"אין חדש בעמדה הרוסית” נשיא רוסיה דימיטרי מדבדב הגיע אתמול לביקור היסטורי ברשות הפלסטינית, שם נפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן ודן עמו בדרכים לחידוש תהליך השלום עם ישראל והביע תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית

להמשך
http://www.gula.022.co.il/BRPortal/....jsp?arc=121952

היא טרנד שיתרחב ויכלול במהרה עוד הרבה מדינות. אין לישראל מה לעשות במקרה של חלק נכבד ממדינות אלה, אפילו אם הדיפלומטים שלנו היו יותר מקצועיים. זוהי תחנה שבואה של הרכבת אליה היה בלתי נמנע לאור המסלול המורכב שנוצר מחיבור תחנות קודמות בהמצאת העם, ועכשיו המדינה, הפלשטינית. מוטב לישראל במקום לשחק את החולה החי בהכחשה לאור שורה של בדיקות דם עם תוצאות לא יפות, להכיר בכך שבקרוב חלק נכבד ממדינות העולם יכירו רשמית במשהו שתוארו המילולי הוא "מדינה פלשטינית". לאחר הערכות כזו, וגיבוש מדיניות ברורה (כולל חוות דעת משפטית ודיפלומטית), מדינת ישראל צריכה להודיע (לא כאיזו הצהרה מילולית לאקונית ולא דיפלומטית של ליברמן, אלא כמסמך) על מדיניות רשמית כנגד תהליך חד צדדי זה מתוך הנחה כי "כל העולם ואחותו" יכירו במדינה זו. הכלל החשוב הוא כי תהליכי סחף הנשענים על פופוליזם דיפלומטי נעצרים ביעילות הרבה ביותר כאשר מושאי הפגיעה מאתרים את הזרם עוד טרם הפך לשטפון, מכירים בקיומו ומתעלים אותו לנתיב הפחות גרוע. בשום אופן לא מנסים לעשות את הבלתי אפשרי וזה לעצור אותו. הדיפלומטים ינבחו, השיירה תעבור: גם אם מאה וחמישים מדינות יכירו במדינה פלשטינית בגבולות 1967, עדיין לא ניתן יהיה לשכתב את ההיסטוריה ולהמציא מדינה כזאת שהייתה קיימת בגבולות אלה, ולכן אין שום בסיס מציאותי להכרה.

.

ואנחנו נסגור את גבולות המדינה שלנו בפני כל העובדים הערביים שממלאים את אסמיהם בר מטובה של הארץ הזאת.

הכוונה שלי, מאחורי כל הסרבול הלשוני שיצא לי, הייתה:

1. שצריך להכיר בכך שזו תופעה שתקיף בערך את אותו אחוז מהמדינות שלא מוכן להכיר בכך שירושלים (כל ירושלים) היא בירתינו ולא להתכחש.

2. כהמשך ל-2 צריך לצאת במדיניות תקיפה שמאחורי ניסוחה הדיפלומטי עומדת ההנחה "מדינה X שתכיר במדינה פלשטינית בגבולות 67 לא תזכה מישראל לשום שיתוף פעולה בתחום מדיניות החוץ ככל שזה ניגע למזה"ת". במילים פשוטות: בפעם הבאה שסגן שר החוץ הצ'יליאני יבוא לכאן, הוא יתקבל בברכה לסיור במכון וויצמן וב"יער צ'ילה שבהרי ירושלים", כמו גם ילקח לפגוש תלמידים במגמת "לימוד ידרום אמריקה" במודיעין. לצורך ברברת, וצילומים משותפים, עם אישים ישראליים בזמן "נסיון לקדם תהליך מדיני", הוא לא יקבל שום פרטנר.

כמובן שסעיף 2 לא יתקיים, שוב משני סיבות:

1. כי זה מצריך מדיניות חוץ מסודרת...

2. כי ציליבני מייד תרוץ לפגישה של שלוש שעות ורבע עם סגן שר החוץ הצ'יליאני + מסיבת עיתונאים משותפת בה היא תתקוף את "ביבי הגבר ד'לשמעטה וליברמן שהוביל את קשרי החוץ של ישראל לתהום".

.

כשהם התחילו להתרגש כבר היה מאוחר מדי. ישראל צריכה להניח שבשנה-שנתיים הקרובות תכיר העצרת הכללית של האו"ם במדינה פלשתינית בגבולות 67, ואחריה גם מועצת הבטחון תתמוך בצעד. אם יהיה באותו שלב נשיא אמריקאי ידידותי, הוא ישאיר את שאלת הגבולות פתוחה. ישראל צריכה בינתיים להשלים את הגדר במתווה המדיני הרצוי לה (כולל כמה שיותר התנחלויות, בקעת הירדן והעיר העתיקה בירושלים) ולהתעלם מבג"ץ בהקשר זה (לשנות חקיקה, אם יש צורך בכך). אחרי הקמת המדינה הפלשתינית ישראל תצטרך להכריז על מצב מלחמה/סכסוך גבולות עם המדינה הזאת, ולנהל מו"מ על שטחים וחילופי אוכלוסין.