 |

27-04-2010, 17:10
|
|
|
|
חבר מתאריך: 24.09.06
הודעות: 2,230
|
|
בתגובה להודעה מספר 12 שנכתבה על ידי g.l.s.h שמתחילה ב "הדבר המאפיין היחיד שמאחד את "כל הישראלים" הנוסעים/מתיירים"
נתחיל מהסוף, כן, מוכרת לי האמונה שאנחנו הישראלים ששים ליפול על חרבנו (או להקריב את אנשנו בסגנון בריה״מ הסטאליניסטית במלה״ע ה2) למען המולדת. ספציפית השמועה המכוערת בעניין מטוס אל על שהתרסק בהולנד - ושנבעה מחלק סטנדרטי לחלוטין שנימצע בכל בואינג 747 - יותר משהיא מטופשת היא בעיני אנטישמית (ואני דווקא לא ממהר למצוא אנטישמים תחת כל עץ ושיח) כי היא מכילה את כל האלמנטים הבזויים של הקנוניה היהודית לדפוק את הגויים מתוך האנוכיות המובנית שלנו (לפי המאשימים). ככזו היא דומה לשמועות על האזהרות שניתנו לישראלים בניו יורק לפני התקפות ה11 בספטמבר או הסיפור על אילן רמון שעסק בריגול מתוך מעבורת החלל (כאילו אין לה למדינת ישראל לווינים משלה שיעילים הרבה יותר למטרות כאלו), בקיצור, זבל.
אבל יש נקודה חשובה יותר בנוגע לישראלים שהן קגנס הן אתה הדגשתם בעבר וזו אולי השליחות החשובה והמועילה ביותר שישראלי ממוצע יכול לעשות בגולה והיא לתקשר, בדיוק כפי שכתבת פה, שהישראלים אינם אוכלי נחשים שישנים עם סכין מתחת למיטה אלא, למעשה, חבורה נהנתנית למדי שתאוות החיים (אני כותב זאת לחיוב) שלה מתחרה בהצלחה בזו של האיטלקים, הספרדים וכמדומני שאפילו הברזילאים. הרצאות מייגעות על חשיבות השירות הצבאי לחישול האומה אני שומע מאמריקאים שלא בילו יום אחד מחייהם במדים (דעתי האישית אגב היא שהרעיון שכל אזרח צריך לתת תקופה מחייו למדינה, אם בשירות צבאי ואם בשירות לאומי, הוא נכון ומועיל לכל עם וראוי היה להפעילו גם בארה״ב בה הייתי מצפה שהרוב יגיעו דווקא לשירות הלאומי) ולא מישראלים.
תמיד שואלים אותי אם המשפחה שלי בישראל, במיוחד אחותי, בעלה ושתי בנותיהם הקטנות, בטוחה. על כך אני משיב שברוב הזמן קרוב לוודאי שהם בטוחים יותר מהולך רגל בניו יורק, שהחיים שלהם נורמאלים כמעט לחלוטין (עד כמה שהחיים יכולים להיות נורמאלים עם שתי ילדות בנות שש ושתיים, נידמה לי שאתה יודע על מה אני מדבר) ושמה שמעסיק אותם הן בעיות פרנסה וחינוך הילדים ואיך ״לגנוב״ חופשה פה ושם.
כשהבאתי לראשונה את אישתי לישראל היא התרגשה נורא מלהגיע לי-ם, כמעט התעלפה כשראתה גמל (כניראה הגמל המצולם בעולם עכשיו, הבריה האומללה לא ידעה מה נפל עליה) ופיתחה סלידה מסוימת מהערבים לאחר היתקלות לא נעימה באגרסיביות של סוחרי הלבנט בעיר העתיקה ( עד כדי מירדף מחוץ לחנות ושורת קללות עסיסיות כשהוחלט שהעסקה, לוח שחמט מצדף, לא כדאית) אבל בסופו של דבר הזכרון החזק ביותר שנותר לה מאותו הביקור היו השלווה והשאננות התל אביבית, היופי של תיול בשעת בן-ערביים בשדרות רוטשילד ובאחד העם, סוזן דלאל ונווה צדק, הטיילת הנהדרת והתגלית המענגת שיש בתל אביב רחוב על שמה (שדרות חן מתורגמות בשלטי הרחוב משום מה לChen, לפחות עשינו 80 מליון סינים מאושרים), בקיצור, נורמאליות.
אחרי שנים של מגורים באמריקה, וכפי שכתבתי פה בעבר, יש לי דעות מוצקות פחות ומורכבות יותר על האמריקאים, קצת כמו שאתה יכול לתמצט אדם במשפט אחד רק אם אתה לא באמת מכיר אותו. כשחזרתי, לאחר כמה שנות הפסקה בתחילת שהותי בארה״ב, לטייל רגלית בהרים ובגבעות שמקיפים את המטרופוליטאן הניו יורקי התחלתי לפגוש ולראות את האמריקאים באור שונה. האהבה שפיתחתי למדינה ולאדמתה היו עבורי נסיון פותח עינים, את ישראל לקחתי תמיד כמובנת מאליה והייתי צריך לחזור רגלית לאותה הפינה, מין עמק קטן בין שני הרים, ולראות אותה משתנה לאורך תקופות השנה, ע״מ להבין את עומק הקשר שאדם יכול ליצור עם האדמה עליה הוא דורך. אני חושב שבאמריקאים לא-אורבניים רבים מוטבע הקשר הזה חזק מאוד.
מה שאני מנסה לומר פה זה שתיור מאפשר הצצה אבל לא ממש הבנה של עולם המקומיים (באותה המידה אני יכול לומר שרק חצי עשור של מגורים בי-ם הבהיר לי לבסוף למה מתכוונים הירושלמים כשהם מדברים על האוירה המיוחדת של העיר, אל תבקש ממני להסביר, זה לא דבר שאני יכול לבטא במילים). במילים אחרות, תיירות זה נהדר, באמת, אבל בשום פנים ואופן לא תחליף לחיים במקום ע״מ לייצר הבנה של מקום ואנשיו וראוי לו לזר שיזהר בכבוד המקומיים ( וכמה אנחנו מתרגזים, ובצדק, מהליכות האדנות של חלק מהאמריקאים שמבקרים בארץ).
ואחרון, אם אתה כבר במצב רוח נדיר לדבד איתי, שמע תואיל להסביר את פשר הצלמית החדשה שלך? לואי דה-פינס ברבי יעקב אאל״ט... בהחלט דורש הסבר 
_____________________________________
Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006
|
|