ראיתי את המאמר הזה,ומצאתי אותו מעניין, למרות העיבוד הספרותי והפופולרי שלו שקצת מציק. לכן תרגמתי.

---

אלכסנדר ז'לזניאקוב

צאר-טורפדו


עוד בן למשפחת "הצארים"

החשק החריף ביותר לייחדוית הופיע בתקופת ההתקדמות המדעית והטכנולוגית. השיא, מה שניתן להסבר, היה בזמן "המלחמה הקרה", כאשר ההתמודדות גלובלית בין ברה"מ לארה"ב הולידה כאלה "פלאי המוח האנושי", שהיום אנו נזכרים בהם או באימה או בהתפעלות.

אחד הבריאות הגרנדיוזיות של אותם השנים, "ששון לנו, פחד לאוייבינו", אמור היה להיות טורפדו, אשר בספרות של ימינו מכנים לא אחרת מאשר "סופר-טורפדו" או "צאר-טורפדו". זאת בעמת הייתה מערכת חימוש ייחדוית. אולם, רק במימדיה. עד כמה מוצלח היה יכול להיות השימוש בו, אנו, לשימחתינו, לא גילינו.

המחשבות הראשוניות אודות פיתוח נשק-על ימי הופיעו, כאשר בברה"מ ניגשו בפיתוח צוללות גרעיניות. עבודות מחקר בתחום החלו בשנת 1949, וב-9 בספטמבר 1952 מזכיר מועצת השרים אי.וו.סטאלין חתם על החלטת הממשלה "אודות הפיחות ובניית אובייקט 627". מהו האוביקט הזה, אז ידעו רק המומחים, וגם רק חלק מהם. היום זה כבר לא סוד לאף אחד, שהאוביקט 627 המסתורי היא היא הצוללת הסובייטית הראשונה בעלת הנעה גרעינית.

על בסיס ההחלטה שהתקבלה, במוסקבה, בתנאי סודיות מירבית, הוקמו שתי קבוצות המפתחים. אחת מהן, בראשות וולאדימיר ניקולאייביץ' פרגודוב, אמורה הייתה לפתח את הצוללת עצמה, כאשר הקבוצה השניה, בראשות ניקולאי אנטונוביץ' דולז'אל - את מערכת ההנעה. למינהל המדעי של התוכנית מונה מנהל המכון לאנרגיה גרעינית של האקדמיית המדע הסובייטית אנטולי פטרוביץ' אלכסנדרוב, והתיאום הכללי נעשה ע"י אחד החסידים של פיתוח הצוללות הגרעיניות, ממלא מקום של יו"ר מועצת השרים של ברה"ם וויאצ'סלאב אלכסנדרוביץ' מאלישב.

העבודות של קבוצות המפתחים שך הצוללת ושל המערכת ההנעה התנהלו במקביל והתאפיינו בחיפוש [הפתרונות]. בהתחשב בסודיות המיוחדת של העבודות, מעגל המומחים שלקחו בהן חלק היה מצומצם ביותר. בלתי יאומן אך זאת עובדה, שאפילו הימאים, שבשבילם נועדה הצוללת, בשלב הזה לא לקחו חלק בפיתוח הדרישות הטכניות והמבצעיות של המערכת החדשה. בהמשך זה שיחק את התפקיד השלילי, גם בבחירת התצורה של הצוללת עצמה, וגם בפיתוח של מערכות החימוש, שתוכננן ללצייד בהן את הצוללת. ייתכן שבאירגון אחר של העבודות, מדינתינו יכלה לקבל צוללת אחרת לגמרי. אבל מה שהיה - היה.

בכל זאת, לקראת מרץ 1953 עיצוב הפרויקט הקדם ראשוני היה מוכן. הצוללת נועדה לתקיפת בסיסי חיל הים ומטרות אסטרטגיות אחרות באיזורי החוף של אוייב, ועל-פי התכנון המקורי, שדרך אגב קיבל תמיכה נלהבת אצל מנהיגות המדינה, היא אמורה הייתה לקבל טורפדו מיוחד T-15 עם רש"ק גרעיני. זהו האינדקס שקיבל הטורפדו בספרות הטכנית, וכל הכינויים נולדו מאוחר יותר.

תוכנן, שצוללת תישא רק טורפדו אחד כזה. אבל איזה טורפדו!

