בראיון לסנדיי טיימס אומר אוליבר סטון כי הלובי היהודי בארה"ב, שולט על מדיניות החוץ האמריקנית.
זאת ועוד, הוא מנסה להכנס לנעליהם ולהבין את היטלר וסטאלין.
היטלר היה בכלל שעיר לעזאזל (אני תיכף מתחיל לבכות):"Hitler is an easy scapegoat throughout history and it's been used cheaply."

הוא מדבר גם על איראן, ועל כך שהיחס כלפיה מחפיר. אבל אז הוא סותר את עצמו:

"Iran isn't necessarily the good guy," Stone said, insisting that Americans did not "know the full story."

עוד פנינים כאן: הארץ

וכנראה גם מכחיש שואה ,נדמה לי שהדברים הולכים די טוב יחד.

אין לך אדם שאין לו שעה.

כנראה שבכל פעם שיוצא איזה סרט חדש שלו, הוא מקדם ותו באמצעות פרובוקציה כלשהי.

כתבה בעברית על אותו ראיון

כנראה שיחסיו עם אביו מולידו היו גרועים במיוחד. (אדיפוס??)
אביו היה יהודי והוא מרשה לעצמו להיות אנטישמי .
אני יכול להראות לך מהתוצרת הזאת כאן בארץ לא מעט.
לא מכבר יכולנו להנות מהזבל המצחין יונתן שפירא מחלל זכר
שרידי גטו ורשה בגרפיטי ודגלונים. מאחל לאוליבר סטון וליונתן שפירא
"סיום הליכים" מהיר בעולמנו. גם יחד יכול להיות נחמד.

אין לך אדם שאין לו שעה.

השוליים האלימים להם משתייך הבימאי מתוסכלים מכך שאנשים בעלי יושרה ומוסר מונעים מהם לעשות פורנוגרפיזציה של השואה (תחת שמות הקוד "מסר אומנותי" או "ביקורתיות אמיצה"). עבור סטון, ככל הנראה, שלושת הדודים שלי המובלים (כילדים) לבור הרצח זה "חומר טוב" לאגו, או לתעמולה. זהו עוד מיתוס שקרי מובהק מבית השוליים של השמאל:זה המייחס ליהודים/ישראלים גישה תועלתנית נטו כלפי השואה, ולא הקשר רגשי (ובלי בושה;גם רגשני). זה חלק מתופעה כוללת של שלילת כל דימוי אנושי מן היהודים הישראלים - אנשים להם נבנית תדמית של סוחרים ציניים וקרי רוח. מילא ששר ההיסטוריה שוב חוזר לביקור עגום, את זה אנו כבר יודעים. העניין פה הוא שיש כאן מקרה מובהק של "צריך חריאת כדי לזהות חרא". חלק גדול מהעלילות אודות הישראלים (ואני מדבר על אותו נרטיב מופרך ומגוחך שקל להפריך) בעצם משקף את מה שהמיזנטרופים מן הסוג של סטון הם מבטן ומלידה.

.

אוליבר סטון יכול לחבור למל גיבסון ויחד לביים את ,אקספרס של חצות 2".
אפשר להציע את התפקיד הראשי למל גיבסון.
השאלה אם פול סמית עדיין כשיר, יש לו הפעם מועמד טוב לתפקיד האסיר.

שהשואה כולה או חלקה היא תרמית. ובכלל, האנטישמיות היא מהזרזים העתיקים ביותר לתיאוריות קונספירציה (כולל על ה"שליטה היהודית" במדיה או בכלכלה או במה לא) . אין לי ספק שאוליבר סטון היה מאוד רוצה לעשות סרט מניפולטיבי ושיקרי בעניין השואה ,כמנהגו. מדובר באיש הזוי שהאמירה ששמאל קיצוני מתחבר בסופו של דבר לימין קיצוני התגשמה לגביו במלואה. למי שראה את סרטיו לא ברור אם מדובר בשמאלן קיצוני או בפאשיסט שמקבל אורגזמה מדם שפוך.

מי אמר שאי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה?
הנה דוגמה מובהקת. גם מתלונן על קיפוח, פגיעה בזכויות האדם ותיאוריות קשר, וגם נהנה מהתוצרים של כל
אותן האשמות. האמת שעם הסרטים שלו באמת יש משהו בטענה שלך, הוא מגיע לריגוש מיני מהזוועות שלו.

