אני מאמין שכל חיל ומפקד קרבי התחנך בין השאר
על פקודתו הנחרצת של נחום אריאלי בקרב הקסטל
פקודה היסטורית שקבעה סטנדרט גבוה ומכונן בין מפקדי צה''ל
באתר גדוד מוריה בו עיינתי בעקבות השרשור על קרב סן סימון
מתואר בפירוט רב מגובה בעדויות אישיות רבות מהקרב על הקסטל
ולפי תיאור זה פקודה זאת מעולם לא נאמרה
ונחום אריאלי מצא את מותו בזמן הנסיגה מהקסטל ולא אגב חיפוי על הנסוגים
אמרו: “המפקד שלכם נתן פקודה שתצטרפו אלינו.” העיד יגאל: “לא האמנתי שהמפקד שלנו נתן פקודת נסיגה, מפני שבפלמ”ח נלחמים עד הכדור האחרון. לא ידענו מה לעשות: לסגת, או לחכות לפקודה של מפקד הפלוגה שלנו, נחום אריאלי.” לפתע הופיע אריאלי וקרא לחייליו: “לסגת אל הבוסתן מהר. כל שנייה קובעת.” ואילו הם, כאשר ראו כי מפקדם נכנס לשדה האש, צעקו לעברו: “התכופף!”, אך הוא נפגע בידו, והם לא ראו אותו עוד. גופתו נמצאה רק כעבור שבועיים, בשטח שבין הקסטל לנחלת-יצחק.

מישהו מוכן להרים את הכפפה ולהסביר מה פשר הסתירה ??

את הפקודה עצמה נתן המ"מ שמעון אלפסי:
"מפקדי המחלקה של הגדוד החמישי הורו לאנשיהם לחפות על נסיגת אנשי החי"ש, ורק אחר כך לסגת בעצמם.
וכאשר הגיעה אש המסתערים הערביים אליהם, קרא המ"מ שמעון אלפסי לחייליו: "הטוראים נסוגים! המפקדים נשארים לחפות על נסיגתם!"

http://www.palmach.org.il/show_item...5606&itemType=0

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

פרקטית עדיף לאבד חייל ולא מפקד, אינני מבין מדוע צה"ל דובק בקוד זה...

"אין דבר שמשפר את מורל החיילים יותר מגנרל מת".

ביתר רצינות: אם אתה בונה צבא שבו מפקדים, כנוהל, משתדלים להיות במקום הבטוח ביותר, אתה תסבול במהירות מבעיית מורל רצינית מאוד אצל החיילים.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

פרופ' מאיר אביזוהר שכתב את הספר (למי שלא יודע במה מדובר - http://gdudmoria.blogli.co.il והקליקו על התפריט הימני) עשה זאת בעיקר כדי להציל את כבודו של החי"ש (בפרט גדוד מוריה בחטיבת עציוני) שתפקידו בהגנת ירושליים הוצנע לעומת הפלמ"ח (חטיבת הראל).
כך שייתכן שהוא בחר במודע לקעקע את מיתוסי הפלמ"ח שנפוצו בעקבות הקרבות.
יחד עם זאת, בפרקים אחרים הוא לא חושש לספר סיפורים שיביכו גם את החי"ש (כמו סיפור מרד המפקדים לקראת סוף המחלמה). בולטת גם ביקורתו הרבה על דוד שאלתיאל - מפקד המחוז ומינוי אישי של בן-גוריון. וזאת למרות שאביזוהר היה מנערי מפא"י ואנשי רפ"י.

הנטייה שלי היא להאמין לו - כפי שנאמר "ניכרים דברי אמת"

אז מה

"מפקדים יחפו והטוראים ייסוגו!!!!

אני מאמין שכל חיל ומפקד קרבי התחנך בין השאר
על פקודתו הנחרצת של נחום אריאלי בקרב הקסטל
פקודה היסטורית שקבעה סטנדרט גבוה ומכונן בין מפקדי צה''ל"


אני בספק רב אם זה נכון היום, להערכתי אחוז קטן מהחיילים ואולי גם המפקדים שמע על כך בצבא.
באופן כללי המורקי"ם בצה"ל, לפחות בתקופתי לפני כעשרים שנה, עלובים, לא מעבירים ערכים משמעותים (גם אם יש מה לדון על הדילמות שהם מציבים). בדרך כלל אם יש כבר מורקי"ם הם של היחידה הפרטית שלך (גולני במקרה שלי) ולא כלל צהלי"ם (מה בגולני נלמד על גבעת התחמושת של הצנחנים?, פלמ"ח? מה זה?). מטרתם העיקרית של המורקי"ם היא בד"כ הגברת המורל היחידתי בסגנון: גולני לא מוותרים אף פעם אפילו כשכלום לא הולך נכון כו בתל פאחר והחרמון (לא מסר רע ואפילו חשוב אך לא מציב נקודות משמעותיות לדיון ולימוד).
נראה לי שזה קשור למקומם של ערכים ומשמעותם באופן כללי בחברה הישראלית היום.

