http://www.glz.co.il/NewsArticle.aspx?newsid=54765

זאת תמונת התעמולה שהופיעה בכתבה כתמונה המלווה את הכתבה. לא נאמרה בה מילה בגנות הסרבנות ו/או תגובת דו"צ.
גל"צ משמשת במה לסרבנים. אה ובהצלחה לצה"ל בכליאת נשים בהריון שערקו למשך שבועיים במהלך הסדיר...


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.glz.co.il/SiteFiles/Image/sarbanim1_File.jpg]

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

נו, יש פה נציג שלהם, נשאל אותו...

לא ברור לי למה לא ישבה שנתיים בכלא, שנתיים על חשבון שירות סדיר.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

מה אמור לחוש אזרח ממוצע שעושה מילואים, מתאמץ כדי להתקבל ולשמור על מקום עבודה ומצביע משהו בין בן ארי לג'ומס אבל מוצא את התדרים הכמעט יחידים הפתוחים לאוזניו וממונים על ידו מיחצנים במקרה הטוב את רק"ח ובמקרה הרע את אלה שממש מעונינים להרוג אותו?

"כנראה שכשארגונים פרו-פלסטיניים בדרום אפריקה ינסו להגיש תביעות נגד ישראלים, השם סהר ורדי לא יופיע במסמכים המשפטיים" "היא נסעה לשם לדרום אפריקה] כדי לקרוא למדינות העולם להפסיק לתמוך בישראל ו"לממן את הכיבוש"... התקיים שם מאבק דומה לשלנו"

כלומר הכותרת לא רק שמיחצנת ולא מבקרת אלא גם מחמיאה למשתמטים היוצאים לתמוך באויבי המאזינים... מעניין אם גבי קורא את הזבל הזה?

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

כאן אפשר לשמוע את ההקלטות:

http://kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=45918

תימלול הראיון:


רזי ברקאי:
(מדבר עם תמר לזרוס) נדבר עם סגנית יושבת ראש הפדרציה היהודית בקייפדאון, דרא"פ.... אני מיד איתך לפני כן רוצים לשוחח עם ישראלית שהיא סרבנית מצפון והחליטה שהיא לא מתגייסת לצה"ל, ובמקום זה היא נוסעת למסע, בין השאר, אלייך שם לדרום אפריקה, כדי להסביר כמה אנחנו רעים. סהר ורדי, שלום.

רזי ברקאי:
נסעתם מה לפני חודשיים? משלחת של שלושה, נכון?

סהר ורדי:
כן.

רזי ברקאי:
את סרבנית שירות בצהל בכלל? או שירות בשטחים ? או שירות לאומי? איפה עומדת הסרבנות שלך?

סהר ורדי:
אני סרבתי באופן כללי לשרת בצה"ל. השאלה של שירות לאומי נראית לי לא רלוונטית מעצם העובדה כי זה לא באמת אלטרנטיבה מבחינה חוקית במדינת ישראל

רזי ברקאי:
מה זתאומרת?

סהר ורדי:
ז"א שאני לא יכולה לבחור אם אני רוצה ללכת לצהל או לשירות לאומי

רזי ברקאי:
את יכולה להתנדב ללכת ל... זה אגב לא נקרא שירות לאומי, זה נקרא שירות אזרחי היום




סהר ורדי:
עדיין, לצערי הרב, זה עדיין נקרא שירות לאומי מבחינה חוקית. בכל מקרה, כך או כך, אני סרבתי לשרת בצה"ל. כתוצאה מכך לא יכולתי לבחור לשרת ב שירות לאומי, אלא נאלצתי ללכת לכלא הצבאי

רזי ברקאי:
לא הבנתי, ברגע שהודעת שאת לא רוצה לשרת בצהל לא יכולת ללכת לשירות לאומי חליפי?

סהר ורדי:
וודאי שלא. קודם כל צריך להשתחרר מצה"ל, ובמקרה שלי זה כולל ללכת לכלא. אין בחירה בארץ בין ללכת לשירות לאומי או ללכת ..

