כ-400 פעילי שמאל מפגינים בשכונת שייח ג'ראח שבמזרח ירושלים במחאה על כניסת מתיישבים יהודים לבתי משפחות ערבית במקום.
"אני מקווה שזו רק ההתחלה ושזה יימשך עוד זמן רב", אמר ל-ynet הסופר דויד גרוסמן, שנוהג להגיע להפגנות הנערכות בכל שישי בשכונה. היום מציינים גם בתל אביב ובחיפה שנה לתחילת המחאה במקום.

מקור


אני לא מבין, אין לו בית, מה הוא מסתובב בחום הנורא הזה בחוץ?

משום שעל מציאת גרמים בודדים שלה מתקבלים דיווחים נרחבים שלא היו מתקבלים אפילו על מציאת טונות של מתכות אחרות.

.

זה מזכיר לי את אבי הטוטלטאריות והפאשיזם המודרניים שהסביר שהפילוסופים (שהוחלפו
ב"אינטלקטואלים" בימינו) הם אכן מתכת יקרה, שצריכה לבסס את המשטר שלה על המתכות
הנחותות ממנה באמצעות אידאולוגיה שמבוססת על שקרים.

כי מרוב אבק אדם כבר לא רואים אבק בכלל.

28 אחוז שמאלנים שבחרו בציפי הם לא מתכת נדירה,
מה שנדיר זה תמיכתם בישראל, לא תשמע אותם מגנים ומכנים את
חבריהם המפגינים בעד הערבים, לא תשמע אותם מכנים אותם מתלהמים,
האמת לא תשמע אותם בכלל בהפגנה בעד המדינה, בעד השלום כן,
בעד ויתורים כן, בעד ישראל לא.

שמאל זה שמאל, נזקו רב.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

וכן, לשכול שלו יש משקל. לא בחיזוק טענתו אלא בהפרדה הברורה בינו לבין מניפי הדגל בחתונת הירש.

למה נזכרתי בענין? השבוע נתבקשתי באופן מפתיע להקריא את 'איתמר מטפס על קירות'. ספר מקסים שהקראתי רבות בעבר. הספרים התחלפו וכבדו עם השנים ולפתע ברגע של פינוק נזכר בו הטף.

אז ישבתי וסיפרתי על האריה והלביאה שאיבדו את בנם שטיפס לרכבת בעלת הקטר הירוק ולא הרפתה ממני המחשבה על כך שאיתמר הפרטי של המחבר כבר לא יטפס על קירות שכן נפל בהגינו על ילדים המאזינים לספור.

זה לא אומר להסכים עימו. זה לא אומר זכות לביזוי חיי הזולת ושנאה למדינה [שגרוסמן מעולם לא השתמש בהם]. זה רק אומר לזכור כי האיש חינך את בנו לעמוד ברגע המבחן עם הקולקטיב הזה ומכאן שטובת הקולקטיב היא מה שעומד לנגד עיניו.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

יפה כתבת...

ולמרות שנשתכנעתי שלא כל המפגינים עושים זאת ממניעים ״טהורים״ (מחוסר במילה טובה יותר) עדיין הייתי רוצה להאמין שרובם נימצאים שם כי באמת ובתמים טובת המדינה לנגד עיניהם.

Reality is that which, when you don't believe in it, doesn't go away.
Peter Viereck, 1916-2006

למרות המשא הכבד שהוא נושא על גבו ואף אחד לא מזלזל בו חלילה,
ולמרותך שדעותיו רחוקות ממני כרחוק שמיים מארץ, אני עדיין חושב שהוא אחד הסופרים הטובים שיש לנו.
אבל מאדם כזה נדרש איפוק, עליו לכבד את זכר בנו והדרך הנכונה והמכובדת היא לעמוד בראש המתלהמים
אחרת כל הקרבן שהקריב היה לשווא.

האם נשפוט את בגין לרעה בגלל מעשי בנו ה(סוג של) אנרכיסט. לא! אם כך מדוע תשפוט את גרוסמן לפי מעי בנו?

גרוסמן מתייצב בראש חבורה הגורסת שרכוש יהודי בירושלים הוא הפקר ושיש לגרש את היהודים ממזרח ירושלים וזאת בניגוד להחלטה מפורשת של המדינה. זו אהבת ישראל?

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

לא כח ההתמד, לא 'החבר'ה' ובודאי לא 'כי כולם עושים' גורמים למילואימניק ובודאי לזה הקרבי להעמיד עצמו פעם בשנה לחודש ויותר לרשות הכלל ללא תלות בכישוריו האזרחיים ובכישורים הצבאיים של אלה שהוא מפקיד חייו בידיהם. זו נתינה נקיה ואמיתית לחברה ונכונות להקרבה שמגיעים בעיקר מתוך חינוך.