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

ואודות הציטוטים של צ'רצ'יל ופאטון - כולל תעשיית ה"אמירות שלא נאמרו בכלל" או "אמירות ברוח צ'רציל" - נכתב כבר הרבה, מה שלא מפריע להן לככב באין ספור חתימות פורום או הרבה יותר מחוץ להקשר.

ויותר לעניין: מיחידות אחרות - מפוארות לא פחות - אני מכיר אמירות שונות משהו, שלא סתם אינם מפורסמות בספרות, אבל מפורסמות מאוד בקרב מי שהיה שם: לדוגמא "הפלוגה תחפה והמטה ייסוג", או "המחלקה תסתער, המ"מ יפקח". יש גם אמירות בעלות משמעות הפוכה למקומו של המפקד. מה שמעניין הוא שמעולם לא מצאתי קשר ישיר בין מידת ההצלחה של קרב, ובין האמירה הידועה ביותר מפי מפקד שהיה בו.

יש לא מעט ציטוטים הירואיים שמשולבים בדפי עדות של קשיש זה או אחר (ולחלק נכבד מהגדודים האורגאניים של תש"ח יש ועד שאוסף דפים כאלה) אודות מה שאמר מפקד זה או אחר, שעה או דקות לפני שהסתבר שהכל הולך פקקט בדיוק בגלל החלטה שלו.

.

אבל אנחנו דווקא יודעים מה היו מילותיו הראשונות אחרי הפציעה:
"אין דבר, עשה לי רק פרביאזקה" (תחבושת).
מפעם לפעם אני נהנה לדמיין את הססמה הזו כתובה בכל מיני פינות מפינות ארצנו....



*אין ספק שהוא אמר משהו בסגנון 'אין דבר, כדאי למות בעד הארץ'. זה לא מוטל בספק בכלל - יש שלוש עדויות לא מתואמות, כולל אחת שנכתבה בתל-חי באותו ערב עוד לפני שהוא מת. אבל עברו כמה שעות מאז שהוא אמר את זה עד שהוא נפטר.

"במידה רבה, הודות למאמרי הארץ הוקמה ממשלת הליכוד הלאומי ונתמנה משה דיין כשר הבטחון. הארץ דרש תגובה צבאית על האיום המצרי שבועיים לפני המלחמה, ואף דרש את תפיסת הרמה הסורית ימים אחדים לפני הפעולה".
(הארץ מפרסם את עצמו, 22 ביוני 1967)


המדריך לשביל ישראל, מאת יגיל הנקין ויעקב סער. מהדורה רביעית, 2020
גלריית התמונות שלי

ציטוט:

במקור נכתב על ידי YGH אבל אנחנו דווקא יודעים מה היו מילותיו הראשונות אחרי הפציעה: "אין דבר, עשה לי רק פרביאזקה" (תחבושת). מפעם לפעם אני נהנה לדמיין את הססמה הזו כתובה בכל מיני פינות מפינות ארצנו.... *אין ספק שהוא אמר משהו בסגנון 'אין דבר, כדאי למות בעד הארץ'. זה לא מוטל בספק בכלל - יש שלוש עדויות לא מתואמות, כולל אחת שנכתבה בתל-חי באותו ערב עוד לפני שהוא מת. אבל עברו כמה שעות מאז שהוא אמר את זה עד שהוא נפטר.

אבל לפעמים נראה לי שהעיסוק בפרטי הפרטים של "מי אמר מה ובאיזה הקשר" עד לרמה אקדמית (בא חוקר לתכנית טלוויזיה לספר על המהלכים הצבאיים של כיבוש ברלין, ובסוף מבזבז את כל החמש דקות המוקצות לו בתשובה לשאלת המראיין "איך בדיוק היטלר ירה בעצמו") הוא מוגזם, שלא לדבר על ההשפעה ההרסנית שיש לניפוץ כזה מיתוס על צבא המאמינים שנראה שמתקשרים לאמירות יותר מאשר למעשים.