רזי ברקאי:
כמה זמן ישבת בכלא?

סהר ורדי:
חודשיים.

רזי ברקאי:
אהמםם. ואחרי חודשים ניסו לגייס אותך שוב?

סהר ורדי:
כן . סה"כ התהליך שלי.עם צה"ל לקח כמעט חצי שנה עד שהם שחררו אותי

רזי ברקאי:
אז חודשיים ישבת בכלא, אחרי זה ניסו לגייס אותך , אמרת אני לא מתגייסת כי אני סרבנית מצפון, ואז לא הכניסו אותך עוד פעם לבית סוהר ?

סהר ורדי:
אממ.. הכל הייתי בבית סוהר, בתוך חודשיים האלה זה היה מחולק ל-3 תקופות אבל שאר הזמן היה בריתוקים לבקו"ם ודברים כאלה.

רזי ברקאי:
תגידי, מאיפה את אגב בארץ? איפה את גרה?

סהר ורדי:
ירושלים

רזי ברקאי:
ונסעתם לדרא"פ. למה דווקא לשם?

סהר ורדי:
עקרונית לא נסענו רק לשם. היתה קבוצה גם שנסעה גם לארה"ב וגם לאנגליה אבל אישית אני יכולה להגיד לך שאחת הסיבות שכן נסענו לדרא"פ זה שזה גם מעניין אותנו ברמה אישית. כולנו פעילים נגד משהו שהוא, לפחות לדעתנו, מאוד לא מוסרי. וללכת למקומות שבהם היו מאבקים כאלה זה בהחלט משהו שהוא מעניין גם ברמה האישית. חוץ מהרעיון של ליצור סולידריות בין לאומית

רזי ברקאי:
תראי, המון ישראלים, מן הסתם יש לך בטח תשובה מוכנה ומדוקלמת היטב. המון ישראלים היו מכבדים מאוד אפילו, את המאבק המצפוני שאתן מנהלות כאן בארץ. הרצאות הופעות. עניין הסרבנות אני לא רוצה עכשיו להיכנס אליו. אבל ברגע שאתם נוסעים לשם – אתם נהפכים למלשינים.

סהר ורדי:
אני חושבת שבו בשלב שבו, המדינה, קודם כל המדינה כבר עשתה את זה, המדינה יצאה מהגבולות שלה. זה היה השלב הראשון, לא אנחנו

רזי ברקאי:
אה, זה המדינה הפכה להיות אימפריאלית

סהר ורדי:
אימפריאלית או לא אימפריאלית , היא יצאה מהגבולות שלה על זה אין ספק מבחינת חוק בינ"ל. אבל מעבר לזה, אני חושבת שבעיקר בעולם שבו כל העולם קשור מבחינת קשרים כלכלים וכל הדברים האלה, ובסופו של דבר כל העולם, כולל חברות בדרא"פ מממנות את הכיבוש הזה ברור שזה קשור לכל אחד . מדינה שמממנת את זה. בטח במדינה שיש בה קהילה יהודית כל כך חזקה.

רזי ברקאי:
עם מי נפגשתם שם? ספרי לי קצת על ההרצאות שלכם על ההרצאות שלכם על הפעולות שלכם?

סהר ורדי:
נפגשנו עם הרבה מאוד אנשים שונים. דיברנו באוניבסיטאות. בין השאר דיברנו די הרבה בקהילה היהודית, כולל עם ה Jewish Board of Deputies אותו ארגון שאני חושבת שהבחורה השניה על הקו מייצגת

רזי ברקאי:
ומה אמרתם להם? תפסיקו לתמוך בישראל?

סהר ורדי:
בסופו של דבר אחד הדברים שאמרנו. כן. כן בדיוק זה. כלומר, להגיד יש כאן גם קשרים כלכלים

רזי ברקאי:
מה, תחרימו סחורות ישראל?

