פעם עוד לפני שהמציאו את הטויטר, פייסבוק, מסרונים ופלפונים היה בצבא מושג שנקרא בטחון שדה.
כדי להתקשר לקו אזרחי היית צריך לעבור דרך טלפנית, משועממת בדרך כלל, שנהגה להאזין לשיחות ועד כמה שזכור לי היו לה עוד "כמה שותפים" שאף הם לא בחלו בהאזנה לשיחות ובמקרה הגרוע גם נשפטת וחטפת קנס או במקרה הגרוע כמה ימי מחבוש.
היום, בעידן האמצעים האלקטרוניים, כבר לא חשוב מי יאזין ומי ישפוט אותך במקרה של פטפוט, יש מי שיבוא איתך חשבון מעבר לקווים הרגילים.
וכל זה למה - היום נפל דבר בישראל. עונש של גניבת מסמכים רגישים, חשיפת פרטים שאינני יודע עד כמה חמורים הם - אבל בטח עובדת בלשכת אלוף לא עוסקת בניירת רגילה.
פעם על חשיפת פרטים מפיו של אדם הזוי - נדרשה פעולה נועזת כדי להביאו לדין ולחרוץ את גורלו של אותו אדם להרבה שנות מאסר, ואות קלון לכל ימי חייו.
היום על מעשה חמור לא פחות. באיצטלה של אידיאולוגיה - נדונה נאשמת ל-4.5 שנים בלבד.
בכל מדינה מתוקנת הייתה מבלה את שארית ימיה בכלא ובמדינות אחרות לא כל כך דמוקרטיות, הייתה כבר בעולם אחר.
מה קורה לנו?

אנחנו רוצים להיראות יותר נאורים ויותר מוסריים(כי להיות יהודי זה להיות אדם עם ערכים נעלים, להיות הכי טוב וכו״...), למרות שהעולם מאשים אותנו בפשעים נגד אנושות. כי יש בנו איזשהו דפקט, כנראה.

שלום בכל מחיר-פילוסופיה של עבדים.
Ceterum censeo "Palaestinam" esse delendam
אם אין אני לי, מי לי? וכשאני לעצמי, מה אני? ואם לא עכשיו, אימתי?

אני לא מאמין שאנו מוסריים יותר או לפחות רוצים להיות מוסריים יותר. אלו ססמאות שאבד עליהן הקלח.
יש משהו חסר מידתיות בין חומרת העונש לבין העונש עצמו, ובין הענישה על סוגי עבירות שונות.
כשאדם משליך נעל לעבר שופטת ויושב שלוש שנים בכלא, בשעה שבמקרה כזה 100 שעות שירות למען הקהילה היו לא פחות טובות ולעומתה חיילת שהפרה את חוקי צה"ל ומן הסתם הייתה גם חתומה על שמירת סוד, מקבלת עונש מגוחך של 4 וחצי שנים, משהו השתבש במדינה הזאת.
בנוסף, מוכרים לנו "פטנט" של עסקאות טיעון בתואנה כי זה חוסך זמן וכסף לבית המשפט. הם מישהו חושב על הזמן והכסף שאותו עבריין יעלה למדינה אחרי שישתחרר, בניסיון להושיב אותו שוב?
שלא לדבר על עגמת הנפש והצער שהמערכת גורמת לאזרח הנפגע.