מי היה, ומה כתב טרומפלדורׁ(אגב: האיש גם היה הוגה דעות חברתי לא רע בכלל מבחינת חריפותו מהחזון שלו) שכחו מזמן כאשר עוד היו עסוקים בהתחבטות לגבי מה היו מילותיו האחרונות.



עם כל הכבוד, ויש כבוד, למור"קים או סיפורי מורי דרך אסור לשכוח שאלה כלים דידקטיים – לא העיקר, בדיוק כפי שהסיפורים והמסגרת המוגנת שאמא נותנת לך בילדות המוקדמת, היא כלי שתפקידו לתת לך את הכר המתאים לפיתוח אישיות וגוף עצמאיים. השלב הזה אמור לעבור ואתה אמור להבין את חשיבותו, אבל לא לחיות אותו ולהתעסק בקפדנות בשאלות פילוסופיות של "האם אמא שיקרה כשאמרה לי שאבא שלי הוא הכי בעולם" (בשלב מסויים, כמובן, אתה הופך להיות האמא לילדים שלך). כבודה של אמא, בדיוק כמו כבודו של מיתוס מכונן, תמיד במקומה מונח, אבל אם בגיל 30, או לצורך העניין כאומה בת כמעט מאה, אתה עדיין לא מרגיש בטוח לקום וללכת במורד בשביל בלי שאמא עומדת בקצה עם ידיים מושטות – אתה בבעיה.



אחד הדברים שתמיד גורמים לי גאווה בלתי מוסתרת כישראלי זו העובדה שאת הדברים הגדולים באמת כאן עשו אנשים רגילים, לא פוטוגניים ולא שנונים במיוחד. אנשים מרושלי מדים, לא מסורקים (טבעית) ולא רהוטים ניצחו את מלחמת יום כיפור ואנשים שלא ראו אוניברסיטה מימיהם הביאו את האנושות לפיתוחים הגדולים ביותר בחקלאות. רובם לא אמרו אמירה שנונה בימיהם.

.

ל- g.l.s.h כתבת: "כאומה בת כמעט מאה" הערה קטנונית (או לא): המדינה בת שישים, הציונות בערך מאה עשרים והאומה בת 3500 ויותר.
וביחס למיתוס ומור"ק מול ניתוח מהלכי הקרבות, אלו שני דברים שונים לחלוטין, כשאתה מחנך ילד או לוחם צעיר אתה מחנך אותו גם על מיתוסים (לטעמי דווקא אמיתיים ולא מפוברקים או מנופחים ויש לנו מספיק כאלה מבלי שנצטרך להמציא), ניתוח מהלכי הקרבות על מנת להפיק לקחים וללמוד מהם, הם דבר הכרחי לחלוטין, על בסיס זה אתה מלמד מפקדים את תפקידם ולא מחנך לערכים.
להבהרת הענין במלחמת ששת הימים גולני כבשו את תל פאחר ותל עזזיאת במסגרת אותו קרב. הקרב הראשון לא נעים לומר היה לא מוצלח במיוחד (היעד הושג אך אף תוכנית לא עבדה) והשני נצחון מזהיר, הראשון חלק מרכזי מהמור"ק של גולני והשני כמעט ונשכח. במסגרת לימוד מקצוע הלוחם והמפקד יש לנתח למה תל פאחר היה קרב רע עם המון הרוגים ופצועים ואילו תל עזזיאת היה קרב מוצלח עם הרוג אחד בלבד ולהסיק מסקנות, אבל כשאתה בא לחנך חייל צעיר לערכים של דבקות במשימה, של המשך לחימה גם שאין מפקדים והרובאים מאלתרים וממשיכים קרב תל פאחר הוא הדוגמה.

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

למשל שמדובר בארוע שיצא משליטה, למשל על נהלי איתות וסימון וההשלכות שלהם, למשל על עירוב נשים בשדה הקרב...

יצא מהסיפור שבגלל אמירה לירית של לוחם (מהולל ככל שיהיה) - הפך ארוע שולי לקרב גבורה...

וכמה יודעים מה קרה שם?

סיכומו של דבר - כמילות השיר: "בגליל, בתל-חי - טרומפלדור נפל". ומכאן עוצמת הארוע.

