10-05-2009, 00:47
|
|
|
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 2,222
|
|
זו התגובה העיקרית שלי באשכול הזה לתגובות הרבות, ישירות ועקיפות לויכוח שביני לבין פלמינג.
למספר נקודות שוליות אגיב בתגובות ניפרדות ע"מ לא להכביד על התגובה הזו שהולכת להיות מעט מורכבת.
זה כמובן לא נכון שלא התייחסתי עניינית לטיעונים שהועלו כנגדי מקודם אבל נכון הוא שעסקתי יותר מידי אולי בעניינים שלא היו מהותיים ולמרות שרוב הטיעונים שאעלה עכשיו מופיעים בתגובותי הקודמות לא הצלחתי לתקשר אותם בצורה מובנית וזאת אנסה לעשות בתגובה הזו.
- מדוע לדעתי ההערה של פלמינג ראויה לגנאי:
קודם כל צריך להבין מי פה החזק ומי החלש; המציאות היא ששישים שנה לאחר הקמת מדינת ישראל חיים חמישה וחצי מליון יהודים עם מיספר דומה של ערבים בין הירדן לבין הים. שתי הקבוצות ביחד מוקפות בכמעת 400 מליון מוסלמים במזה"ת (כולל אירן וצפון אפריקה) ואם נוסיף את פקיסטאן ואפגניסטאן המספר עובר בהרבה את חצי המיליארד!
ישראל אמנם חזקה צבאית אבל גם שבירה מאוד. היטיב לתאר זאת היהודי החכם לוי אשכול כשתיאר את ישראל כ"שמשון דר נעבעכדיקר", בריון נבך וכמאמר הקלישאה העתיקה (והלא מדויקת), הערבים יכולים להפסיד מאה מלחמות, היהודים רק אחת.
הואיל והשכנים שלנו לא הולכים לשום מקום הרי שבמוקדם או במאוחר נאלץ להסתדר איתם. יתכן מאוד שלא ניתן להגיע להסדר בדורינו. יתכן מאוד שפתרון בעיות השעה פוגע בסיכוי לפתרון לטווח ארוך. זו הדילמה הניצבת בפני קברניטי המדינה וראשי זרועות הביטחון כשהם ניצבים בפני אתגר מהסוג של ירי הקסאמים.
ברור שחייבים להפסיק את הירי. כניראה שהדרך המעשית היחידה לעשות זאת כרגע היא בכוח. ברור שהשימוש בכוח יפגע בצד השני כולל בחפים מפשע וברור שפגיעה כזו תעלה עוד יותר את רף השינאה ותרחיק עוד יותר את הסיכוי להשלמה.
מה שצריך להבין זה שאין כול יחוד בדילמה הזו בהשוואה לדילמות אחרות בחיים. בעולם האמיתי אנחנו כמעט תמיד בוחרים בפשרה כזו או אחרת ומקווים למקסם את הרווחים ולמזער את הנזקים.
הנוסחה אליה מגיעים מנהיגי ישראל בד"כ היא לנסות לעשות את מה שצריך אבל לשים מעצורים, לנסות לצמצם את הפגיעה בצד השני ולפעמים להיתפשר גם על השגת המטרות. זו פשרה וכמעט תמיד התוצאה היא גנויים משמאל (על הפגיעה הברוטלית באזרחים חפים מפשע וחוסר פרופורציה בין ההתגרת לבין התגובה) ומימין (על הטיפול בכפפות משי באויב ואי ההליכה עד הסוף) ובכל זאת כמעט תמיד, כמעט כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל מגיעות לאותה הנוסחה (וכך בימין מקננים שכל הממשלות תמיד מנהלות מדניות שמאלנית ובשמאל בוכים שאין בכלל שמאל בארץ).ֿֿ
איך כל זה מתקשר להערה של פלמינג? בין לגנות את ההכללה המכוערת והגיזענית הזו (לזכותו של פלמינג יאמר שהוא חזר בו מההערה הזו, ייחס את ההתנהגות ללחצים על האוכלוסיה מצד החמאס וציין שההערה המקורית נכתבה בציניות ולא צריך לקחת אותה כלשונה) לבין קריאה לחוסר תגובה להתקפות על דרום ישראל משתרע מרחב אפור עצום ושם אני.
במילים פשוטות, צריך לעשות מה שצריך לעשות ולנסות לצמצם את הנזק לאויב (כי זה בדיוק מה שהם, האויב) למינימום לא בגלל שאנחנו הומניים או עושים להם טובה אלא בגלל שנרצה או לא, בעניין הזה השמאל צודק, בסוף ניצתרך לחיות איתם. אפילו אם זה יקח עוד שנות דור או מאה המעט שאנחנו חייבים לדורות הבאים, לילדים שלנו, זה לא להשאיר להם אדמה חרוכה יותר מכפי שצריך. אפשר להתווכח על כמה ערבים צריך להרוג בעופרת יצוקה אבל מה היתרון שיש לנו בהתכחשות לכאב אם (או אב) שאיבדו את ילדיהם? כמה שנצליח לראות את האויב באופן אנושי יותר, כול עוד לא נפסיק לעמוד על שלנו, כן יתגדלו הסיכויים לפיוס המיוחל שלטווח הרחוק (יותר מעשרות שנים) הוא הדרך היחידה שבה המדינה היהודית היחידה בעולם תוכל לשרוד.
