ככל שנוקף הזמן אני מוצא יותר ויותר דמיון בין המחאה הנוכחית לשנת 99 שבה הופלה ממשלת נתניהו ועלתה לשלטון ממשלת ברק. מכיוון שהייתי פעיל פוליטית וחברתית באותם ימים, רציתי לשתף אתכם בתחושתי לגבי המחאה החברתית וגורלה. אולי כמי שצופה מבחוץ אני לא רואה הכל, ואולי דווקא יש לי פרספקטיבה שונה אך רלוונטית - אתם תשפטו. אני לא מתכוון להתייחס לפרסונות שבראש המחאה, וכמו כן, אפילו אם זה יראה כך מדי פעם, אני לא מתכוון להעמיד תאוריית קונספירציה על ההתרחשויות.

נתחיל במהות. כפי שהבעתי כמה פעמים את דעתי בפורום הזה, דגל המחאה הוא נכון ומוצדק. מעמד הביניים בישראל חי בדוחק גדול משל מקביליו במדינות מערביות אחרות. יוקר מחיה גבוה, מיסוי ישיר ועקיף בגובה מחריד, והדרדרות מתמדת ברמת השרותים שמקבלים מהמדינה אינם גזירה משמיים, אלא הם תוצאה של מערכת פוליטית שאדישה למציאות הזאת ושל מנגנון בירוקרטי עצום שמכור למציאות הזאת. מחאה חברתית ופוליטית היא הדרך הראויה לטלטל את ההנהגה ולגרום לה לפעול. אני משוכנע שרוב מוחלט של האנשים שתומכים במחאה מהכורסא, או שפעילים בה ברמה זו או אחרת עושים זאת מתוך רצון כן ואמיתי לשנות את המציאות הכלכלית בישראל. מבחינה זאת, מדובר בארוע אותנטי ועממי באמת. אבל, בין אם אלה גורמים פוליטיים שיזמו את המחאה (אני מאמין שאכן כך הדבר) ובין שהיא פרצה באופן ספונטני, גורלה שהיא תתועל לתחום הפוליטי הצר על ידי גורמים שנושא המחאה אינו בראש מעיניהם.

מבחינה מדינית ומבחינה כלכלית אני ימני. הצבעתי לנתניהו בבחירות 96 בלי שמץ התלבטות. אבל בשלוש שנים שלאחר מכן עקבתי אחר התנהלותו כראש ממשלה בלב נחמץ. ברור, התקשורת הפעילה נגדו סיכול ממוקד מתמשך ואינטנסיבי ועשתה כל שיכלה לחבל בקואליציה ובעשיה שלו, אבל נתניהו נכשל כשלון קולוסאלי במבחן המנהיגות. למרות האקלים הקשה, הוא לא הצליח להתרומם מעל התככים היומיומיים ולהציב סדר יום כלשהו. בתחום המדיני הוא הצליח לייצב מציאות בטחונית סבירה אחרי הזוועות שהביא הסכם אוסלו, אבל הוא ניהל את המצב בלי להציב אלטרנטיבה, ולכן הוא נאלץ לבסוף להתקפל תחת לחץ, להתחבק עם עראפאת ולתת לתהליך אוסלו המעוות את הגושפנקא הימנית. בתחומים הכלכליים/חברתיים הוא לא עשה דבר, ובקושי הצליח לשמור את השרים האמונים עליהם על כסאותיהם. מבחינה אתית הוא עשה כמה וכמה טעויות, ובעיקר החליט להשיב לעליהום התקשורתי בסגנון פלגני שרק הרע את מצבו.

עבורי, הסכם וואי הבהיר שמבחינה מדינית ממשלת נתניהו לא מייצגת אותי, כך שבסיס התמיכה שלי בהקשר זה נשמט. אז, כמו היום, גרסתי שהטיפול בעניינים הפנימיים של ישראל הוא לא רק יותר מעשי ופתיר, אלא גם יותר חשוב מהטיפול בעניינים המדיניים. גם מבחינה זאת לא מצאתי כל סיבה לתמוך בנתניהו. הייתי אז פעיל בכמה ארגונים חברתיים ודרכם הכרתי כמה מנהיגי שטח של תנועות פוליטיות, וכן כמה מעצבי דעת קהל ואסטרטגים בכירים ביותר (אולי הבכירים ביותר בישראל גם היום). האינטראקציה איתם ותובנותי שלי הביאו אותי לתמוך בהפלת הממשלה. מי מכם שהתעניין אז בפוליטיקה יכול בוודאי לזכור את ריבוי הארגונים והמחאות שצצו, את אינספור הספינים שרצו בתקשורת (על הממשלה, על נתניהו, על שרה) - דומה מאד למתרחש היום, אם כי אולי יותר אינטנסיבי. כמו היום, גם אז הריצו את הארגונים אנשים שהמצוקה והזעקה שלהם היתה כנה לחלוטין והם "רק" נעזרו בגופים אינטרסנטיים כדי להתארגן.