סהר ורדי:
מבחינתי , ודאי.

רזי ברקאי:
כל סחורה ישראלית או רק סחורה שמיוצרת בשטחים?

סהר ורדי:
תראה הדגש שלנו היה על סחורות שמיוצרות בשטחים, זה בהחלט הקשר הכי הכי ישיר.

רזי ברקאי:
אהה. אבל אין לך בעיה שיחרימו את ישראל בכלל?

סהר ורדי:
אין לי בעיה שיחרימו את ישראל באופן כללי, במיוחד בהתחשב בעובדה שגם ישראל מנסה מאוד להפריד, כלומר לא לאפשר את ההפרדה הזאת בין מוצרי התנחלויות למוצרים שמיוצרים בארץ. הרבה כלומר הרבה מאוד מוצרים שמיוצרים בהתנחלויות רשומים כמוצרים שמיוצרים בארץ. וחוץ מזה ישראל באופן כללי היא זאת שמיישמת את המדיניות הזו, לא רק המתנחלים.

רזי ברקאי:
טוב אנחנו נסתפק בהערות האלה שלך סהר ורדי אני נורא מודה לך.
אני חוזר אליך, שרה לזרוס. את מכירה את הקבוצה הזו שטיילה אצלכם והרצתה מה שהרצתה?

תמר לזרוס:
לצערי, לצערי אני כן מכירה. הביקור שלהם בקייפטאון לא עבר בכזו נעימות
אמנם היא אמרה שהיא נפגשה עם הרבה מהקהילה היהודית. לא הייתי אומרת את זה הקהילה היהודית במיוחד בקייפטאון מאוד כעסה וכאבה על הביקור הזה. אכן דברו באוניברסיטה ואכן הם קראו להחרמה של ישראל

"אַל תִּשְׂמְחִי אויַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחושֶׁךְ ה' אוֹר לִי"

מזעזע , האם הם גדלו באותה מדינה שאני גדלתי בה? זה בלתי נתפס שהם ככה מדברים, מי שטף להם את המוח? האם האיחוד האירופאי קשור לזה?

ציטוט:

מי שטף להם את המוח?

התקשורת מצד אחד והסלחנות של המדינה והחברה הישראלית מצד שלי כלפי התופעה המכוערת.

לא נעים לגלות אבל מבחינת היכולת לרחף מעל המציאות בשלווה סטואית מעוררת רחמים, העם היהודי הוא אולי לא כלל המאמינים, אבל הוא בהחלט ה"ותיקן" שלהם מבחינת הריכוז של בישופים וקרדינלים של הזיות.

והנה בדיחה שפעם הייתה די מרגיזה אותי:

"2 פציפיסטים יהודים שמאלנים מגיעים בטנספורט לאושוויץ. בכניסה לתא הגזים אחד מהם מבין באיחור גדול מה בדיוק עומד להתרחש, מתעשת מאמונותו הפציפיסטית, ויורק בפניו של הנאצי העומד שם.

"מטומטם! עכשיו בגללך יהרגו את כולנו!" עונה לו הפציפיסט השני...

עצוב? מרגיז? לא נורא. היו אנשים שפחות או יותר היו כאלה בזמן ההוא.

.

יכול להיות שהסיבות להתנהגות הזו הן הרבה יותר ארציות??
תשומת לב של ערוצי רדיו?
אולי במה בערוץ הטלוויזיה הפלסטינית?
בכל מקרה מתי סוגרים כבר את גל''ץ?

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

שמשום מה פעם אחרי פעם התקשורת מבזה אותנו כשהיא מראיינת אותם ברצינות (קיצונים מכל הצדדים) אתה יכול למצוא 3 סוגים:

1. "קיצוניים מתוך פוזיציה": כל מיני אנשים שבגלל מעמדם/מצבם האישית בתחום אחד, אוטומאטית משייכים עצמם לנאמני "ברית הדפוקים" גם בתחומים שלא קשורים לנושא (לדוגמא: הומוסקסואלים, אנשים עם מוגבלויות שפוגעות במעמדך בחברה, אנשים עם רגשנות קיצונית לזכויות בע"ח).