אילו היה גדל בנו של גרוסמן באוירה אנרכיסטית של שנאה למדינה, ניכור לצה"ל וזלזול בכל האזרחים היהודים 'הפשוטים' - לא היה מתייצב ביום פקודה יחד עימם בימ"ח, מגרז, סוחב ומעמיס, יושב ער עד 02:00 ממתין ל'פקודה', למד אותה היטב עד 04:00 למרות העייפות הקשה, מתגבר על הפה היבש ותחושת הפחד בכניסה לשטח האש ומסכן חייו למען קיום העם היהודי בא"י.

הוא עשה זאת, מכאן שחונך לכך ומכאן שאביו לא לימדו 'להוציא עצמו מהכלל' שזו הטענה הקשה ביותר שיש הפנות כלפי השמאל הקיצון. היותו במקום בו היה מעידה על הפך מיציאה מן הכלל. בעבור כל השנים הללו של חינוך שספג מן הסתם בביתו להיות חלק מן הכלל חרף אי הסכמה קשה עם הצבור - מגיעה במובהק לגרוסמן [כמו גם לבני בגין שהזכרת שגם הוא אב שכול] הזכות שנקשיב לו גם אם דבריו קשים ולא הגיוניים או הוגנים בעיננו ולא נבטל את דמותו כאילו היה סמרטוט שמנת מתחסד שמורגל מגיל 6 לצעוק ללובשי מדים סיסמאות שמתחרזות במילה 'האג' רגע לפני שהוא מזדרז להסתתר מאחריהם.

לא ביקשתי שנסכים עם גרוסמן. בקשתי להקשיב לו - ולא להשוותו לעוכר ישראל הבזוי ההוא שליקק את אצבעות ערפאת ואחמדיניג'אד.

לענין בנו הקיצוני של בגין: גנן בתחרויות נשפט בעיקר עפ"י הפרחים הטובים והנאים המוצגים בתערוכה.

http://www.youtube.com/watch?v=RTf09_AuwrE&noembed

קישור


גם תרצה הפרה הכי טובה של הרפת הופכת לסטייק טוב אחרי שבועטת בדלי כל פעם.

למען הסר ספק, הנמשל לגפן הסורחת היא לא חלילה בנו, אלא מעשיו.
הזכות לדיבר אינה החובה להאזנה לדברי בלע.

בעשרים לשלוש בלילה, בין שבת לראשון, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום. אמרו שזה מקצין העיר. כבר שלושה ימים שכמעט כל מחשבה מתחילה ב"לא". לא יבוא, לא נדבר, לא נצחק. לא יהיה עוד הנער הזה עם המבט האירוני ועם חוש ההומור המשגע. לא יהיה האיש הצעיר עם התבונה העמוקה בהרבה משנותיו. לא יהיה החיוך החם והתיאבון הבריא. לא יתקיים הצירוף הנדיר של הנחישות והעדינות, לא יהיו השכל הישר שלו וחוכמת לבו. לא תהיה עוד הרכות האין סופית של אורי, ולא השקט שבו הוא מייצב כל סופה. ולא נראה עוד ביחד את משפחת סימפסון ואת סיינפלד ולא נשמע איתך את ג'וני קש, ולא נרגיש את החיבוק החזק שלך ולא נראה אותך הולך ומדבר עם יונתן (האח - מ.י) בתנועות ידיים נלהבות ולא נראה אותך מחבק את רותי (האחות - מ.י) אהובת ליבך.

אורי אהובי, כל חייך הקצרים למדנו ממך כולנו. מהכוח ומהנחישות שלך ללכת בדרכך שלך. ללכת בה גם אם אין כל סיכוי שתצליח בה. עקבנו בהשתאות אחר המאבק שלך להתקבל לקורס מפקדי טנקים. איך לא ויתרת למפקדים שלך, כי ידעת שאתה יכול להיות מפקד טוב, ולא היית מוכן להסתפק בכך שתתרום פחות ממה שאתה מסוגל. וכשהצלחת, חשבתי, הנה אדם שיודע את יכולותיו באופן כל כך פשוט ומפוכח. שאין בו יומרה ואין בו יוהרה. שאינו מושפע ממה שאחרים אומרים עליו. שמקור כוחו בתוכו.


