גם אחרי קיום חו"ח "שואה" למתנחלים (בהיקף זה או אחר) יהיה קשה להרשיע
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Segmany שמתחילה ב "ח"כ כצל"ה: "התוכנית ארץ נהדרת היא כמו התעמולה הנאצית של גבלס""
והאנלוגיה ליוליוס שטרייכר דווקא ממחישה זאת: רבים כיום מתפתים להאמין כי לאחר המלחמה לפחות מי מבין פושעי המלחמה, ומחרחרי המלחמה והשנאה העיקריים שנלכדו, נשפטו "ללא רחמים". העובדות אינן עולה בקנה אחד עם הנחה זו: בית המשפט הבין מעצמתי בנירנברג נקלע לקשיים בהרשעת יוליוס שטרייכר (הידוע כמו"ל של העיתון האנטישמי "דר שטירמר") מאחר והאחרון דווקא לא היה בעל תפקיד רשמי בהיררכיה הנאצית תוך כדי המלחמה עצמה (הודח בידי הנאצים עצמם מתפקידו כמושל המפלגה הנאצית (גאולייטר) בפרנקוניה) ועבור חלקו בהפצת שנאה טרם המלחמה, כאשר כן היה בעל תפקיד, היה קשה – כמה טיפוסי לחשיבה מערבית... – להרשיעו. כמובן שהשכל הישר ניצח כאן את הקומונה המשפטנית ושטרייכר נשלח לרקוד כהוגן תחת חבל תליה שלא הוכן כראוי, אבל כבר בזמן המשפט דובר על כך שההליך המשפטי שהביא להרשעתו היה בעייתי. מעבר לכך: הבריה הבהמתית הזאת – לא ממש מופת לדמות נערצת ע"י נאו נאצים – נישא שמו לא פעם כ"מרטיר" שהוצא להורג על לא עוול בכפו לפי הקוד המחשבתי של המדינות שהרשיעו אותו עצמן!
באותו משפט הובא לדין גם אחד מסגניו של גבלס (האנס פריטשה): ולא שלא היה אשם ב 1001 אישומי הפצת שנאה, אלא שלמשפט הראווה הגדול בנירנבג הוא הובא שלא יותר מאשר רוח הרפאים של גבלס שחמק ממשפט. בו בזמן שמליוני אזרחים, כולל גרמנים, נטחנו תחת גלגלי מטחת הבשר של ספיחי המלחמה, רעב קור וכמובן טיהור אתני (מוצדק בראיה כוללת, אבל כמובן שנפגעו ממנו המוני אזרחים שלא עשו דבר) של הסובייטים ובני בריתם – כאשר איש SS זוטר היה מתאחד עם לולאת חנק עבור רצח של אנשים בודדים – באותו הזמן את האנס פריטשה מצאו דווקא לא אשם והאיש שוחרר (מאוחר יותר ישב בכלא שנים ספורות לאחר שהורשע ע"י בתי משפט אחרים). אני מכיר עוד עשרות דוגמאות מובהקות לכך שמחוללי שנאה יצאו נקיים (ואפילו נקיים לחלוטין) בעוד ש"אנשים קטנים" שילמו את מלוא המחיר בשנים שאחרי המלחמה ההיא (שללא ספק הוכיחה לכולנו שסיסמאות כמו "חופש ביטוי, חופש עיתונות ודיפלומטיה" הם לא רק כלים ריקים לעיתים (לא קרובות), אלא שיכולים להפוך לכלי נשק רצחני בידי ממזרים ציניים).
מסעי הפצת השנאה (תחת כסות מוקפדת של "נימוס מרקסיסטי") של חבורת עלובי נפש המכונים כאן בטעות "סטיריקנים" לא יוכלו להפוך ללא מזיקים באמצעים חוקתיים בזמננו. אני מסכים שלו חו"ח האבצעס שהם מקדמים בהכרה מלאה יתפוצץ ביום מן הימים, יהיה נכון למצוא את הדרך להעמידם לדין, אבל בשלב הנוכחי טיפול בהם בדרך הקשורה בחוק היבש תהיה נצחון פירוס מובהק (אין דבר שתועמלן קיצון מייחל לו יותר מאשר לסנוקרת באמצע נאום מאת מתפרץ מהקהל...). הדרך היחידה לטפל בטיפוסים מן הסוג הנ"ל היא בשפה היחידה שהם דוברים, ומשותפת להם ולאדם הממוצע: שפת הכסף. לו תקוצץ פרנסתם, לשונם תתכווץ בהתאם. הדרך היחידה לעשות זאת הנה לקצץ במקור פרנסתם – הרייטינג. ומאחר ואני לא רואה דרך שהציבור הרחב יוכל לעשות זאת (את הזבלונים ידיעות ומעריב, שמליוני ישראלים התרגלו לבלוע בשישי בצהריים באותה אדיקות שהם מקפידים לנשום, או למצמץ, רק מהפכת האינטרנט הפילה, לא צונאמי של גועל נפש שתקף את הקורא האדוק) זה מן הסתם לא יקרה....
