הפרשן נייל גרדינר תוהה על מדיניות החוץ המתמשכת של ממשל אובמה, אשר מתנערת מבעלות הברית
הנאמנות ביותר של ארה"ב (בריטניה בפרשת איי פוקלנד, והיחס כלפי ממשלת ישראל), תוך אימוץ של
רודנים ואויבים של ארה"ב (כמו היחס למועמר קדאפי, רודן עם דם אמריקאים על ידיו שקרא לג'יהאד על
שוויצריה).

הוא ממשיך וכותב, ש"ישראל היא מדינה עצמאית, ולא מחוז הנשלט ע"י הקיסר רם עמנואל. היא חופשיה
לקבל החלטות בעצמה, שחלקן עלולות לא להתאים לאג'נדה של היושבים כעת בבית הלבן"

במהלך שנת כהונה אחת, הצליח אובמה לערער את יחסי החוץ שלו עם שתי בעלות בריתו הנאמנות ביותר
- בריטניה וישראל.

http://blogs.telegraph.co.uk/news/n...ering-contempt/
__________________________________________________ ______

אז אולי אין אפילו דבר אחד חדש בפרשנות הזו, אבל קולות כאלה, מעטים ככל שיהיו, הנשמעים
דוקא מבריטניה, חשובים מאד. חשוב בעיני להפיץ מאמר זה - ושיקראו בו כמה שיותר אנשים,
ובעיקר אמריקאים.

מיכל - 20.1.13
מאיה - 9.11.14
נטע - 2.4.20

ציטוט:

"ישראל היא מדינה עצמאית, ולא מחוז הנשלט ע"י הקיסר רם עמנואל. היא חופשיה לקבל החלטות בעצמה, שחלקן עלולות לא להתאים לאג'נדה של היושבים כעת בבית הלבן"

משפט חזק ביותר

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Tallyco ..."ישראל היא מדינה עצמאית, ולא מחוז הנשלט ע"י הקיסר רם עמנואל.

קלינטון התנצל:
‪‫רם עמנואל? "סליחה שיצרתי אותו"‬‬

.

כל מדינות העולם עצמאיות רק בתאוריה, כי כולן בעצם נשלטות על-ידי הבונים החופשיים, הקומוניסטים והיהודים.

זה נכון שרוב מדינות העולם הן עצמאיות רק בערבון מוגבל, אבל מדינת ישראל נמצאת בצומת משמעותי ביחסים הבינלאומיים, ולכן היא זקוקה הרבה יותר לחסות אמריקאית, חסות שיש מחיר בצידה. מכיוון שישראל עצמה לא השכילה עד היום לפתח ראיה "אסטרטגית" ולנתק תלות היכן שאפשר, היא שבויה הרבה יותר מהדרוש במעמד החוסה שלה.

מכיוון שאף מדינה אינה ריבונית לגמרי או חסרת ריבונות לגמרי, כל המדינות בעצם נמצאות בשטח האפור של "ריבונות חלקית". עכשיו השאלה היא רק לגבי המידה. אני מוכן לקבל את זה שמדינת ישראל זקוקה לחסות של ארצות-הברית במידה רבה מאוד, אבל "במידה רבה מאוד" הוא מושג בלתי-מוגדר לחלוטין. בהעדר השוואה למדינות אחרות, הוא חסר משמעות. אולי בעצם 150 מכמעט 200 המדינות החברות באו"ם "שבויות" במצב חסות כזה של ישראל? כנראה שלא, אבל לדבר רק על מדינה אחת במונחים שאינם מדידים אובייקטיבית זה חסר משמעות. אתה חייב להשוות אותה לאחרות.

אלא מושג הלאומיות כבסיס ולגיטימציה לריבונות. המלחמה על הלגיטימיות של הריבונות הפכה לדומה למלחמה על זכויות יוצרים ובעלות מותגים בעולם התאגידי - החוקים נחותים לעומת כמה חזק העו"ד שלך. בתי המשפט הבינלאומיים - האמיתיים ואלה שהם בפועל סוגים של בתי משפט מבחינת היכולת לכפות גזרי דין (כמו אגפים שונים של האו"ם) גוייסו בעל כורחם לארסנל הנשק של מי שהוא חצוף מספיק, או רחוק מספיק מהמחשבה הדיפלומטית המערבית, כדי להשתמש בהם ללא מורא או בושה, ובשל מעמד היסטורי שלהם, הם משמשים לחתירה תחת ריבונות מעשית, במסווה של דאגה לשלום העולם.

במצב כזה ריבונות מעשית יכולה להשמר, לפחות לזמן מה, ללא פגע או בקרב מעט המדינות שאין עליהן איום בשל מיקום (ניו זילנד לדוגמא), או שהן חזקות ובעלות מסורת של אמירת "איתי אל תתעסקו, אפילו לא בצחוק" (סין ורוסיה) או בשל מיקומן באותו צד החותר בציניות תחת מדינות אחרות (מדינות ערב, לדוגמא, שבהיפוך הגיון מסוכן משמשות בעקביות כשופט במסגרת האו"ם, ולא נשפט).

ישראל נמצאת תחת זרקור - גם משום תשומת הלב ההיסטורית, גם משום שחלקינו נהנים מזה מאוד, אבל בעיקר עקב מסע מוצלח מאוד, שבעוד כמה חודשים ימלא עשור לתחילתו, להעמיד את ישראל תחת זרקור, בהנחה (נכונה) שלכל אחד יש קופת שרצים, אבל רק כשאתה ערום אז כולם שמים לב אליה. הריבונות הישראלית, שהוכרה דה פקטו מאז 1949 ע"י רוב מדינות העולם (למרות שלכאורה לא עי האו"ם) היא מטרה קלה מאוד למסע לכאורה "משפטי" שנועד לערער עליה בתמהיל לא יציב של טיעונים משפטיים היסטוריים (רחוקים יותר או פחות) המשולבים בהעלאת השגות חוזרות ונשנות בדבר ה"שפיות" של בעל הבית פה - שפיות שערעור מתמיד עליה יגרום לאט לאט לקולות מרכזיים לתהות האם הגיע הזמן לערב את העובדות הסוציאליות...