קוטר המפלצת היה אמור להיות גדול יותר ממטר וחצי (כדי לדייק: 1,530 מ"מ), אורך - 24 מטרים (זה 22% מאורך הצוללת), משקל - כ40 טון, טווח שיוט - 50-60 ק"מ. ובצירוף עם הרש"ק הטרמוגרעיני, מערכת הנשק הזאת התיימרה להיות הנשק הימי העוצמתי ביותר של כל הזמנים. דיבורים אודות חימוש הצוללות בטילים הבליסטיים אז עדיין לא התנהלו.

במקור תוכנן שעוצמת הרש"ק במשקל של 4 טונות תהיה כמה מגהטון. אולם זה היה בשלב הראשון של העבודות. בהמשך תוכנן להגדיל את העוצמה פי כמה וכמה. אבל על כך בהמשך.

כבר ציינתי, שפיתוח הצוללת וגם של החימוש שלה התנהל בתאי סודיות מירביים. הסגירות הזאת הובילה לכך שעד היום ידוע מעט מאוד אודות מהלך העבודות. כמעט ולא ידוע כלום אודות המדענים והמהנדסים שעסקו באופו ישיר בפיתוח הטורפדו. קצת יותר ידוע אודות המפתחים של המילוי הגרעיני שלה. אולם גם לא אודות כולם ולא הכל. המצב כזה הוא אופייני לפיתוחים שלא זכו להיכנס לשירות. על הפיתוחים האלה, בניגוד לפרויקטים שהתממשו, שוכחים עם הזמן. נמחקים מהזיכרון האירועים של העבר, שמות המפתחים נעלמים לחדלון. אבוי, אבל אלה הם החיים.

הצורך למקם בתוך הצוללת את סופר-הטורפדו הוביל לכך שהיא אמורה הייתה להיות שונה באופן ממשי גם במראה וגם בביצועים שלה מצוללות הדיזל דאז. צורת סיגר והחרטום בצורת אליפסה היו לא שגרתיות בתקופה ההיא. אבל הצורות האלה היו הכרחיות למיקום הצנ"ט בשביל T-15 בחרטום. ובנוסף, הצורה הזאת הורידה את התנגדות המים במצב שיוט בצלילה.

הצוללת הגרעינית הראשונה של ברה,מ הייתה אמורה לנוע במהירות של עד 25 קשר לאורך זמן רב במצב צלילה. סה"כ זמן השהייה היה אמור להיות 50-60 יממות. עומק הצלילה, בהשווה לצוללת של מלחמת העולם השניה, גדל פי 1.5.

לקראת מאי 1954 עיצוב הפרויקט הטכני והראשוני שлל הצוללת היו מוכנים. אירגוני מחקר ופיתוח המובילים של התעשיה ביצעו כלל העבודות הפיתוח והניסוי הנדרשות לקבלת הפתרונות הטכניים, ייצור המיכשור, הציוד, החימוש והחומרי בנייה.

ביולי 1954 בעבודות בניית הצוללת סוף-סוף לקחה קחל קבוצת המומחים המבצעיים של הצי, אשר ציינה בסיכום שלה את היעילות הבעייתית של שימוש הצוללת על-פי יעדה העיקרי - תקיפת החוף הטורפדות גרעיניות T-15. בנוסף, בסיכומה של קבוצת המומחים צויין שהמהירות המירבית אינה מספקת וכך גם ערכת נשק הגנתית, ושורה של חסרונות אחרים.

הדעה הזאת של המומחים הייתה לגורם המכריע בתיקון הפרויקט הטכני - הוחלט לבטל את הסופר-טורפדו ולצייד את הצוללת בטורפדות גרעיניות בעלות עוצמה קטנה יותר, אך במספר גדול יותר. במקום טורפדו T-15 יחיד אמורה הייתה הצוללת לשאת 20 טורפדות בעלי קוטר 533 מטיפוס T-5. בגירסה המחודשת, הצוללת הגרעינית נועדה ללחימה באניות מלחמה וספינות מטען של אוייב בנתיבי תקשורת של אוקיינוסים והימים המרוחקים.


