הזיכוי אינו נובע בגלל שרוצים לשפוט את מי שפורץ לדירה למוות מיידי בלי משפט, אלא ההסבר נעוץ בשני כללים עקרוניים:

1. כל בן אדם הוא בעל הבית בשטח שלו וברכוש שלו. ומי שפולש לשטח שלו, הבעל הבית זכותו לפעול בדרכים המאפשרים לו למנוע מהפורץ לפרוץ לרכושו.

2. אם נשקפת סכנה לבן אדם מותר לו לירות על מנת להרוג בכדי להנצל ממי שבא לרצוח אותו - "הבא להורגך השקם להורגו".

לשי דרומי היה את הזכות להוציא את הפורצים מרשותו, ולמנו מהם לשדוד את רכושו.

אם שי דרומי היה לוקח מקל מטאטא בכדי לגרש את הפורצים, כמעט בוודאות שהם היו יורים בו והורגים אותו. ככה הייתה התחושה שלו, ככה התחושה של כל אחד, וכל מי שמכיר את הפורצים מסוג הזה, יודע את זה היטב, לכן יש לו 100% את הזכות להגן על חייו ולירות על מנת להרוג. הוא אינו חייב להפקיר את רכושו לפורצים.

זה כבר במשפט העברי העתיק:
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94...A%D7%A8% D7%AA
אִם בַּמַּחְתֶּרֶת יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְהֻכָּה וָמֵת - אֵין לוֹ דָּמִים. אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו, דָּמִים לוֹ, שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם (שמות פרשת משפטים כב א-ב)
חז"ל (בתלמוד הבבלי (סנהדרין עב) ובתלמוד הירושלמי פרק ח' ובעקבותיהם חלק מן הפרשנים) פירשו את הביטוי "זרחה השמש עליו" כמשל; כדברי רש"י במקום:

אין זה אלא כמין משל: אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות - 'דמים לו' - כחי הוא חשוב, ורציחה היא אם יהרגנו בעל הבית.
הרמב"ם פוסק (הלכות גניבה פרק ט' הלכה ט') שבא במחתרת הוא כרודף אחר חבירו להורגו ולכן דמו מותר. הוא גם מרחיב את הדין, בין אם בא ביום או בלילה, ובין אם פרץ לביתו של האדם או לחצרו.

חז"ל נימקו דין זה בכך שגנב הבא במחתרת מגיע בידיעה שאם יעמוד מולו בעל הבית, הגנב יהיה מוכן להרוג אותו. לפיכך, התירה התורה לבעלים לעמוד על רכושו ולהרוג את הפורץ, מדין הבא להורגך השכם להורגו.

היו שציינו שהתורה הייתה יכולה לצוות על בעל הבית שלא להתנגד וכך הגנב לא יהרוג אותו, ואם כן לא ברור מדוע חל כאן דין "הבא להורגך". מכאן הסיקו אותם פרשנים, שזכותו של בעל הבית להגן על רכושו אינה יכולה להתבטל אל מול כוונות פושעות של גנב רק בשל כך שהלה מוכן להרוג את בעל הבית.

באשר לקלות לכאורה שבה מתירים את דמו של אדם אף שלא הוכחה אשמתו, היו שהסבירו זאת בכך שבא במחתרת עושה פעולה שמדירה אותו מחסות החוק. הוא שקול לאדם שמנסה לגנוב את הגבול ונכנס לשטח הפקר מסוכן. אפשר גם לראות בדין זה את החשיבות שייחס המקרא לביתו של האדם ולפרטיותו. זה אשר מנסה להפירה בחסות הלילה בזמן שהאדם ישן ונמצא בחולשתו, מתויג כפושע מסוכן, שיש להתגונן מפניו אף בנטילת חייו.

שלשה סימנים יש באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. כל שיש בו שלשה סימנים הללו ראוי להדבק באומה זו. (תלמוד - יבמות עט, א)

יֵבֹשׁוּ וְיִסֹּגוּ אָחוֹר כֹּל שֹׂנְאֵי צִיּוֹן (תהילים קכט, ח)