הצתרפות הצד האמריקאי למי שמערער (גם אם כרגע רק בשוליים) על הריבונות הישראלית הוא מהלך מסוכן, שיכול להעצר בשלב ראשון רק ע"י עמידה במקום של ישראל תוך הפעלה מאסיבית של השפעה בפוליטיקה האמריקאית שתיצור משבר שבשליטה. כל כניעה לתכתיבים אמריקאיים שתגרום לממשלת ישראל עצמה להודות בפועל בכך שריבונותה אינה לגיטימית, תביא למפולת במעמד הריבוני של המדינה - וכולנו (אלה שיש להם זכרון) כבר יודעים כמה מהר, וכמה רחוק, אפשר להגיע כשערעור על ריבונות נתפס כמשהו לגיטימי (להזכיר: עד 1996-6 שאלת "זכות השיבה" הייתה אקדמית בלבד!).

.

אבל לא על זה דיברתי.

בלי להביע עמדה בקשר למה שאמרת, הטענה שלי היא אחרת: לא דיברתי על משהו חדש יחסית
שמשחק כאן (הלגיטימיות של הלאומיות, כפי שאני מתייחס למה שכתבת עליו), אלא לתופעה כללית
של כל המדינות באשר הן, מאז ומעולם. כולל סין ורוסיה. אף מדינה אינה ריבונית במובן שהיא
מקבלת החלטות באופן אוטונומי, עצמאי ובלתי-תלוי לחלוטין. יש מדינות ששמות יותר ויש כאלה
ששמות פחות. יש כאלה שחזקות יותר ויש כאלה שחזקות פחות. יש כאלה שכל הזמן מציקים להן
ויש כאלה שלאף אחד לא אכפת מה הן עושות. אבל בסופו של דבר לכל המדינות יש פעלות שהן
עושות במקומות ובעניינים בהם אחרים גורמים להן להתנהג כך ולא אחרת.

כולנו אולי אדונים לעצמנו וריבונים במובן ש"אני עושה מה שבא לי ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות",
אבל אם לדוגמה אני דוחף אותך ממטוס האם כשתפתח את המצנח זה יהיה כי פתאום התחשק לך
או כי דחפתי אותך? בעולם האמיתי אני מניח שזה יותר נדיר שאפשר לספק גירוי ישיר שיגרום לצד
השני לעשות בדיוק מה שאתה רוצה, אבל ודאי שאף מדינה "לא נמצאת על אי בודד" (אפילו אלה
שנמצאות על אי בודד).

"100 אחוז זה רק המוות".

אין "100% ריבונות" במובן של "אני ואפסי לי", אבל ישנן בהחלט מדינות שמצליחות לאורך זמן (ולכן לאדם הבודד זה נראה כמו "מאז ומתמיד") לקיים סממני ריבונות של "לא שם זין" במידה רבה מאוד. תמיד אפשר להגיד שהפרפר נפנף בכנפיים, ובגלל זה במדינת ניו יורק אין עונש מוות, אבל אני מתייחס כאן ל"ליגה עליונה" של מדינות שיכולות לממש לאורך זמן את הריבונות שלהם באופן שלא רחוק מ"100% אני ואפסי לי".

אגב: היו גם מדינות כמו יפאן וגרמניה הנאצית שבמידה רבה מאוד ניהלו בדיוק את המדיניות שאתה טוען שלא אפשרי לנהל (שוב: לפי כללי ה"100% זה רק המוות"): מאחר ושניהם הורדו על הבירכיים בדם, אש והמון חומר נפץ, לעולם לא נדע כמה זמן היו מצליחות לקיים את מימוש הריבונות בסגנון טוטאליטרי של נבלים מסרטי פנטסיה, בלי שהיו נשחקות מעצמן.

.

לי ידוע לפחות על בן גוריון וביבי (לפחות בקנציה הראשונה שלו) שניסו להוריד קצת מהתלות של ישראל.

דווקא זו דוגמא מאלפת.
עם סיום מבצע קדש, 1957, ניצחון צבאי ישראלי אדיר על מצריים תוך בניית ברית צבאית עם האימפריות הדואכות של בריטניה וצרפת, הופעל לחץ מדיני קשה וכפול מטעם שתי המעצמות שלא היו ידידותיות כלפי ישראל בכלל: ארה"ב ובריה"מ כדי לאלץ את צה"ל, הצבא הצרפתי והצבא המלכותי הבריטי לסגת מיידית מהתעלה.

ישראל הייתה תחת לחץ מדיני למרות שלא היתה תלויה או גרורה או אפילו ידידה של ארה"ב, ובכל זאת בן גוריון נסוג מסיני בלא קרב או התנגדות ואילו הערבים למדו כי הניצחון יכול להתממש בשדה המדיני והתעמולתי ולא בשטח.

אם כי כמובן, רצוי שישראל תפגין עצמאות מדינית וכלכלית גדולה יותר ע"ח התלות בארה"ב.
בניגוד לרבים בפורום "צבא ובטחון" אני מאמין גדול שבטווח הארוך או מסוגלים לכך. ישראל מעצמה עולמית ועליה להתנהג בהתאם.

"כדי להכות באויב יש למלא את החיילים בחימה [על האויב]"
על החיילים להאמין בצדקת הטיעון למלחמה".
סון טסו - אומנות המלחמה