
09-06-2010, 13:19
|
|
|
|
חבר מתאריך: 25.12.05
הודעות: 17,294
|
|
|
נחמד, גם אם לקח חשוב שתשמע מאחד שהוא ממש "ילד של 73" זה
שמוטב להבין שמדינה זו לא פנטזיה של איזו קומונה של בני נוער - היא מורכבת, מתיש לנהל אותה וזו עבודה חסרת זוהר וברק- זו בדיוק הסיבה שהערבים ביו"ש ועשה לא רוצים מדינה, פשוט מפחיד לקום מחר בבוקר לשעמום השוחק הזה.
ומה הלקח? שאי אפשר להטמיע בנוער ערכים שהם שורה בשיר. כילדים לימדו אותנו בגן לשיר "אני נולדתי לשלום שרק יגיע" וכו'.. אני מצתער אבל לא נולדתי לשלום: נולדתי כי רביה היא דחף של בני אדם, או יותר נכון העמדת דור המשך. דור אחרי דור גדלים מבולבלים משום הפער בין המציאות ובין מה שאומרים להם השירים/אגדות המורשת. משול הדבר לנער חביב הגדל תוך אמונה שנשים הן יצורים אלוהיים, כלילי השלמות, וקיימות כדי להיות השתקפות נאה, מוסרית ומושלמת, של הגברים - שאינם כאלה. ואז יום אחד הוא מגלה שמאחורי הפוסטר, יש בני אדם, ובלי להכנס לפרטים בנאליים אודות מהות הקיום הפיסי - נסכם בקצרה ש"גם לבחורה הכי יפה מסריח מהפה בבוקר". ואז הנער החמוד הזה נחבט על קרקע המציאות, ובסוף עוד נעשה מריר ושונא נשים. כל דבר פרט להתבגרות.
יש להפנים שמדינה אינה שיר, או שורה בשיר: במדינה צריך המון לנשוך את השפתיים, ולפעמים גם לשלוח את טובי בנינו עם רובי צבע לתוך אספסוף איסלאמי מוסת. מדינה היא לא ססמאות, מדינה היא גוף ונושם שמעניק לך בירוקרטיה סבירה, ליטוש גס של חיי היום יום, אבל גם בטחון ברמה שאתה לא יכול להבין, כי אתה לא מכיר מצב אחר.
בקיצר: את השירים נשאיר לאלה שכבר אינם אנשי מעשה, אלא אנשי הזיות (למרות שאני מודה שמאוד מפתה לעשות פראפראזות על שירים מעצבנים: פעם, לפני איזה עשר שנים, קולגה אחת במשרד עשתה עלי פוזה מזה שאמרתי ש 4/11 הפך ליום חג עדתי. כתשובה דיקלמתי לה "מה את רוצה שאני אעשה? שאצום היום? הרי מי אשר כבה נירו ובעפר נטמן, בכי מר לא יעירו, לא ישיבו לכאן"!!!).
_____________________________________
.
|