רבע שעה לתום השיעור - תותינה (רעות לוי)

רבע שעה לתום השיעור.

אני יושבת על ספסל המשקיף לאצטדיון, רואה ילדים רצים וחושבת. האם הייתי פזיזה מידי במעשיי? האם הפרידה הזו הייתה הדבר הכי נכון לעשות? הרי שתינו אוהבות אחת את השנייה, קורה שלא מסתדרים הזמנים וקורה שיותר חשוב ה-ביחד מאשר יציאה טובה, בגלל זה להיפרד?

אני מרימה את הראש ומביטה מעבר לאצטדיון, רחוק יותר אני רואה מולי את כפר הריף, בתים קטנים, קטנים. מאחוריו לצד ימין –בניינים גבוהים – זה, סביר להניח, קריית מלאכי, לימינם בהמשך יש את אשדוד. אני לא ילדה קטנה וטיפשה, גם היא אמרה זאת. אני בוגרת יותר, אין לי סיבה להיות ילדותית- ראיתי עולם, אני יודעת כאב מהו וכבר לא מפחדת ממנו. כמו לכולם יש לי קטעים ילדותיים שיישארו עימי עד מותי –אך האם העובדה שאנחנו בגילאים שונים אומרת שאנחנו לא יכולות לתקשר? בולשיט! 3 חודש ושבוע לא עשינו רק סקס!

מצחיק, רק ב3 חודש היא נזכרה לספר לי שאני הראשונה שהיא שכבה איתה עד הסוף.

שאלתי אותי למה דווקא אני, ענתה לי: "התאהבתי". האם התאהבות זה דבר שחולף? כ"כ מהר? נגמר?

9 דקות לסוף השיעור, אני עוד כותבת.

השיעור נגמר לילדי האצטדיון –הם מתארגנים לכיתה. כשאני שוב מרימה את הראש אני מביטה בין האצטדיון לבניינים והבתים באופק ורואה שטחים. שטחים של יבול, דשא, אדמה, חורשות ואף חממות קטנות. אני מסתכלת על השלבים. תמיד ישנם שלבים להשגת המטרה, אם המטרה היא השטח – קודם צריך לעבור את האצטדיון. ואם המטרה היא הערים שמאחוריו אז קודם את האצטדיון עוברים ואז את השטחים.

מהם שלבי הקשר? קודם מפגש ואז נשיקה, היסחפות לפגישה שאחת מובילה לשנייה, התאהבות, סקס, מפגש עם חברים ומשפחה, חיים משותפים ובסופו של דבר – פרידה. כמו בעיר, בסופו של דבר –חוזרים הביתה. מה זה שווה כל זה, אם בסופו של דבר זה נגמר? טוב –חוויה, הרפתקה, מלמד, כיף, בילוי... אבל מתי יודעים שזה- זה? שהפעם נשארים? שהפעם... זה עד הסוף? שבאמת טוב?

אתמול כשזה קרה, בכיתי. לא הבנתי באמת למה, הרי אנחנו נשארות חברות טובות, שתינו רצינות את הפרידה, שתינו יודעות שאנחנו בעולמות שונים כרגע ושזה פשוט לא עובד, אז למה? למה בכיתי? למה הייתי כ"כ עצובה?

אחרי השיחה עברנו לטלפון. הייתה לי מועקה בבטן, עמוקה וכואבת, מדוע? לא עשיתי דבר רע! היה לי גוש כאב בגרון שעד סוף השיחה איים לפרוץ. כשניתקנו הוא יצא, בכי ארוך ומייגע. נרדמתי בסביבות 4 לפנות בוקר.

בבוקר, אין הודעה. אני רגילה להודעה של הבוקר "בוקר טוב יפה שלי..." "בוקר טוב נסיכה..." לא הפעם. הפעם רק השעה.

אני עדיין בספסל, נגמר השיעור. מסתכלת מאחוריי – ילדים משחקים, מדברים, צוחקים, אוכלים... חיים. כנראה שהחיים המשיכו, המשיכו ולא חיכו לנו, שנבין אם זה באמת מה שצריך לקרות. כן, החיים שלי המשיכו, והפעם, בלעדיה.