2. אנשים בעלי תפיסת עולם אליטיסטית ובמיוחד בוז למי שנתפס כ"אדם רגיל", ובמקרה שלהם "בן טיפש עשרה רגיל" (אתה לרוב הם הבולטים בקרב קבוצת המבוגרים גם), שבאופן לא מפתיע הם גם די "עצלנים" ומפונקים ולכן עושים טר-ראם גדול סביב הצורך אשכרה לעשות משהו משעמם, או לא נעים, בשירות הכלל. הם מסווים עצמם כהומניסטים, אבל למעשה האגואיזם הקיצוני שולט אצלם. דפוס היכר בולט אצלם הוא הוא קור ברמה הבין אישית: הם יכולים לשכב מתחת לטרקטור שבא לעקור עץ זית של פלאח ערבי, אבל הם לא מסוגלים להיות נחמדים אליו בצורה הפשוטה שאדם נורמאלי מכיר. חלק גדול מהם מיזנטרופים מובהקים רק מאוד מנומסים.

3. הסוג הקולני, אבל מספרית קטן: "הבנים של" - כל מיני ילדים שגדלו בבית שבו אבא ואמא היו עסוקים בקריירה שלהם, נתנו הרבה אמצעים ומימון לגידול הילדים, אבל לא היו שם כדי לשבת להם על המיטה לפני השינה ולפתח שיחה של כמה דקות על "עם מי שיחקת היום בגן", או "האם כבר הסתדר לך עם ההוא שלא מוכן שישתפו אותך בכדורגל בהפסקה". זו למעשה תת קבוצה של "2".

מה המשותף לכולם? כולם לא "אנשים רגילים" (קבוצה 11 ו-3 מאונס, קבוצה 2 מרצון). אלה טיפוסים של "יורים ובוכים", או החכמולוגים יותר "בוכים ובוכים". לפעמים כשאני נתקל בכאלה (וכולם יודעים "בן של מי" מהחב'רה הוא אחד מהפסיכים הללו, או כדומה) אני ממש יכול לראות בתוכם מסתתרת אלימות אמיתית, ניהיליסטית כמעט, שמתפרצת דרך אפיקי של "אלימות בשלט רחוק". אני תמיד נזכר בחברים למחלקה בגדוד 12, שהיו בהם אנשים אלימים וצרי אופקים - אנשי תגרות ידיים ואנשים שכל מה שלא הסתדר להם אתך פתרו בלזרוק "י'נחש אשכנזי שלא תחשוב שתדפוק גם אותי" (כבר קיבלתי קשקשים מרוב שקראו לי נחש), אבל ברגעים הנמשכים לנצח כ-14 שעות אין מה לעשות פרט ללדבר (טרום עידן הסלולארי והסנייק) היו אומרים, והיו שעמדו מאחורי זה במעשים, שהם לא מסוגלים להרוג אדם "כי הוא יציר של אלוהים".

לעומת זאת אני מכיר אחד, שהלך איתי כמעט מזאטוטיות, חכמולוג שאני זוכר אפילו מטיף נגד בר מצווה כשכולנו חשבנו שאין דבר כזה "בלי בר מצווה", והיה פאשיסט לא קטן, רק שתמיד מילולית הביע סלידה מלכאורה פקודות שלא היו ברורות, או נוקבות מספיק כדי לחייבו לקיים אותם. מקרה קלאסי של "יורה ובוכה" כמתודולוגיה, לא מצב של בדיעבד.

.

הבעיה ב'ילדים של' "יורים [בליסטראות בישראל] ובוכים [על מר גורלם של אלה שיורים על ישראל]" היא שלמרות רדידותם המחשבתית, העדר היכולת ליחסי אנוש, הבוז המובנה לחברה בה הם פועלים והעמדת טובתם האישית מול כל דבר מפרנסת ועד חיי הזולת - הם יאחזו בעמדות מפתח גם מול הדור הבא.