סמיפאלאטינסק, נובאיה זמליה, בהמשך - בכל מקום

אולם אני חושב שהסיבה לדחיית הרעיון של סופר-טורפדו הייתה לא רק עמדתו של הצי. מספר לא קטן של בעיות שלא קיבלו פתרון היו גם בקרב מומחי גרעין. בסיפורינו הקצר אודות מהלך העבודות על הפרויקט 627, איכשהו שכחנו שבנוסף לצוללת והטורפדו עצמם, היה גם צורך לפתח גם את הרש"ק הגרעיני בשבילו. ונוסף על כך, הוא היה אמור להוית בעל כוח הרסני ובו בזמן קומפקטי, כדי להיכנס לנפח הלא גדול של הטורפדו. ואת הבעיה הזאת לא הצליחו לפתור בזמן הנדרש.

אם נזכור את היסטוריית הפיתוח של נשק גרעיני בארה"ב וברה"מ, אפשר לציין שפצצות אוויריות גרעיניות וטרמו-גרעיניות של תחילת שנות ה-50 היו בעלות מימדים די גדולים. לא לשווא אחד המטענים, אשר שימש להפצצת היפן, נקרא בפי האמריקאים, אם כי כמובן באופן הלא רשמי, "שמן". מימדי הפצצה הזאת היו גדולים פי שלושה מאשר הרשק"ים של טורפדות קונבנציאונליים. מטענים בעלי עוצמה של מגהטונות, היו גדולים אף יותר.

שאלת הקומפקטיות של הרש"ק הגרעיני של הטורפדו נהיה לאבן הנגף שהכשיל את אנשי הגרעין. למען האמת, זה לא היה המיכשול היחידי בדרכם. מפתחי המטענים הציעו להגדיל את המימדים של הטורפדו, ומומחי הצי - להקטין את מימדי המטען אפילו על חשבון של הורדת העוצמה שלו. זה הוביל להופעת שני פרויקטים של נשק טורפדי עם רשק"ים גרעיניים. תוכנן לפתח קודם את המטען לטורפדו "הקטן" (T-5), ואחר כך, תוך שימוש בניסיון הנצבר, גם בשביל הטורפדו "הגדול" (T-15). בפיתוח של שני הרשק"ים עסק יולי בוריסוביץ' חריטון במשרד הפיתוח מס' 11.

מיד החלו הבעיות. ב-19 באוקטובר 1954 את המטען הגרעיני, שנועד לטורפדו "קטן" ומוכר באינדקס RDS-9, ניסו לפוצץ בשטח ניסויים של סמיפאלאטינסק. אולם, אבוי, באותו היום נשמר השקט מעל השטח ניסויים. המטען לא פעל: פיצוץ חומר הנפץ הכימי לא גרם לתגובת הביקוע בפלוטוניום. לראשונה בהיסטוריית הניסוים הגרעיניים הרוסיים קרתה תקלה. מסביב למיגדל נוצרה רצועת זיהום רדיואקטיבית. טיהור המקום נעשה ע"י כוח אדם של שטח ניסויים.

בעיקרון, אם תוצאת הניסוים הייתה אחרת, ייתכן שהדברים היו מתפתחים באופן שונה. אבל, כיוון שאי אפשר לשנות את מה שקרה, גם אי אפשר למחוק את הפטר החשוב הזה מהסיפור של סופר-טורפדו. מה שקרה היה אמור לקרות מתישהו, מוקדם או מאוחר יותר, עם המטען הגרעיני לחיל הים או לטיל בליסטי. זה לא ממש חשוב.

היום אין טעם לדבר על מה היה יכול לקרות. העיקר הוא שהכישלון הזה, יחד עם התנגדות החריפה של מומחי הצי, למעשה קברה את את הפרויקט של הטורפדו הציקלופי. אולם, הסתבר, לא לתמיד. אבל על כך בהמשך, ובינתיים עוד כמה מילים אודות הפיתוח של מטענים לטורפדות גרעיניים.

את חוסר ההצלחה בזמן הניסוים חוו יותר מכל בחיל הים. אם לאנדי הגרעין תוצאה שלילית היה אירוע מקובל לגמרי במהלך עבודות הניסוי, לימאים זאת הייתה מכה קשה. כן, מצד אחד הם הצליחו לעצור את הפיתוח של T-15. אולם מצד שני, עדיין לא היה להם טורפדו, לא כזה ולא כזה.