מעניין ש(שוב) הוזכרו כאן סיסמאות "חופש הביטוי" וכן בוצעו תרגילי אקרובטיקה מדהימים של התלות באילנות גבוהים של "גיבורי סטירה" מכמה אומות עתיקות, לעומת הטחב והיבלית שביום טוב יכולים להיות כותבי ארץ נהדרת... פעם אחר פעם, טוקבק אחרי טוקבק, ספר אחרי ספר ובקשת מלגת מחקר אחרי בקשת מלגת מחקר, אני נוכח לדעת עד כמה ריקה מתוכן קבלת הסיסמא "חופש הביטוי קדוש" בעולם בו אנו חיים. בעוד הציבור הרחב ממילא נהנתן, פחדן ומסורס מכדי להפריע לאיש לצווח את דעתו (וכלל לא משום אידאולוגיה נאורה, אלא פשוט כי הורגל לכך) "חופש הביטוי" ו"שקיפות חוקתית" הופכים לכלי נשק קטלניים בידי אנשים שקשה לי לראותם כאבירי אותם חופש ושקיפות ושוויון בפני החוק שהם לכאורה נזעקים להגן. לצורך השלמת איזו מסה מחקרית עצמאית סיימתי ממש לא מזמן דגימה מעניינת מאוד שבמהלכה במשך כמחצית השנה הקפדתי לשלוח לאותו טור דעות ב YNET צמדי טוקבקים (תמיד משני מחשבים שונים, בשני מקומות שונים (סייע לי בכך חבר) אבל בזמן מאוד קרוב) דומים מאוד זה לזה מבחינת הלוגיקה האידאולוגית, הרטוריקה והמשקל: אחד היה "שמאלני קיצוני מובהק" ואחד "ימני (פחות קיצוני) מובהק". דגמתי עשרות טורים, וכמה וכמה "צמדים" לכל טור. התוצאות (מבחינת מה פורסם ומה לא, כמו גם עיתוי הפרסום מבחינת הזמן שחלף מאז נשלחו)? שמות לצחוק את מושג "חופש הביטוי". בשעשוע עגמומי משהו נזכרתי בכך שאצל גנריך יגודה וייז'וב הקורבנות תמיד חתמו כל כתב הודאה וחוסלו בסיומו של "משפט הוגן".
עברו כעשר שנים מאז השבר הגדול – "1977 Reloaded" – שנפער בין האגף האנטי פרגמטי של השמאל ובין הישראלים ככלל. בעשור הזה – איבדתי לחלוטין כל אמון במושגי "חופש הביטוי" או "שקיפות בפני החוק". לא עמדתי למשפט בשום מקום, וכמובן שכחילוני אשכנזי גם בסביבה החומצית שמאלה מהמרכז נזהרים מילולית בכבודי (ומאחר והאדם האמיתי שמאחורי הכותב כאן לא מדבר על פוליטיקה Unless Provoked גם יצא לי הרבה פעמים לקבל ,מבט מבפנים" על הדינמיקה המחשבתית של "אנ"ש" שמשום מה חשבו ש"אני משלהם"). ההתנסות שלי היא שורה ארוכה של אירועים קטנים – ציבוריים ואישיים – שלפני כמה שנים לבסוף לא אפשרו לי להמשיך ולהאמין באותן סיסמאות שפעם חשבתי שהן תקפות בכל מקרה פרט ליוצאי דופן קיצוניים. אין סטיריקנים ימניים? אמירה שחצנית שנשמעת כמו משהו שיצא שהטפות של אמנון יצחק ששם כל החילונים עוגבים "אשת איש" ומסוממים. כותבי ארץ נהדרת לא עושים יותר ממש שיעשה סטנדאפיסט שילעג לקבוצת נערות ערביות מתיכון בכבול שעצרו ל"פיפי+קולה" באלונית בדרך לטיול שנתי. כמובן שהטנאפיסט הדמיוני ההוא יופיע מאותו הזמן רק ב"בית התרבות של המועצה האזורית מרום מושבי חבל עדולם" בעוד אלה של ארץ נהדרת יתבצרו בג'וב הנהדר שיש להם, כמו איזה בן דוד של יו"ר הועד בחברת חשמל שמלגלג עלינו כשהוא אומר שהוא קיבל את הג'וב "בגלל כישוריו, ולא קשריו".
