כשביקשת ממני לא לשכוח אותך לא הבנתי על מה המהומה, איך אני אשכח?
עכשיו קצת יותר ברור לי, הפרצוף שלך מתחיל להמחק לי מהזכרון. פרצופים רבים ראיתי במצבים כמו שלך, אבל דווקא שלך מתחיל להמחק לי.
אולי זאת הסיבה שאני כותב עכשיו, תזכורת לעצמי.
דבר אחד בטוח, את הריח שלך אני לא אשכח.
אבל זה ברור מאליו, את הריחות האלה הרחתי כבר מיליוני פעמים, ועכשיו תהיה הפעם האחרונה שאני אריח אותם.
אולי בגלל זה אני כותב, לא כדאי לזכור, כדאי להזכיר.
אני זוכר איך ניגשתי אליך, פרפרים בבטן, עייף כמו המוות, כל הציוד עלי. שום דבר לא צפוי, רק הבקשה שלך אלי.
"רק, רק אל תשכח אותי" אמרת לי בגמגום. למה לעזאזל תרצה שאני אזכור אותך?!
אבל עכשיו, כשאני במצב שלך, אני מבין. גם אני הייתי רוצה שיזכרו אותי.

זה היה יום רגיל אחרי הכל, חם, לוהט אפשר להגיד, ואני עם הבגדים השחורים שלי כמו תמיד, מזיע כמו חמור.
ישבתי במרפסת, הבטתי על הנהר האדום שזורם ממש מול המרפסת. בתור ה"ביג צ'יף" קיבלתי כמובן את הבית הכי טוב שאפשר למצוא פה למטה.
אחוזה מזדיינת אני אומר לכם, כל הרהיטים מעץ נוורוגי, הבר יותר מפואר משל אלוהים, אני אומר לכם.
היתה לי רוטינה קבוע לבוקר של עבודה, אני מכין לעצמי קפה, שתיים קפה, שתיים סוכר, קצת חלב ומתיישב במרפסת שלי, מביט בנהר האדום.
מרפסת של לפחות 10 מטר מרובע, ענקית, והנוף שרואים ממנה, איזה נוף. אם רק הייתם רואים אותו...
במחשבה שניה, בסופו של דבר 90 אחוז מהאוכולוסיה כן תזכה לראות אותו.
הנוף פשוט מעלף, נהר אדום מתפתל כמו נחש ממש 10 מטר מהמרפסת, והוא ממשיך לו וממשיך לו, כאילו אין לו סוף, כאילו אין לו לאן להשפך בסופו של דבר.
אני אוהב לראות בזה מטפורה לחיים, הם גם ממשיכים, ממשיכים כאילו אין להם סוף.
גם אם אתה מגיע לפה בסוף, וזוכה לראות את את הנהר האדום, הם עדיין ממשיכים...
החיים אני מתכוון.
באופק הנהר מתחבא מאחורי שני הרים שחורים, פשוט ענקי-שחור ההרים האלה, והצבעים השחורים שלהם, עם הצבע האדום של הנהר...
זה מראה עוצר נשימה, אבל אני מניח, אני לא באמת יודע אם הוא עוצר נשימה.

אחרי כוס הקפה של הבוקר, אני קורא את המטלות של היום, רובן רגילות לגמרי. אבל בעבודה כמו שלי יוצא לך להתקל מידי פעם בחתיכת חרא מוזר, אני אומר לכם.
פעם בין כל הדפים הרגילים היה שם דף שתיאר איך בחור אחד מת מכך שראשו נתקע באחוריה של פרה. ואיזה ילד אחד מת פעם אחרי שגזר לעצמו את האצבע בטעות
והסתיר את זה מההורים שלו עד שהוא דימם את עצמו למוות. הוא לא הגיע לפה, ילדים אף פעם לא מגיעים לפה.
רק פעם אחת ראיתי פה ילד, אבל הוא היה באמת נוראי, אין ספק שהוא הגיע למקום הנכון אני אגיד לכם את זה. הוא בסופו של דבר מת כשהחליק על סכין בדרך לחדר של אבא שלו.
ילד נוראי, באמת...
באותו יום אתה היתה סתם עוד דף לבן עם כיתוב שחור, שום חרא מוזר, שום דבר מעניין, לא עבודה קשה.
מי היה מאמין שאתה זה שתגמור אותי בסוף אה?
אתה היתה המשימה האחרונה באותו יום, הדף האחרון בערימת הדפים הבלתי נגמרת. הרבה עבודה יש לי בתור הביג צ'יף, הרבה עבודה...
אחרי שקראתי את המשימה שלך עשיתי מה שאני עושה כל בוקר אחרי קריאת המטלות שלי, הכנתי עוד קפה. רק שבקפה של אחרי קריאת המטלות אני מוסיף לקפה גוון אירי,
לפעמים קצת וויסקי, בימים קשים הרבה וויסקי, בימים נוראיים רק וויסקי.
אבל על מנת האלכוהול של הבוקר אני לא מוותר אף פעם.
עבודה קשה יש לי, אבל אני לא מתלונן.