- על אלטרואיזם ורלטיבזם
מנקודת מבט פלסטינאית הם נילחמים בכובש שדחק אותם מהמדינה שלהם. בשביל הפלסטינאים התפשרות של גבולות 67, הרבה יותר מהמקסימום שרוב חברי הפורום מוכנים אליו זה ויתור על 71% מהשתח שהם רואים כשלהם. זה לא אומר שחייבים להסכים עם הראייה שלהם אבל זה מועיל לראות כיצד חושב האויב.
במאבק הלאומי שלהם הפלסטינאים נילחמים באויב מאורגן ומצוייד הרבה יותר. כמעט כל מיפגש אלים עולה ביותר אבידות לצד שלהם. לפלסטינאים מספר תשובות לעליונות הצבאית/אירגונית של ישראל, למשל מניפולציות רגשיות בתקשורת העולמית, דבר שהם העלו לדרגת אומנות (וכזכור, במלחמה ובאהבה הכל מותר).
אחת מהתשובות ליתרונות הישראלים היא הנכונות להקרבה, הן עצמית והן משפחתית. מכאן המחבלים המתאבדים ומכאן האמהות שמוכנות להקריב את ילדיהן. האמהות מוכנות לאבד את ילדיהן בשביל המטרה הלאומית של השגת מדינה פלסטינאית. מזוית הראייה הזו תנהגותן היא גם לטובת הכלל (כלל הציבור הפלסטינאי שירויח מהקמת מדינה וגירוש הפולש) וגם ללא מניע אנוכי כי כביכול במיתוס שהפלסטינאים בונים הן מקריבות את הכל למען העם והמולדת מבלי לקבל כל תמורה ומכאן האלטרואיזם.
מובן שאנחנו יודעים שא': יש מכונה פוליטית משומנת מאחורי העניין שלוחצת, מאיימת ומתגמלת משפחות בהתאם ושב': מנסיון של עמים אחרים כולל אנחנו כשיבוא יום וירגעו הרוחות ויגיע תורם של החוקרים אנחנו (ז"א הילדים, הנכדים והנינים שלנו) נגלה מה אנשים באמת חשבו וכמה סבל וכעס טואטאו אל מתחת לשטיח.
כל זה לא משנה כי אנחנו עוסקים פה במיתוסים ולמיתוסים יש כח עצום במיוחד ברגעי משבר. מזוית הראיה הישראלית מערבית השבעה והמפונקת הקרבת ילדים בצורה כזו היא לא מוסרית בעליל כי כל אדם הוא עולם ומלואו ויש לו ערך עצום בזכות עצמו ובמידה רבה זכויות הפרט גוברות על זכויות הציבור. בראיה של דורות קודמים ושל חברות מפונקות פחות היחיד חשוב יותר כחלק מישות גדולה יותר היא הציבור. בראיה הזו הילדים הם של החברה הפסטינאית לא פחות מכפי שהם של המשפחה והקרבתם לטובת החברה הגיונית ומוסרית.
למעשה לא ניתן אפילו לפסוק איזו מצורות החשיבה הללו טובה יותר למעשה שתיהן משמשות בעירבוב (למשל אנחנו נוטים לגנות את עמוס לוינברג ולשבח את אורי אילן למרות שלוינברג הציל את עצמו בעוד אילן לא שרד) ובהתאם לנסיבות התקופה ישתנה האיזון ביניהן (החברה הישראלית של 1947 היתה נכונה להקרבה שלא ניראה מהחברה הישראלית המודרנית).
לפיכך, בראיה פלסטינאית אין כל פסול באם המתגאה באובדן ילדיה, נהפוך הוא, וההתנהגות הזו אינה יחודית לחברה הפלסטינאית.
אפשר כמובן להתווכח על טרמינולוגיה והאם המונח אלטרואיזם הוא המונח הטוב ביותר לתיאור צורת ההתנהגות של האמהות הפלסטינאיות אבל לא זו הנקודה שלי. הנקודה עבורי היא שבמערכת הערכים ובנסיבות בהן מוצאת את עצמה החברה הפלסטינאית כרגע ניתן לראות את התנהגותן, מזוית פלסטינאית, כחיובית.
בעניין הסגנון, חברות שונות מתנהגות בצורה שונה. אצל הפלסטינאים מקובל גם לירות באויר בחתונות. מוטב שלא אביע דעתי על המינהג הזה אבל אין לי ספק שלפלסטינאים אין דעה טובה יותר על כמה מהמינהגים שלנו.
אעיז אפילו ואומר, עניין שלדעתי כמה מחברי הפורום היותר ימניים דווקה יסכימו איתי, שבעניין העמידה על הזכויות הלאומיות אפשר לראות בעמדה הפלסטינאית עמדה מכובדת יותר מזו הישראלית אבל זה כבר ויכוח אחר, רחב הרבה יותר.
- על גיזענות
הכללה על קבוצה אתנית או לאומית על מנת לעלוב בה - אנחנו יכולים להתווכח עד מחר האם זו גזענות או לא אבל בויכוח הזה אתה (ברווז הגומי) או מגן על האמירה "אבל מה קרה אחרי שהתעוררה ושמעה, האם חזרה לנמנם, או שמתפקדת כראוי, כמו כל אם פלסטינאיתם ואומרת שבניה מתו כמו שהידים?" או מונע דיון בתקפותה בנימוקי תרמינולוגיה. ברור שסדרי העדיפויות שלנו שונים מאוד.
_____________________________________
Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006
|