(ואני ממליץ בחום לראות את הסרט של מודי בר און על תל חי של אז ושל 2006)

ילדים: קל לייצר - קשה לתחזק

אבל אי אפשר שלא לשים לב על כך שבהיסטוריוגרפיה העממית למחצה, רישמית בחציה השני, יש דגש רק על אירועים המשלבים התנהגות, חזות וערכים רומאנטיים: סיפור תל חי, ומאוד בדומה לכך: פרשת ניל"י. בשני המקרים מדובר על חבורה מאוד קטנה ומאוד אנטי טיפוס של היהודי הגלותי: אנשים ונשים זקופים, נאים, אינטלקטואלים - לוחמים חושבים. אלה לא אנשי השטעטאל כפופי הגב, וגם לא הקלגסים השתויים של פטליורה בן זמנם - הם אנשי ספר אידאליים.

ההסיטוריוגרפיה של סוף המאה 19 ותחילת ה-20 מאוד אוהבת את הטיפוסים מסוג זה: מהמערב הפרוע ועד חולות רפיח. טרומפלדור, שרה אהרונסון, מיינרצהאגן...

.

וסייגתי את דברי תוך ציון שההתייחסות היא למה שמעבר לשלב הדידקטי. יש חיים גם הרבה מעבר למור"קים ובשביל רבים העולם הצבאי הוא אנקדוטה המצויה אי שם בעברם ואי אפשר לתרץ כל דבר ב"אבל בצה"ל זה מועיל". המיתוסים, בהרבה מקרים, עוברים תהליך של ניתוק מהקשרם, העלאה לדרגת דבר אלוהים חיים, ואחר כך מתפלאים שמישהו שמגלה שהישראלים הם בעצם הכנענים (מה שאומר ש"אנו" בני הארץ המקוריים לכאורה...) מרגיש שחרב עליו עולמו האידאולוגי - למרות שמבחינות מסויימות הוא בעצם "עלה בדרגה". זו לא בעיה של המיתוס (שהוא כמעט תמיד מוגזם, שלא להגיד מופרך, כבר מעצם היותו הקפאה של רגע וניתוקו מהמציאות הסבוכה אליה הוא שייך) אלא בעיה של אנשים שלא מבינים/לא הובהר להם שמיתוס יש לו תפקיד מאוד מוגבל: הוא ה"בדידים" של לימוד ה"מי אנחנו".

ובכל זאת: ככל הנראה, וככה נראה כאן, מדובר על הרע במיעוטו - זו הסיבה שגם אני אישית חוטא במודע כאשר אני מציג סקירות על נושא זה או אחר ומשתמש באותם טריקים פשטניים, שלאכזבתי, הם שמעוררים את השומעים יותר מהכל.

.

גילית את זה? עדיין יש "כנענים" (לא העם התנועה)? חשבתי שהם כמעט נכחדו.

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

אלא הפכו בחלקם לאחד מהיסודות האתניים של תושבי ממלכת ישראל, וקצת מיהודה.

בני דורו של וולהאוזן גילו את זה כבר די ממזמן: למיין סטרים הישראלי או הנוצרי אמריקני: עוד יקח זנן עד שיגיע.

ובכל מקרה זכותך להאמין לגרסראות אחרות ובלבד שלא הפחד מן האמת מנחה אותך בבחירת דרכך כאן (ויש רבים שהפחד מן האמת מנחה אותם: כמו אחד, די ידוע בגוש עציון, שאמר בנוכחותי "נשמע נכון, אבל מה יגידו הערבים?).

.

היה בולע לתוכו חלקים מהעם הכבוש שלא נמלטו ולא נהרגו והסכימו לקבל את התרבות החדשה של העם הכובש, יש להניח שבתוך עם ישראל גם הוטמעו חלקים מהעמים שנכבשו, לעיתים בצורה יותר מוצלחת והם קיבלו את היהדות במלואה, ולעיתים בצורה פחות מוצלחת ואז לפחות לתקופה מסויימת הם הכניסו יסודות פאגנים לתוך היהדות (וכנראה חלק מהמאבק הרוחני שמתאר התנ"ך בתקופת השופטים נובע מנישואי תערובת וכניסת קבוצות של עובדי הזרה לתוך החברה הכובשת).
אם זו התיאוריה בה אתה נוקט אז ממש לא הבהלת אותי

ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד...( רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו )

גורסת שהגרעין של עם ישראל-העם היהודי הוא בקבוצות מקומיות (=הכנענים) שעברו תהליכים הדרגתיים של מעבר לאמונה מנותאיסטית.