יחד עם זאת, העבודות הנמשכו, וב-13 באפריל 1955 התקבלה החלטת מועצת השרים של ברה"מ אודות ביצוע בספטמבר-אוקטובר 1955 של הניסוים הבאים בשטח ניסויים בנובאיה זמליה. בהם תוכנן להפעיל שני מטעני טורפדו T-5 במצב נייח בעומקים של 10-15 ו-30-40 מטר.

פיצוץ הרש"ק הגרעיני התת-ימי של הטורפדו T-5 אירע ב-21 בספטמבר 1955. את המטען הורידו בכבל משלות מוקשים קטנה לעומק של 12 מטר, מה שבערך שווה לעומק השיוט של הטורפדו. במים באיזור הלגונה צ'יורנאיה נפרסו ספינות מטרה: משחתות, צוללות, שולות מוקשים ואניות הובלה. אם להעריך בקצרה את תרחישי אותו היום, אפשר לומר שהכל עבר בהצלחה: אנשי הגרעין קיבלו אישור לנכונות הפתרונות הטכניים, והימיאים - ביטחון שהם יקבלו לשירותם טורפדות גרעיניות.

הניסוי השני עם פיצוץ תת-מימי בעומק של 30-40 מטר, כפי שנרשם בהחלטת הממשלה, לא הספיק להתקיים באותה השנה. אולם גם לא היה צורך מיוחד בכך. לפחות, לא באותה העת.

הניסוי הבא התרחש כבר בשנת 1957. זה היה ירי של טורפדו תקני עם מטען גרעיני ממשי מצוללת S-144. הוא התקיים ב-10 באוקטובר לטווח של 10 ק"מ ועם פיצוץ תת-ימי בעומק של 35 מטר. הסטיה מנקודת הכינון הייתה 130 מטר (דיוק המדידה בשיתות האופטיים בעת פיצוץ בעומק - עד 20 מטר). כתוצאה הוטבעו 6 ספינות מטרה: שתי משחתות, שתי צוללות ושתי שולות מוקשים.

טורפדו T-5 התקבל לחימוש הצוללות, תוך קבלת ציון חדש. אולם בייצור הסדרתי נבנה רק מספר קטן שלהן. ולפיתוח המטען בשביל T-15 לא הגיעו.


חזרה או לידה מחדש?

החזרה לרעין פיתוח של סופר-טורפדו קרתה בסוף 1961. זכות על ההחייה שלו שייכת לגאונות של אדם אחד - אנדריי דמיטרייביץ' סחרוב. באותה השנה, ב-30 באוקטובר בוצע ניסיון של נציג נוסף של משפחת "הצארים" - מה שנקרא "צאר-בומבה" ["מלך הפצצות"] בעלת עוצמה של 58 מגהטון.

המטען הגרעיני היה מבנה בעל משקל של 27 טונות. כדי להובילו למקום הפיצוץ המתוכנן נדרש לשדרג באופן משמעותי את המפציץ האסטרטגי. כולם הבינו היטב שזאת לא הייתה מערכת נשק, שאפשר להוביל לשטח האויב באמצעות מטוס או טיל.

וכן בא לסחרוב את הרעיון להשתמש לצורך זה בטורפדו. כן-כן, אותו הטורפדו T-15, שניסו לפתח כמה שנים קודם לכך.

מאוחר יותר, כתב סחרוב בספר הזכרונות שלו:
"...החלטתי שכפלטפורמה כזאת יכול לשמש טורפדו גדול, הנורה מהצוללת. הזיתי על כך שאפשר לפתח לטורפדו כזה מנוע גרעיני מגח סילון מים-קיטור. למטרת ההתקפה במרחק של כמה מאות קילומטרים אמורים היו להיות נמלי אוייב. (...) גוף הטורפדו יכול להיות בנוי קשוח מאוד, רשתות הגנה והמוקשים לא מהווים בשבילו בעיה. כמובן, הרס הנמלים - כמו בפיצוץ מעל פני המים של הטורפדו ש"ניתר" מהמים עם רש"ק של 100 מגהטון, וגם בפיצוץ התת-מימי - כרוך באבידות גדולות מאוד בלתי נמנעות בנפש. בין האנשים הראשונים שאיתם שוחחתי על הפרויקט היה קונטר-אדמירל [rear admiral] פומין... הוא היה בהלם מה"אופי הקניבלי" של הפרויקט וציין בשיחה איתי שימאי חיל הים רגילים להילחם מול אוייב חמוש בקרב פתוח ושעצם הרעיון כזה של ההרג ההמוני נתעב בעיניו. הרגשתי בושה ומאז לעולם לא שוחחתי עם אף אחד אודות הפרויקט הזה".