וכבר מילדות היית כזה. ילד שחי בהרמוניה עם עצמו ועם סובביו. ילד שיודע את מקומו, ויודע שהוא אהוב, ומכיר במגבלותיו ויודע את סגולותיו. ובאמת, מרגע שכופפת את הצבא כולו, ונעשית מפקד, היה ברור איזה מפקד ואדם אתה. ואנחנו שומעים היום מחבריך ומחייליך על המפקד והחבר, על זה שהיה קם לפני כולם כדי לארגן את הכל, והולך לישון רק אחרי שכולם נרדמו. ואתמול, בחצות, הסתכלתי על הבית שהיה די מבולגן אחרי מאות האנשים שביקרו אותנו וניחמו, ואמרתי, נו, כעת צריך את אורי, שיעזור לארגן.

היית השמאלן של הגדוד שלך, וכיבדו אותך, כי עמדת על דעותיך, בלי לוותר על אף אחת מהמשימות הצבאיות שלך. כשיצאת ללבנון, אמא אמרה שהדבר שהיא הכי פוחדת ממנו זה 'תסמונת אליפלט' שלך. פחדנו מאוד שכמו אליפלט שבשיר, אם יצטרכו לרוץ להציל פצוע, אתה תרוץ ישר מול האש, ואתה תהיה הראשון שיתנדב להביא מלאי תחמושת שאזל כבר מזמן. ושכפי שהיית כל חייך, בבית ובבית הספר ובשירות הצבאי שלך, וכפי שתמיד התנדבת לוותר על יציאה לחופשה, כי החייל האחר צריך את החופשה יותר ממך או מפני שהבית של ההוא במצב קשה יותר, כך בדיוק תפעל גם שם, בלבנון, אל מול הלחימה הקשה.

היית לי בן וגם חבר. וככה היית גם לאמא. נפשנו קשורה בנפשך. היית אדם שלם עם עצמו, אדם שטוב להיות איתו. אני אפילו לא מסוגל לומר בקול עד כמה היית לי מישהו לרוץ איתו. בכל חופשה שלך היית אומר: "אבא, בוא נדבר" והיינו הולכים ביחד, בדרך כלל למסעדה, ויושבים ומדברים. סיפרת לי כל כך הרבה, אורי, והרגשתי גאווה על זה שזכיתי להיות איש סודך. על זה שאיש כמוך בחר בי.

הארת את חיינו אורי. אמא ואני גידלנו אותך באהבה. היה פשוט כל כך לאהוב אותך מכל הלב, ואני יודע שהיה לך טוב. שחייך הקצרים היו טובים. אני מקווה שהייתי אבא ראוי לילד כמוך. אבל אני יודע שלהיות ילד של מיכל פירושו לגדול בתוך נדיבות וחסד ואהבה אין סופיים, ואתה קיבלת את כל אלה בשפע רב, וידעת להעריך וידעת להודות ושום דבר שקיבלת לא היה לך מובן מאליו.

אני לא אומר כרגע דבר על המלחמה שבה נהרגת. אנחנו, המשפחה שלנו, כבר הפסדנו במלחמה הזאת. מדינת ישראל תעשה כעת את חשבון נפשה. אנחנו נתכנס בתוך כאבנו, מוקפים בחברינו הטובים, עטופים באהבה עצומה שאנו חשים היום מכל כך הרבה אנשים, שאת רובם איננו מכירים, ואני מודה להם על תמיכתם שאין לה גבול. הלוואי שאת האהבה והסולידריות האלה נדע לתת אלה לאלה גם בזמנים אחרים. זה אולי המשאב הלאומי הייחודי ביותר שלנו. זה אוצר הטבע האנושי הגדול שלנו. הלוואי ונדע להיות קצת יותר עדינים זה אל זה. הלוואי ונצליח לחלץ את עצמנו מן האלימות והאיבה שחלחלו כל כך עמוק אל כל מערכי חיינו. הלוואי שנדע להתעשת ולהציל את עצמנו כעת, ברגע האחרון ממש, כי זמנים קשים מאוד עוד מחכים לנו.

אורי היה ילד ישראלי מאוד, אפילו שמו ישראלי ועברי כל כך. הוא היה תמצית הישראליות כפי שהייתי רוצה לראות אותה. זו שכבר כמעט נשכחה. זו שלפעמים נחשבת כמעט לקוריוז. והוא היה אדם ערכי. המילה הזאת נשחקה מאוד וגם הייתה ללעג בשנים האחרונות, כי בעולמנו המטורף והאכזר והציני, זה לא "קול" להיות ערכי, או להיות הומניסט, או להיות רגיש באמת למצוקתו של האחר, גם אם האחר זה אויבך בשדה הקרב. אבל אני למדתי מאורי שאפשר וצריך גם וגם. שאנחנו אכן צריכים לעמוד על נפשנו. אבל לעמוד על נפשנו בשני המובנים: גם להתגונן, אבל גם להתעקש על נפשנו. להתעקש ולשמור עליה מפני הכוח והחשיבה הפשטנית, מפני ההשחתה שיש בציניות, מפני זיהום הלב והזלזול באדם שהם הקללה הגדולה באמת של מי שחי את כל חייו באזור אסון כמו שלנו.

