20-04-2009, 08:30
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
ה"עובדות" הן כלי מעולה, ההעיה שרבים מאוד כבר לא מאמינים בהן...
תפישה רווחת של ישראלים, או אנשים שיש להם "רגשי" על ישראל, רואה במדינה היהודית גוף בעל זכות קיום רק אם יעמוד באמות מידה מוסריות בלתי נגישות כמעט. בערבים, לעומת זאת, רואים אספסוף חסר תקנה שלא רק ש"אין מה לצפות ממנו" (ניחא... אני מסוגל להסכים חלקית עם זה, לפחות בטווח קצר) גם חובה לעמוד מולו כמו יאנוש קורלצ'אק במצעד האחרון... ראש מורם כמו צאן לטבח (לא שלקורצ'אק היה מה לעשות, אבל הוא דוגמא לפער עצום כזהI). ישנה התעלמות מוחלטת גם מן הפן המציאותי שבמסגרתו מדינה ועם "נורמאליים", בדיוק כמו בן הזוג הנורמאלי, אינם מושלמים ולעולם לא ניתן, או הוגן, לשפוט אותם כך. ישנה גם התעלמות גורפת מכך שהעובדה שישראל מצוייה בסוג של מלחמה מתמדת, וכן שהנסגנות המוסרית של הצד הערבי הנה מדהימה, משפיעה עד מאוד על הלך הרוח ועל תוצאותיו. אין מקום להשוות גזענות או חוסר סובלנות (וזה עוד בלי להכנס לאיך מודדים אותם בכלל) במדינת "קו שבר" כמו ישראל, עם אלה המתגלים בחברות היושבות על סיר הבשר כמו במערב.
אני אומר בכנות גמורה: לו הייתי מפקפק באותו קנה מידה מעורפל המכונה "צדקת הדרך" של ישראל, לא הייתי מתבייש להודות בכך. אבל... אני לא מפקפק. הקיום של חברה די מתונה באקלים הרע של המזה"ת הוא נס של ממש, בדיוק כמו העובדה שסבא וסבתא שלי - אנשים פשוטים וקשי יום - שרדו מוסרית בארבעה שנים של גהינום יום יומי ב 1941-5, היא בעיני סיבה הרבה יותר גדולה לגאווה מאשר כל מה שעשו בני משפחה אחרים במסגרת השירות הצבאי באותו הזמן (לפחות בארבעה צבאות). צריך בגרות מסויימת כדי להבין את זה. אפילו שבויים צרפתיים הפכו לחיות הרבה יותר מהר, בתנאים גרועים הרבה פחות.
הבעיה העיקרית, וחוזרים לפסקה הראשונה, הנה בניית הגשר הלוגי בין חוליים שונים של מדינת ישראל, ובין צדקת הדרך. הברברנות הטבעית, והנטיה לתסיסה מחשבתית, אצל היהודים היא הבסיס לגשר הלא טבעי הזה. זו גישה שאומרת "אם אנחנו לא 100% אז אין לנו זכות קיום, או שלפחות עלינו להלקות עצמינו כל הזמן". אתה רואה את הגישה הזאת גם כאן בפורום, לא פעם ולא פעמיים (לא ממך, אבל כן מאנשים שיגדירו עצמם ימינה ממך!). אצל לא מעט ישראלים כל מה שיכול להניע אותם להגן על ישראל אלה רגשות קמעיים של כבוד בסיסי, וג'ינגואיזם פשוט. וכן... גם הרבה סלידה ושנאה לערבים. ככה אי אפשר לנצח ויכוח: מקסימום לגרד אהדה מאלה ששונאים את הערבים בדיוק כמוך (אבל במדד השוואתי הם "גרועים" ממך הרבה יותר! הם שונאים ערבים בלי שיש להם מגע יומיומי אתם! שנאה אתנית מודלקת היטב ע"י מלחמה - וזו הגדרה מדעית. זה לא הופך אותה לחיובית, אבל אלה נסיבות מקלות).
הגישה שלי מבוססת על מה שאני רואה כעובדה: ישראל היא מדינה קיימת וגם משולבת במזה"ת. ב 61 שנות קיומינו קיבלו אצלינו אנשים זכויות אזרח טובות לפחות כמו אלה שהאמריקאי הממוצע, או הבריטי מקבל. אז נכון שבעשרים שנה האחרונות נראה שבריטניה היא גן עדן (תעמולתית לפחות) אבל ההיסטוריה ארוכה יותר מאשר 20 שנה. אין ולא היה לנו מעולם עונש מוות ואנשים לא נעלמו אצלינו. צה"ל מוחזק ומבוסס על כתפיהם של כלל האזרחים, וכל אחד מצוי בחזית - בניגוד למדינות רגילות שבהן יש הפרדה ברורה בין מי שנושא על כתפיו את הנטל הפיסי, ובין הרוב שרואה את זה רק בטלוויזיה. בניגוד לתדמית של מדינת אפרטהייד, או מדינה קולוניאליסטית, אני מסתכל מסביב ופשוט לא רואה את זה, ואני אומר ברצינות. אני כן רואה מצב שבו רייטינג מופרז ל"סכסוך" והתערבות עצומה של כל ארחי פרחי בעולם ואשתו, מזין את ה"סכסוך" הזה ומונע כל התקדמות לפתרון.
כאשר הישראלי/יהודי לא מבין כל זאת, ובא מראש בגישה של "אנחנו גרועים פחות מהערבים ולכן אנחנו צודקים" הוא נדון לכשלון ברור. אין מדד טוב יותר לחולשתינו מאשר חולשת הטיעונים המועלים נגדינו. זה כלל יסוד פשוט מאוד בטבע: אם אתה ניצוד חלוש, תהיה בטוח שרק לביאה צעירה אחת תנסה לצוד אותך. לו הייתה ניצוד קשוח יותר, היו מגיעים לפחות שנייים שלושה אריות.
_____________________________________
.
נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 20-04-2009 בשעה 08:35.
|