העניין לא התקדם מעבר לדיבורים, ואת אנדרי דמיטרייביץ' ספק עם אפשר לגנות על המחשבות כאלה - הוא היה קודם כל מדען, ובשבילו זה היה לא יותר מאשר הבעיה נוספת, קשה אך מעניינת מאוד.

כך נגמר סיפור הפיתוח של סופר-טורפדו. ושוב לא חשרו אליו לעולם.

http://www.cosmoworld.ru/spaceencyc...?zhelez_28.html

---

אבל כניראה זה עוד לא היה סוף הסיפור, כפי שהמחבר טוען. ישנה עדות [כאן] שבהמשך, בתקופת משבר הטילים בקובה, התקיימו עבודות מחקר על מנת ליצור נשק גרעיני (טורפדו) שהפעלתו תגרום לגל צונאמי ענק שישתוף את האזורים החופיים של ארה"ב. על פי החישובים, פיצוץ טרמו-גרעיני בעוצמת 100 מגהטון (A-620EN) ובעומק של 1,000 מטר לפחות יגרום לייווצרות גל בגובה של 500 מטר ובאורך של כ-10 ק"מ.

אולם החוף האוקיינוס השקט של ארה"ב היה הררי, ולכן גל כזה לא היה יעיל במיוחד. החוף האטלנטי של ארה"ב, מצד שני, היה נוח יותר מהבחינה הזאת, אבל שם קיימת רצועת שרטון חופי רחבה. לכן הוחלט שיש לעביר את הפיצוץ הרחק יותר לאוקיינוס ולבצע ניסוי הדמיה רחבי היקף.

לצורך זה נבנה הדגם של החוף המזרחי של ארה"ב, רצועת השרטון והחלק הסמוך של האוקיינוס האטלנטי באגם לאדוגה. את הפיצוץ הגרעיני דימו מטענים של חומר נפץ במשקלים עד 100 ק"ג. בהמשך בוצע גם ניסויי בקרה בנובאיה זמליה עם מטעני חומר נפץ במשקלים עד טונה. כתוצאה מהניסוים התברר שרצועת שרטון חולי רחבה משמשת כהגנה מצויינת נגד הגלים, בלי קשר לעוצמת הפיצוץ. הנזק הממשי יכול היה להיעשות רק לבניינים ומתקנים במרחק של 2, מקסימום 5 ק"מ מקו המים - הרבה פחות ממה שרצו לקבל.

---

נ.ב. איורים.

צוללת גרעינית פרויקט 627, הגירסה הראשונה עם טורפדו T-15, הגירסה השניה עם טורפדות 533 מ"מ:



מכאן: http://lib.rus.ec/b/252915/read

טורפדו 533 מ"מ T-5:

מכאן: http://military.tomsk.ru/blog/topic-483.html

בבקשה תקנו אותי כשאני עושה שגיאות כתיב.

אתר טאי צ'י בסדגנון וודאנג www.tai-chi.co.il כולם מוזמנים

סקירה מעניינת מאוד שלימדה אותי משהו חדש
תודה על היוזמה וההשקעה

תרגישו חופשי לצפות בגלריה שלי
וגם במצגת המובחרות
אין כל ערך להחלטת הכבשים בזכות הצמחונות בשעה שהזאב נשאר בדעה אחרת.
(ויליאם רארף אינג')
גם כאשר יגור זאב עם כבש-אני לא מציע שנהיה הכבש.
(אלוף מיל' עוזי דיין)

מצטרף לתודות!

תודה רבה על ההשקעה בתרגום, שמחתי ללמוד ואני דווקא שמח שדאגת להעביר גם את רוחו של העיבוד הספרותי.
ממאמר על מערכת נשק זה הופך למשהו שיכול להיות גם סיפור על דוב שמתגנב לארמונו של הפריץ, משעשע משהו.