לאורי היה פשוט האומץ להיות עצמו, תמיד, בכל מצב. ולמצוא את קולו המדויק בכל דבר שאמר ושעשה, זה מה שהגן עליו מפני הזיהום וההשחתה וצמצום הנפש.

בלילה שבין שבת לראשון, בעשרים לשלוש בלילה, צלצלו בדלת שלנו. באינטרקום אמרו שזה מקצין העיר, ואני הלכתי לפתוח, וחשבתי לעצמי - זהו, החיים נגמרו. אבל כעבור חמש שעות, כשמיכל ואני נכנסנו לחדר של רותי והערנו אותה כדי לומר לה את הבשורה הקשה, רותי, אחרי הבכי הראשון, אמרה: "אבל אנחנו נחיה, נכון? אנחנו נחיה ונטייל כמו קודם ואני רוצה להמשיך לשיר במקהלה ושנמשיך לצחוק כמו תמיד ואני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה". וחיבקנו אותה ואמרנו שנחיה.

את הכוח שלנו ניקח מאורי, היו בו עוצמות שיספיקו לנו להרבה שנים. הייתה בו קרינה כה עזה של חיים, של חיוניות ושל חום ואהבה, והאור שלה ימשיך ויזרח עלינו, גם אם הכוכב שהפיק אותה כבה. אהוב שלנו, הייתה לנו זכות גדולה לחיות איתך. תודה על כל רגע שהיית שלנו.

אבא ואמא, יונתן ורותי.

זה לא דוד גרוסמן הסופר או דוד גרוסמן שקורא לשלום כמעט בכל תנאי, אלא דוד גרוסמן האב השכול שמבכה את מות בנו אשר נפל באותה שבת קשה (12.08.06) בה נהרגו 24 חיילי צה"ל - יהי זיכרם ברוך


האיש שנוי במחלוקת, הוא לא מטיף נגד המדינה אלא נהפוך הוא, הוא בעד ישראל חיה בשלום עם שכניה וזכה במספר פרסים על פועלו.
על דרכו אפשר להתווכח, מה תשיג השתתפותו בהפגנות שייח ג'ראח גם לי לא ברור, גם לא ברור לי אם נפילתו של אורי ז"ל חיזקה את דרכו או שהוא ויתר כשהפרופורציות בחייו השתנו.
מאז נפילתו של בנו, הוא הוציא רק ספר אחד (אישה בורחת מבשורה) שרובו נכתב טרם הנפילה אבל באופן מצמרר העלילה השתלבה בחייו שלו.

הייתי רוצה לראות אותו כותב יותר ומפגין פחות - זה איש שכן צריך להקשיב לו גם אם דיעותיו הפוליטיות מנוגדות לרבות מהדיעות כאן וביניהם שלי.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

בין כמעט 23000 חללי צה'ל מאות אם לא אלפים "שמלאנים", שלא לדבר על כל חניכי השומר הצעיר ובני הקיבוצים.
נאום הפרידה מבן אהוב הוא נאום מצמרר, מכתב פרידה מאב שכול לבנו.
מאחר וניחן בכושר כתיבה יוצא מן הכלל, אין אלא להרכין ראש כמוהו.

אני שופט אותו בגנות מעשיו. השאיפה לשלום היא משאת נפשם של כולנו.
אני רק שואל את עצמ, אילו דוד גרוסמן היה בחיים בשנת תרפ"ט, כיצד היה מגיב על רצח יישוב יהודי?
מה הוא היה אומר וכיצד היה כותב אז?
גם אז היה מאשים את היישוב היהודי בחברון בהתנחלות?

אני סבור כמובן, שאדם נשפט על פי בניו ובנותיו, כך ראוי.

אך משקל רב יותר ניתן לדברים הנאמרים מפיו של אדם ומעשי צאצאיו נפלאים ככל שיהיו ואפילו שירות צבאי מפואר שסיומו לא עלינו, בשכול, אינו מקנה לאדם חסינות בפני ביקורת ואפילו לא "זכות" להשמע יותר מהפרחחים האחרים שסביבו. לכל היותר מדובר בטיעון המזכה בהקלת העונש (הציבורי) אבל לא מקנה זיכוי מוחלט מדברי בלע הנאמרים נגד העם היהודי.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”