באותו יום סיימתי את כוס הקפה השניה ויצאתי לעבודה, לא חשבתי שזה היום שישאיר אותי בתהיות קיומיות עד היום, אני לא בחור עמוק, מחשבות פילוסופיות הן לא משהו שעובר אצלי הרבה בראש.
הדרך לעבודה יותר קשה מהעבודה עצמה, אני צריך לטפס לגבהים שאתם לא מבינים, ועם כל הציוד והלבוש השחור, רק הדרך לעבודה גומרת אותי.
לפניך היו לי עוד הרבה משימות, אז אליך הגעתי גמור בכלל.
בין משימה למשימה אני גם שותה, אני נכנס לאיזה פאב ושותה 2 שוטים מהוודקה הכי זולה שנמכרת שם, זה מסדר לי את הראש אבל אני עוד יכול לנהוג אחרי זה.
במחשבה שניה זה מצחיק, כאילו שמישהו היה עוצר אותי על נהיגה בשכרות!
גרת לבד, אני חושב, לפחות היתה לבד כשאני הגעתי.
עברתי דרך דלת העץ המתפרקת, מבט ימין, מבט שמאלה, ואחרי כמה סיבובים בחדרים מצאתי אותך מול הטלוויזיה, על ספה מתפרקת ואינפוזיה מחוברת ליד.
המשימה עברה בהצלחה, כמו כל משימה.
רק המשפט הזה, "אל תשכח אותי" והצורה שבא אמרת אותו, זה מה שהביא אותי למצב שלי עכשיו, לכתוב מכתב התאבדות אני מתכוון.
אז תודה לך, תודה לך שהארת את עיני מר פלמוני אלמוני, אם אתה קורא את זה תדע לך;
אני עכשיו קופץ לנהר האדום, ונותן לו לסחוף אותי. אז אם מכתב זה הגיע לידיך,
המוות מת לו, ונשטף בנהר האדום.

ואולי יבוא היום ואני אזכה לתגובה על יצירה שאני מפרסם?

שלום לך,
קודם כל, אני מסכים אתך שכשמפרסמים יצירה ולא מגיבים לך למרות שיש מספיק אנשים שרואים אותה - זה מעצבן.

אני אישית מפרסם פה דווקא כדי לשמוע ביקורת כדי להבין מה אני כותב נכון ומה צריך לשפר/לשנות.

אם אינני טועה, זהו הסיפור הראשון שפרסמת פה? ואחריו את הכל דבש.

אישית - קשה לי להגיב על פוסטים של שירה, בגלל שאני לא כותב כזו בעצמי (ואם כן אז נדיר).
במקרה הזה, עד להקפצה לא נכנסתי לאשכול, ועכשיו שקראתי אותו אני חושב שהוא די טוב.
---------------------------------------

ציטוט:

עייף כמו המוות

אחלה הכנה לפאנץ', אני חשבתי עד לפסקה האחרונה שמדובר בשטן, אבל בנית למוות דמות נחמדה.

זה שהוא מדבר רק לעצמו - כי אין עוד מישהו סביבו,
החלוקה למספרים (אני מקווה שזה לא יהיה נכון בסופו של דבר ),

ציטוט:

זה מראה עוצר נשימה, אבל אני מניח, אני לא באמת יודע אם הוא עוצר נשימה.

זו שורה חזקה מאוד, לדעתי חסר עוד קצת מהסוג הזה בתיאור שלו בהתחלה.

יש לי בעיה עם השתייה, כי אצלי לא מסתדר בראש שהמוות יכול לשתות, אבל זה משתלב יפה בסיפור.

ציטוט:

המוות מת לו, ונשטף בנהר האדום.

סגירה יפה, פאנץ' טוב למרות שאולי הייתי שם במילים האחרונות את "המוות מת לו".

אני ממש אוהבת את הסגנון כתיבה שלך, מאוד נוירוטי ותזיזתי.
כשקוראים את הסיפור אפשר ממש להרגיש את הריקנות והמלנכוליה של הדמות.
אהבתי שהוא מדבר אל עצמו, זה מוסיף תחושת בדידות.

ובכל זאת, כל ההתרחשיות האלו קורות ממש מהר, הוא נמצא ביותר מדי מקומות בשלוש פיסקאות הקצרות האלו, זה מאוד מבלבל אם מנסים להזהות עם הדמות.
המטפורות שלך לא כל כך ברורות לי, כי משתמשים במטפורות להאיר מושג בתיאור של מושג אחר, ואצלך להפך, אני רק מסתבכת, המטפורות שלך מקשות עלי יותר להבין למה אתה מתכוון.

קל יותר לקבור מציאות מאשר להפטר מחלומות- דון דלילו

בניגוד למארין, אני דווקא הוטעיתי על ידיך, ובצורה טובה. שם הסיפור הזכיר לי את המערבון המפורסם, וכשקראתי על הבחור שיושב על המרפסת, על הצ'יף, מיד חשבתי על המערב הפרוע, גם אם בימינו אנו, לאור התיאורים.

האמת שחשבתי שהמספר הוא רופא שמדבר על עבודתו, אולי פתולוג. חייב לציין שהסוף הפתיע אותי, וגרם לי לחשוב.
ומכיוון שכך- מאוד אהבתי.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."