שניהם באו תחת הכותרת של "סרטים אנטי מלחמתיים"
רק שוואלס עם באשיר נטול כל הרואיקה (למעט אולי קטע ה"וואלס" עצמו) והמסר הטהור שלו הוא "מלחמה זה חרה" בעוד שהסרט של אוליבר סטון זה "רמבו" מתייפיף נטול כל ריאליזם שרק עושה לצעיר הנלהב ליטול רוס"ר ולגמור עשרה ויטנאמים קטנים בצרור (ולהתעמת עם חיילים "רעים" מהמחלקה אחר הצהריים כי אני לא סתם קילר. אני קילר אנושי שבחופשה בבית אצוד בחורות עם הפוזה של הגיבור המיוסר). שלא לדבר על "רוצחים מלידה"-אורגיית דם שאדון סטון התאמץ מאוד לקשור לה "ביקורת חברתית" או משהו כזה. לסם פקינפה לפחות לא היו יומרות יותר מאשר לתת אקשן אכזרי מסוגנן כאמצעי בידור.

אין לי מה להוסיף למה שכתבתם על סטון, דעתי עליו גרועה לפחות כמו דעתכם (אתה וAu79) ומאז Natural Born Killers הדוחה אני סבור שלא ראיתי ולו סרט אחד משלו (ואני מסכים גם לקישור שעשיתם פה בין חובבי תאוריות קונספירציה למיניהם ואנטישמיות ובכלל, ממש כמו ה"אמור לי מי חבריך" גם זהות האויבים שלך יכולה להעיד עליך ובמיקרים כאלו אני מתגאה מאוד במוצעי היהודי).

טוב, אז לאחר ההקדמה המייגעת משהו הזו באתי לומר שהסיבה שאני מגיב באשכול הזה היא שרבובו של בימאי שבניגוד לסטון היא דווקא כן אמן גדול ואדם ישר והכוונה שלי כמובן לסאם פקינפה שסיפק הרבה יותר מ"אקשן אכזרי ומסוגנן" בסרטים הנהדרים שלו (האמת, הרמה לא תמיד היתה שווה אבל, נאמר, 'פאט גארט ובילי הנער', 'הביאו את ראשו של גבריאל גרסייה', 'הבריחה' (בהסתייגויות) ומעל כולם 'חבורת הפראים' המרהיב).

מעבר להישגים אמיתיים ופורצי דרך בסגנון וכוראוגרפיה של אלימות (סצנת שוד הבנק בפתיחת ה'פראים' למשל) יש בסרטים של פקינפה עצבות פואתית אמיתית על אובדן החופש שהציע פעם המערב ועל סירוס הגבריות. אין הרבה סרטים שמותירים אותי עצוב כל כך בסופם כמו 'חבורת הפראים'. המלחמות הבלתי פוסקות של האיש העקשן הזה בחברות ההפקה והנכונות שלו לשבת על כס הבמאי גם כשהוא חולה מאוד (וכניראה שלפחות במיקרה אחד ממש מדמם) רק מוסיפות לכנות האומנותית, המבחן הגבוה ביותר בו צריך כל אמן לעמוד בדרכו לגדולה. פקינפה נפטר בטרם הגיע לגיל שישים וביים כמעט עד הסוף.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://nighthawknews.files.wordpress.com/2009/04/wildbunch.jpg]

Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006

מה שרציתי לומר הוא שפקינפה אהב אלימות ולא התבייש ברצונו להציג אלימות באופן הכי סגנוני ומתוחכם חזותית שרק אפשר. הוא לא נזקק להנמקות הצבועות של אוליבר סטון. ואגב, לחלק מסרטיו של סטון יש בעיני ערך בידורי מסויים, אך חלק ניכר מהם מזכירים לא מעט את הכתבים של ההוגים הפרוטו פשיסטיים.

כאשר השואה הופכת לאמצעי לפעלול יחצ"ני בארה"ב, זה סימן מובהק לכך שזכר השואה דועך. כמובן יש פה תהליך טבעי שנובע מהזמן החולף והתמעטות העדים, אבל מתחבר לכך מסע אידאולוגי מכוון של השכחה וטריוויאליזציה של השואה שמיועד להסיר מעל אירופה את אות הקין מחד, ולסלול את הדרך לשובה של האנטישמיות (במסווה של אנטי ישראליות) מאידך.