ארגון של מאבק חברתי הוא דבר שדורש מיומנות, נסיון וגם לא מעט כסף. קשה מאד עד בלתי אפשרי להרים מחאה המונית ללא סיוע של גוף פוליטי ממוסד (כמו מפלגה או ארגון) או של לובי חזק. עם זאת, כדי ליצור מסה קריטית שתפיל ממשלה לא צריך תאום יוצא דופן בין הארגונים המובילים את המחאה. הדינמיקה של הדברים מביאה לכך שכולם מבינים מה צריך לעשות, ורק לעתים רחוקות נוצר צורך לתאום מדוקדק. אין צורך באנשי צללים ובפגישות סודיות - אין קונספירציה. אז סיפקו את העזרה הלוגיסטית והמימון כמה גופים ורשת של עמותות, חלקן פיקטיביות, כך התברר לאחר מעשה. לאחר שהממשלה נפלה, נותבה כל האנרגיה של המאבקים החברתיים להרמת ברק ומפלגתו "ישראל אחת". אני הצטרפתי ל"מהפיכה". ברק אמנם התייחס בקמפיין שלו לנושאים המדיניים (והציג עמדות מתונות למדי), אבל עיקר ההבטחה שלו היתה ליצור סדר יום אזרחי. השתתפתי וארגנתי פעולות תמיכה בברק והיתה תחושה שמשהו יקרה (נשמע מוכר?).

התוצאות של הבחירות אמנם לא הסבו לי אושר רב, אבל הביאו תחושה של הקלה. התקווה היתה שברק יעמוד בהבטחתו ויעמיד ממשלה חילונית עם סדר יום אזרחי. אני עוד שומע את קריאות הפעילים "רק לא ש"ס" מהדהדות בראשי. ההמשך ידוע. ברק שם פס גדול על הבטחות הבחירות שלו. הקים ממשלת שמאל-דתיים, איפסן את סדר היום האזרחי והפנה את כל מרצו לנושאים המדיניים - הנסיגה הכושלת מלבנון והקטסטרופה במו"מ בקמפ דייויד ובטאבה. זו היתה עבורי התפכחות מהירה וכואבת. ברטרוספקטיבה אני מבין איך הייתי פיון במשחק של הגדולים.

האסטרטגים הגדולים במערכת הפוליטית הישראלית (מימין ומשמאל) רואים מול עיניהם את הנושא המדיני בלבד. זאת חזות הכל - זה מה שמוכר עיתונים, זה מה שמקפיץ לאזרחים את הוריד, וזה הרבה יותר יוקרתי ומרגש מלטפל במערכת הבריאות או החינוך. הנושאים האזרחיים שנוגעים לכל אחד מאיתנו הרבה יותר מהנושא הבטחוני (חוץ מבתקופות של טרור אינטנסיבי, אולי) הם כלי לגייס את העם.

אני מאמין שהמחאה הנוכחית יכולה להפיל את נתניהו. ממשלת נתניהו הנוכחית טובה יותר מקודמתה. אבל היא עדיין ממשלת בייביסיטר ולא ממשלה של מעשים. נתניהו מתחזק היטב את המדינה ברוב ההבטים, הוא גם מקדם כמה דברים כלכליים חיוביים מאד בצעדים קטנים, אבל הוא לא איש של חזון ושל מעשים גדולים. אין לו אופק אמיתי ופתרונות ארוכי טווח. מעבר לזה שהוא אינו מתמודד עם בעיות מהותיות מאד של ישראל, אי אפשר למכור לציבור מוצר כזה לאורך זמן. כן, מגיע לנתניהו צל"ש על שהעביר את ישראל דרך המיתון הגלובלי באופן טוב מאד, אבל זה לא ייקנה לו אהדה שתחזיק מעמד.

אפילו אם נניח שהמחאה הנוכחית התחילה באופן ספונטני, בחלוף הזמן היא חייבת להיות מנותבת למטרה פוליטית ברורה, משום שהמערכת הפוליטית היא זירת ההשפעה. בין אם הם יוזמי המחאה ובין אם הם רק מתלבשים עליה, יש כוחות פוליטיים שלוקחים את המושכות. המטרה שלהם היא להפיל את נתניהו ולהרים את השמאל לשלטון כדי לחתור להשג מדיני. אני מאמין שהם יכולים להצליח, למרות שהמשימה שלהם הפעם קשה יותר. המחאה עוסקת בנושאים שנוגעים לכל אזרח, ודי ליצור את הרושם שהממשלה אינה עושה די כדי לקומם את הציבור. אם יתווסף לזה המימד המדיני, אפשר יהיה להגיע למסה הקריטית שתאלץ את המערכת הפוליטית להערך מחדש, אם על ידי בחירות, ואם על ידי גיבוש קואליציה חדשה.

