו).
- בנושאי חברה, קורא פייגלין לשינויים ליברליים רדיקליים נרחבים בתחומים רבים, ובעיקר בשלושה תחומים מרכזיים: חינוך, משפט ותקשורת, כשברקע הוא מעמיד את: הזהות היהודית המאחדת (ברמה התודעתית-תרבותית - לא האכיפתית), ואת הליברליזם וזכויות הפרט (במישור החוקתי ובאופן שהדבר יחלחל מטה דרך כל המבנה הממסדי המסועף של המדינה).
- בנושאי מנהיגות, קבוצת "מנהיגות יהודית" שהוא עומד בראשה תומכת בהעמדת מנהיג "אמוני" למדינת ישראל, וסבורה שחלק מכשלון הימין בישראל נבע מכך שמאז ומתמיד הימין העמיד בראשו אדם "לא אמוני", כלומר אדם נטול תפיסה ערכית מוצקה מבוססת ובעלת עוצמה פנימית המספיקה לעמידה בלחצים אשר בהם נדרש מנהיג מדינת ישראל לעמוד. לדעתו של פייגלין, מנהיג "אמוני" אמור להיות מאופיין - מניה-וביה - גם בניקיון-כפיים וביושר אישי וציבורי, ולפיכך, ההנהגה ה"אמונית" - היא היא לדעתו המזור האולטימטיבי לבעיות השחיתות השלטונית בישראל.
- בנושא מפלגות פייגלין תומך ברפורמה רדיקלית בהליכי בחירת חברי הכנסת, מתוך מגמה להעמיק את הקשר האישי שבין הנבחר לבין קהילתו האזורית.
- בנושא הפנים-מפלגתי רואה פייגלין בתנועת הליכוד: "מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית". עוד הוא סבור כי השקפותיו כיום משקפות באופן האותנטי ביותר את ערכיה המקוריים של תנועת "הליכוד", אשר מאז ומעולם הוגדרה, לטענתו, כתנועה "לאומית ליברלית". הוא גם קורא לחברי הליכוד לחזור אל המצע הרשמי של תנועתם, אשר (לדעת פייגלין) נרמס אנושות על ידי מדיניותם של מנהיגי הליכוד האחרונים, ובמיוחד על ידי אריאל שרון.
_____________________________________
|
|