במילים אחרות: הכנענים לא "נטמעו" - הם הבסיס. האחרים (תערובת של פיניקים, אדומים, אנשים ממוצא חמי וכו') - הם הוטמעו בישראלים/כנענים במיל'.
הכנעני כ"אוייב" הנצחי וסמל החטא - שיש להורישו (אבל משום מה כמיעוט הוא חי בקרב עם ישראל) - הוא במידה רבה השתקפות אנאכרוניסטית השייכת לימי חיבור ספר דברים, ואיש מאלה שכתבו שיש להורישו לא ראו מימיהם יישות כנענית מאיימת של ממש. הם השתמשו במטאפורה הזאת כדרך לסמל חוטאים.

.

מה, לא כולנו נהייה קשישים?, וכשנהייה כאלה,כל מה שעשינו יאבד תוקף ומשמעות?, זו אולי הבעייה של צהל כיום,שמתייחסים למורק ותיק יותר ממלחמת ים כיפור כאל סיפורי תרפפו.אגב, אני חונכתי כי כמפקד אני לא אוכל, מתרחץ או ישן עד שאחרון החיילים לא עשה כן.

כל לוחמי תש"ח, פחות או יותר, הם כיום קשישים.

ותקרא שוב את דברי: לא אמרתי שמשום שהם קשישים לא לוקחים אותם ברצינות, אלא שאותם עדים-משתתפים (שהם במקרה גם קשישים) מזכירים בעדויותיהם אמירות רבות שלא הפכו מיתוסים משום שלא להם "אבא" דומיננטי, או פשוט משום שלא עמדו במבחת המיתוסולוגיה כבר בזמן התרחשותם. קשישותם היא לא לרועץ, אלא סיכום גס של שנים שעברו מאז שנולדו.

.

טוב, אני קצת רגיש בזמן האחרון, זה בא עם גלי חום והתקפי בכי לא מוסברים....

בסרט (מרתק דרך אגב) שצילם מוטי קירשנבאום על בן דודו שנהרג בקסטל, טוען יורם קניוק ששמע את שמעון אלפסי (ולא נחום אריאלי) אומר את הפקודה.
יחזקאל נחום, לוחם נוסף שהיה בקרב, לא שמע את הדברים.
שניהם מסכימים שבני מהרשק, הפוליטרוק של הפלמ"ח, הוא שייצר מן הפקודה מיתוס.
אורי מילשטיין (מי אם לא הוא) טוען שלא היו דברים מעולם.
מעניין גם לראות את רעננה, צלול ובוטח, מסביר למה לא שלחו תגבורת ממעלה החמישה לעזרת הנסוגים מן הקסטל.
הסרט כאן

באתר הפלמ"ח מצוייה העדות הזאת של קניוק:

"שמעון אלפסי היה בשבילי דמות מפתח מדהימה. אני חי בזכותו ובגלל המשפט שלו, פשוטו כמשמעו.
הייתי בכיתת הפלמ"חניקים בפיקודו של 'כושי' מהגדוד הרביעי, שהוצבה על הקסטל לתגבור כוח החי"ש שהגן על המקום לאחר כיבושו. הייתי בן 17 ואני זוכר ששלחו אותנו בלילה לשמור על החי"ש, כי אמרו שהם עומדים לברוח. היו לנו שתי מכונות יריה ובלילה הותקפנו ע"י ערבים והדפנו אותם. אח"כ התברר שבקרב הזה נהרג עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בבוקר עלו עלינו מאות ערבים ב'פאזעה' המונית. ממקומנו בבית העליון בכפר ראינו את כוח התגבורת בפיקודו של נחום אריאלי מתקדם לעברנו. היינו נצורים ולא ידענו מה קורה ולמה ההתקפה נעצרה.
ניסינו לסגת דרך סימטה בכפר לכיוון כח החילוץ. התקרבנו אליהם ואז ראיתי פתאום את שמעון אלפסי, אותו הכרתי, מזדקף וצועק את הקריאה -"טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות!". אנחנו היינו טוראים, ושמעון ועוד מפקים רבים נהרגו על הקסטל.
אחרי הקרב, הכיתה שלי כבר לא היתה קיימת...
הפקודה של אלפסי היתה מאבני היסוד בקביעת מקומם של המפקדים בראש הכוח, מפני שלא פעם לחיילים היה יותר ניסיון קרבי מלמפקדים. הפקודה הזאת היתה התשתיתי לקריאה "אחרי!".
כל ימי חיי לא אשכח את המראה של אלפסי עומד וצועק את הפקודה. אני חי בזכותו, ולכן שמו טבוע בזכרוני כה חזק. אני חי בתחושה שאלפסי לא זכה לתהילת הגבורה לה הוא ראוי."

אז מה