לאזרח מפוכח שמבין את ההבט הפוליטי של המחאה יש דילמה רצינית. האם לתמוך במחאה שהוא תומך בה עניינית, או להתנגד לה בגלל מי שרוכב עליה? ב-99 היינו כולנו, ואני בוודאי, תמימים יותר. היום המניפולציות הפוליטיות חשופות יותר. אבל גם היום, להערכתי, רוב האזרחים יעדיפו לתמוך במחאה משום חשיבותה העקרונית. המחאה תצליח לערער את יציבות הממשלה, ואם הכל ייסתנכרן היטב, היא גם עשויה להעלות ממשלה חדשה. זו תהיה הצלחתה, או הצלחת המושכים בחוטים. כשלונה של המחאה יהיה בכך שהממשלה החדשה שתקום, תפנה עורף לנושאי המחאה, ממש כמו ב-99 ותצא לסבב שיחות נוסף עם הפלשתינים.

המשתנה הנסתר בכל הסיפור הוא הפלשתינים. אם החודשים הקרובים יביאו לבידוד רב יותר של ישראל ולחץ בינלאומי גדול עליה, הדבר יכול לתרום למהלך הפוליטי. אבל, אם הפלשתינים ייבחרו ללכת לסבב נוסף של טרור (ואני מאמין שהם מתוכנתים לעשות את זה), כל הקלפים ייטרפו.

http://www.nrg.co.il/app/index.php?...f4f21d3&id=2804


ולגבי 'הצלחת המחאה' - כמו לנתניהו נטול האלטרנטיבה המדינית [כי הפלשתינאים הם לא 'נעלם' הם נתון גלוי, עוין ולא נוח - אבל 'נתון'] כך גם לך כימין אין אלטרנטיבה.

כשמדברים על מעמד בינוני מדברים על הורדת מיסים ועידוד יזמות ופתיחת חסמים בירוקרטיים וניגטח אליטות ישנות. - נתניהו עושה זאת טוב ובאופן שקוף מכל שהיו לפניו ומאלה שמצויים לפניך כאלטרנטיבות. לדעתי זהו שורש חלק מהשנאה כלפיו ומהחשש מהמשך שלטונו בחוגי הטייקונים ובין אלה שהיו נכנסים כנראה בקלות רבה יותר ללשכות אולמרט שרון ברק ורבין.

האלטרנטיבה מבחינתך להקמת ממשלה היא ממשלת שמאל. שמאל כלכלי שיגדיל תקציב, יגביר מיסים וכפי שהיה בעבר לא יטיב עם המעמד הבינוני אלא עם 'הנ"ל מאנ"ש" של המערך הסוציאלדמוקרטי החדש. השלטון הזה יהיה תלוי בחסדי תומכיו ומעריציו מחוץ והם לא יהססו לדרוש את לטרת הבשר שלהם במטבע מדיני ובטחוני. לממשלה השמאל שתעלה כמו לממשלת רבין שאכזבה חברתית וכלכלית וחוץ מלהעשיר אי אילו טייקונים ולממש ערבויות מאמריקע לא עשתה טוב לכיס של המעמד הבינוני ואז היא תבצע כבעבר את אקט הקמיקזה המדיני-בטחוני התורן. כמו רבין באוסלו וכמו ברק בקמפ דיויד. זה כמובן לא יעזור. אתה כימני יודע ומבין מי בצד שמנגד. נקבל גל של טרור, נקבל כיס מחורר למדינה אבל מה - בתקשורת יהיו שקט או שירי הלל.

לא תודה. אני כבר שבע.

אמנם אני סבור שמבין כל האלטרנטיבות הוא המוצלח מכולם, או ליתר דיוק - הפחות הרסני, אבל זה ממש לא מספיק. היום אני מייחל לכך שהימין יחליף מנהיג, שיקראו לו מצידי משה יעלון או משה כחלון. אין לנו מנהיגים מושלמים , אבל צריך לתת צ'אנס למישהו אחר. הייתי אפילו מצביע לשלי יחימוביץ אילו הייתי משתכנע שהתנועה שלה נקייה מאינטרסנטים שסבורים שה"כיבוש" הוא חזות הכל.