"חופש ביטוי"? "חופש סאטירה"? הצחקתם אותי... החופש הוא של צד אחד בלבד, וכל גלגולי העיניים ועיקומי הפה המביעים חוסר שביעות רצון מהולים בבוז, שכמה אנשים רגילים לעשות אחרי ששומעים טיעון כזה, לא יעזרו. אני ממליץ למי שממש אמיץ לבחון של "חופש הסטירה" בפורום שבו נאמרים דברים קשים ולועגים בגנות חרדים ודתיים באופן הבא:
- חכו לרגע המתאים שבו גם לכם אמור להיות מה להגיד, ובו גם הנושא מתקרב לעניין יצחק רבין.
- תגידו שאת מורשת רבין אתם מכבדים ע"י "שתיית כמה כוסיות וויסקי, פתיחת דלת הבית לכל הרוצחים והסוטים של השכונה תוך ביטול המחאה של בת זוגכם הנאמנה תוך כדי הגדרתה כ"קוגלאגר""
- חכו לתוצאות, או יותר חשוב: תתחילו להתרגל לרעיון שלא יתנו לכם לדבר מעכשיו, או לפחות לא בלי תדרוך פוליטי מראש.
ניסיתי (לא כניסוי אלא דווקא במקרה) – כמו בעניין הטוקבקים: תוצאות מפתיעות (את מי שמאמין בחופש הסטירה).
מונטי פייתון הוזכרו כאן: ומה הם קדושים? למיטב זכרוני ביצירה היחידה שלהם שעסקה רבות בעם היהודי הייתה אמורה להכלל סצנה שבה מתיחת קו ברור בין ה"חבורה הציונית" ובין הכנופיה הנאצית. כן... כן... אנו לא מכירים את הקטע הזה משום שנחתך מן הסרט (לא בגלל המסר הבעייתי, או פחד מביקורת, אלא משום שגרם לסרט להיות ארוך). כשנשאל אחד החברים (האמריקאי שביניהם אאל"ט) אודות הבעייתיות שבקטע – שהתגלה בזבל לפני כמה שנים – הוא אמר שהמסר באמת בעייתי "אבל בהחלט נקודת מבט תקפה". מונטי פייתון חבטו במסורת וחברה שהיו בפשיטת רגל מוחלטת בזמנם ("ב 1970 עמדה האימפריה הבריטית בחורבנה ולונדון הוצפה מהגרים, רבים מהם מהונגריה...."): הם כמובן לא היו היחידים וגם רוג'ר ווטרס ופיט טאונסנד, כמו רבים מאוד אחרים, הקפידו לחבוט בעולם הבריטי. הם סיפקו לנו הרבה רגעי צחוק ומוסיקה מעולה. יופי להם: בריטניה שהם חבטו בה באמת נחרבה לחלוטין. שוב יופי להם. כולנו יודעים מה יש שם היום. מדינה שבה כל "סטיריקן" רשאי ללעוג למפלגה השמרנית, או יותר פופולארי היום: ללעוג לליבור (שירשו את השמרנים כמעט מכל בחינה של תדמית שלילית). אבל כשמגיע הזמן ללעוג למתנחלים הכעורים, חוטפי החיילים ופורקי העול שלהם – המהגרים המוסלמים וחוקי השריעה שלהם – אז פתרום כולם מזמזמים כמו דבורים פחדניות וכותבים טוקבקים שכמה מעניין – אין מאחוריהם שמות אמיתיים (בבריטניה מקובל מאוד לכתוב בפורומים וטוקבקים תחת שמות לא בדויים). היחידים שיעזו ללעוג למוסלמים אלה סטיריקנים מוסלמים (כמו אומיד אג'לי)... נשמע מוכר? מי אמר שרק בישראל חופש הביטוי מתאבד באלגנטיות....
_____________________________________
.
נערך לאחרונה ע"י g.l.s.h בתאריך 05-01-2010 בשעה 08:38.
|