ממשרת קבע באוניברסיטה, דרך התמחות בעליון, ניהול אגף ממשלתי בגיל צעיר וכלה בעמדת שידור בגל"צ - הם ידחפו קדימה לנקודות המפתח ע"י החונטה ההרסנית וכל אזרח בחברה מעובד ועד מקבל שרות ימצא עצמו במאבק יומיומי מולם.

אפשר להתגבר על זה ואפשר לחיות עם זה אבל הם ללא ספק גוזלים אנרגיות שהייתי מעדיף להקדיש לספר טוב, שיר חביב או טיול ערב...

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

אני עם ישראלה

הזלזול והבוז שחלקינו מרגישים כלפי אותם אינדיווידואלים רקובים מוצדק -
אך בל נזלזל ברקבון שהם מפיצים.

כל המרבה הרי זה מסובך

אני מתכוון כמובן לכל אלו שנורא חשוב להם הדימוי העצמי של המהפכן שהולך באומץ נגד הרוב הפשיסטי. מעין אורי אבנרי, אודי אדיב ודומים להם. מדובר באנשים שלרבים מהם אכן יצר אלימות והרס חזק מאוד ולא מתאים להם להיות פציפיסטים אמיתיים ופעילי שלום. הם אנשים שמכורים לאקשן וללוחמנות רק שהם מוכנים להביע אותה רק במסגרת יציאה נגד הרוב או ה"שלטון" או כל מסגרת "מהפכנית" אחרת. כאמור, דוגמא טובה הוא אורי אבנרי שבנעוריו הצטרף דווקא לאצ"ל ואחר כך לאחת היחידות היותר קרביות במלחמת השיחרור וכמעט מייד לאחריה כשכבר הייתה מדינה העביר את הנטיות האלימות לטובת הצד השני וכנגד הצד שהפך שולט.
כמובן, פציפיסטים אמיתיים (כמו הנכד של בגין, למשל) יביעו מחאה ויפגינו תוך מינימום אגו ואגרסיה. החבר'ה שאני מדבר עליהם הם אלו שמתגרים, יורקים וגם מכים.

א. כמו שאמרת הם בחלקם גרסא של קבוצה ב'
ב. הם לרוב לא נמנים על חבורת ה"סרבני מצפון היוצאים למסעי הסברה": אני ל בדיוק מחשיב אותם לקשורים להנ"ל.

הבן של בגין (בני) משוייך להערכתי לסוג "ג". אחרי שאנשים כבר פציפיסטים (או כל אידאולוגיה רחפנית אחרת) אז תהיה בטוח שהם כבר ימצאו את הדרך (או יתעצבו בדרך) לקבל את הגוון הראוי שמציג אותם כ"פציפיסטים יפים נטו". ההתחלה היא יותר מדי פעמים "אבא לא בבית, יש לו היום ראיון חשוב בטלוויזיה והוא יבוא לתת לכם נשיקה כשיגיע מאוחר ואתם תשנו".

.

בוודאי. האיחוד האירופאי עומד מאחורי הגופים ששוטפים את המח , כולל ריפוד עיתונאים במידע זמין, כנסים, ימי עיון, טיסות לחו"ל ועוד.

"אַל תִּשְׂמְחִי אויַבְתִּי לִי, כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי, כִּי אֵשֵׁב בַּחושֶׁךְ ה' אוֹר לִי"

המממממממון כסף

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

התחושה היא שמר ברקאי מוביל אותן לתשובות הממצות את השקפת עולמם.

אין כאן ולו שאלה אחת, על הנזק הרב שגורמת תופעה פסולה זאת, על האופן בו מתקבלת תופעה כזאת בעולם ועל המסר החינוכי/ערכי שיש לאותם זבי חוטם.