נתניהו מתנהל ממשבר למשבר, במקום להתוות מדיניות הוא מנסה לשרוד ותוך כדי נכנע פעם לזה ופעם להוא, אמנם כניעות חלקיות שמאפשרות,בדוחק, לנהל ממשלה באופן חיובי, אבל לא נראה שיש תוכניות לעתיד שמתרחש אי שם אחרי העיתונים של מחר בבוקר.

נתניהו , נכנע לתקשורת שהיא באמת עוינת והפסיק לדבר אל העם. לא התערב בשביתת הרופאים, לא הביע את דעתו באשר למחאה, אך הקים ועדה שנועדה לרצות אותה. התנהלות שמעידה על מנהל משברים מצוין. השאלה היא אם זה מה שאנחנו רוצים בראש מדינת ישראל.

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

מדוע אתם פוסלים לחלוטין את האפשרות שהמחאות יעלו לסדר היום הפוליטי את חשיבות הבעיות הכלכליות ?
עד לא מזמן נושאים כמו קרטלים,ריכוזיות, חסמי ייבוא ומיסוי לא היו במרכז העניינים. והנה כמה חודשים של שקט בטחוני יחסי, בחסות מלחמות האזרחים במדינות הערביות יחד עם מדיניות בטחונית סבירה, הציפו את כל הבעיות למעלה. למה לא ייתכן מצב בו הציבור ישמר את המודעות לגבי המצב הכלכלי ויהיה יותר תובעני ופחות סלחני כלפי הממשלה הנוכחית והממשלות הבאות ?
הפתרונות קיימים, מה שחסר זה הלחץ הציבורי לדרוש ליישם אותם.

לזכות נתניהו אפשר לציין שמכל קודמיו הוא ראש הממשלה המתעניין ביותר בעניינים כלכליים וכראש ממשלה, ולפני כן כשר אוצר, הוא עשה משהו בתחום. לדוגמא, ממשלת נתניהו הנוכחית החלה לטפל בעניין הדיור כבר לפני זמן מה (חוק הוד"לים, למשל עבר בקריאה ראשונה עוד טרם החלה המחאה), והיא גם שמה לעצמה מטרה (שהיא לא עמדה בה עד כה) להוריד את המע"מ. למרות זאת, סדר היום בישראל הוא מדיני בטחוני ועליו מוכרעות בחירות בדרך כלל (עליית ברק היתה היוצא מן הכלל).

כדי ליצור סדר יום כלכלי, האזרחים, ולא הממשלה, הם אלה שצריכים להשתנות. ברגע שבחירות יוכרעו על עניינים כלכליים (כמו בארה"ב למשל), הפוליטיקאים יתיישרו ויעסקו בזה. לעניין זה אין צורך במחאה, או יותר נכון, די במחאה שהיתה עד כה, ויש לתת הזדמנות לועדת טרכטנברג.

מבחינה פרקטית, מכיוון ששינויים כלכליים הם איטיים, דורשים חקיקה נרחבת ותוצאותיהם נמדדות בטווח של שנים, מחאה מהסוג הנוכחי אינה אמצעי יעיל, משום שאי אפשר לתחזק אותה לאורך שנים, אפילו לא לאורך חודשים. למחאה כפי שאנחנו רואים היום יש אפקט ראשוני בשינוי דעת קהל, ולאחר מכן היא צריכה להתקפל, או לבחור יעד קונקרטי, קרי הפלת השלטון.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיילו מדוע אתם פוסלים לחלוטין את האפשרות שהמחאות יעלו לסדר היום הפוליטי את חשיבות הבעיות הכלכליות ? .

שבוע של גראדים על ערי הדרום ימחק אותה מסדר היום - מה לעשות.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ביטיס שבוע של גראדים על ערי הדרום ימחק אותה מסדר היום - מה לעשות.

אולי, ואולי סדר היום זז קצת באמת.
לי קשה להעריך עדיין.

!Ya Gotta Believe

מעניין וברור.
הדבר היחיד שלא "שוכנעתי" לגביו זה מה שהעלה לפני סיילו..
כן, התשובה שנתת הגיונית אבל עדיין קשה לראות את ההשפעות של המחאה, של הקיפאון המדיני ושל מה שקורה בעולם על המערכת הפוליטת אצלנו.
בהחלט יכול להיות שההסבר שלך יוכיח את עצמו, אני לא יודע אבל גם לא משוכנע..
אם ההיטוריה היתה חוזרת על עצמה בדיוק באותוה צורה כפי שאתה מתאר אז היה הרבה יותר קל לחזות את העתיד..
בכל מקרה אני אופטימי עדיין שהממשלה הזו או זו שאחריה יטפלו טוב יותר בבעיות החברתיות...

!Ya Gotta Believe