התחלה של משהו שאניי עובד עליו... מקווה שיהיה המשך בקרוב. נכון לעכשיו אני די תקוע במחשבות.
מחכה לתגובות.

**בעולם יש פיצולי דרכים. דרך ראשית מתחלקת לימין ושמאל- צריך להכריע ולבחור באיזה כיוון ללכת. כל אדם בחייו מגיע לאינסוף פיצולי דרכים כאלה, מקטנים ועד גדולים, משמעותיים וזניחים. לא תמיד אנו יודעים בדיוק איזה משמעות יש לאיזו בחירה, עד שכבר מאוחר מדי...

זה היה יום נעים. השמח צייצה, הציפורים זרחו והפעם החזאי מהטלוויזיה צדק.
קמתי מוקדם כמו בכל בוקר לצליל הצורמני של השעון המעורר וחבטתי בו בחוזקה. וכמו בכל בוקר, זה לא שיפר את הצליל. בעודי מודה לאל התיישבתי על המיטה, שיפשפתי את עיניי והתמתחתי קלות. צחצחתי שיניי, שטפתי פניי, וחייכתי אל בבואתי, שלא החזירה חיוך. שחרית מזורזת והופ- לרכבת.

הנסיעה הייתה מעניינת כרגיל. התעוררתי דקותיים לפני התחנה שלי. העברתי את אצבעותיי על עיניי במיומנות, וזינקתי ממקומי לכיוון דלת היציאה. מעדתי על תיק של חייל, אבל התעשתתי מהר. חייכתי אליו חיוך מתנצל, והוא החזיר נחירה קטנה מתוך שנתו.

רבע שעה הליכה עד לעבודה, או 5 דקות באוטובוס? תהיתי לעצמי. ובדיוק הגיע מעבר לפינה האוטובוס, מה שכמובן עזר לי להחליט.
ההליכה הייתה נעימה, זמזמתי שיר ישן, חייכתי לעוברים והשבים, שבטח דמיינו לעצמם מה בדיוק לקחתי, ולמה לא הבאתי גם להם קצת. האמת היא שבאמת הייתי מאושר. בדיוק הבוס רמז לי על קידום, הפגישה שלי אמש עם המדהימה מחשבונות הלכה מצוין, ומצאתי שקל על המדרכה. אם היה לי כובע מגניב כזה כמו בסרטים משנות ה-20, אפילו הייתי מרים אותו מעט בכבוד כלפי חלק מהאנשים ברחוב, אבל לא היה לי.

**גם יום רגיל, כל יום, יכול להיות משמעותי ומשנה חיים. תחשבו על הימים ששינו את חייכם. הם התחילו בדיוק כמו כל יום אחר. ההבדל הוא רצף של צירופי מקרים שהביאו את המציאות למצב אחר מהשגרה הרגילה.

אחרי 7 דקות, עדיין הלכתי, קצת פחות נמרץ. הבטתי בשעוני, וריצדו מול פני 4 ספרות מהבהבות שבינהם נקודותיים- 00:00. שוב השעון התאפס מאליו. הפעם החלטתי החלטה נמרצת להפטר מהדבר הישן הזה. עברתי ליד פח, השלכתי את השעון לסל וחסל. אחרי 3 צעדים וחצי, שבהן חשבתי בדבר, החלטתי להתחרט, ולמסור את השעון לתיקון. חזרתי אחורה להוציא את השעון, הכנסתי ידי לפח, שהיה די ריק, והוצאתי את השעון. בדיוק כשהרמתי את ראשי עבר אוטובוס בכביש לידי ולא פיספתי את המדהימה ממחלקת חשבונות ישובה שם. גם היא לא פספסה אותי מחטט באשפה, והבעת פניה הייתה בלתי משתמעת לשתי פנים.

המשכתי ללכת כמובן, וחשבתי איך להסביר לה את הסיטואציה שנוצרה. שקעתי במחשבותי עד שהגעתי לפתח הבניין. הרמתי את עיני אל גורד השחקים, אחד מני רבים, כאילו זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו. התקדמתי אל הכניסה הראשית והנהנתי כהרגלי לשומר, אך הוא לא היה שם. מוזר, חשבתי, והלכתי לכיוון המעלית. לחצתי פעמיים על הכפתור שקורא למעלית, כדי לזרז את הגעתה, אבל זה לא עזר. גם אחרי המתנה ומספר לחיצות נוספות המעלית לא הגיעה.

המשך יגיע.

אכן חייב לומר שההתחלה מעניינת גם כן הרעיון הכללי של הסיפור, אפילו שהוא קצת נדוש ,נתת לו מין סוג של הומור או טעם חדש, זה כמו להחליף דבש בסוכר עם חלב, בכול זאת אתה לא הרתחתה את החלב הייטב, האירועים המקרים שאתה כותב אותן במשך הקטע הזה הן קצת קצרות, תתאר את האווירה, הת הפח, את האוטובוס, האישה החשבונאית הסקסית, אל תתקמצן , אני ממליץ לך לא להתקדם אלא לעצור במקום ולפתח כבר מה שיש לך בידים(דבר שלמדתי אני בעצמי), ולכן אני מצפה ממך שתשקיע בשכתוב הקטע עוד פעם עם תיאורים, רגשות וכו', חוץ מזה אהבתי את הארוניה בכך שהשמש צייצה והציפורים זרחו, את האמת חזרת עליה פעמים (חשבתי שזה אפקט חוסר שינה ), אני רואה שברצונך לפתח את הספר בסגנון קצת הומרסטי הקשור גם כן לחיי היום יום, מקווה לראות ממך את המיטב.

המשך יום\ ליליה\שינה נעים.

מחזקת בכל לבי את כל מה שנכתב בתגובה מעלי.

תודה על התגובות... ולמה נדוש? זה הדבר האחרון שאני רוצה. האמת שהתחלתי לכתוב בגלל האתגר לחודש, אבל זה המשיך לזרום, ובכוונה נסיתי לקצר את זה... עכשיו כבר ויתרתי על האתגר כי אני רואה שיקח לי קצת זמן לסיים את זה... עוד עצות והסברים יתקבלו בברכה

הכתיבה שלך כשלעצמה משעשעת- אני תמיד אוהב כשכותבים במבט ראשון ואז הדמות עצמה יכולה לחלוק עם הקורא את הפרשנויות שלה של המציאות.
יש כאן בסיס נהדר שאני חושב שאתה יכול לעבות יותר (גם אני סובל מזה- יש לך רעיון, אתה מתחיל לכתוב ולא חוזר למרות שבדרך כלל כשחוזרים פתאום מגלים שאפשר עוד לעבות ולשפר את הטיוטה הראשונית) אך גם שאתה מהלך כאן על קו דק- הסיפור הזה יכול להמשיך למשהו מפתיע במיוחד אם תשחק על המתח נכון, או שזה יהפך לאיזה סיפור על פאשלה בבחירות האישיות שהסתיימה בהרס סופי ומוחלט של חייו. לא שיש משהו רע בהרס חייו, כל עוד גם זה נעשה באופן מפתיע.
אצפה בקוצר רוח להמשך הסיפור!