 |
11-06-2006, 08:33
|
 |
מנהלת בע"ח, מטיילים ותרמילאים
|
|
חבר מתאריך: 01.01.06
הודעות: 53,831
|
|
היום לפני 58 שנה- מותו של קולונל (אלוף) דוד מרכוס
קורות חייו
ילדות ונעורים
דוד דניאל מרכוס נולד ב־1902 בניו יורק, כבנם החמישי (מתוך ששה) של מרדכי ולאה מרכוס, מהגרים יהודים עניים מרומניה שהגיעו לניו יורק מספר שנים קודם לכן. אביו היה בעל דוכן ירקות מצליח למדי, ועקב כך התבססה כלכלת המשפחה תוך מספר שנים.
בשנת 1910 נפטר אביו, דבר שגרם למצבה הכלכלי של המשפחה להדרדר. עול הפרנסה נפל על מייק, האח הבכור בן ה־17. מייק היה דמות לחיקוי ולהערצה על ידי דוד הצעיר, שטרם מלאו לו 10. בעקבות כך, דבק הכינוי 'מיקי' בדוד, כינוי שלא עזב אותו עד מותו.
דוד קיבל חינוך יהודי מצד אחד, וכללי מצד שני. הוא הכיר את התלמוד ואת התנ"ך, ומצד שני היה בקיא עד להדהים בכתבי שייקספיר ומשוררים בריטיים נוספים. בתקופה זו סבל מהתקפות אנטישמיות קלות, אך תמיד ידע לשנס מתניים ולהחזיר מנה אחת אפיים למתקיפיו. בנעוריו, שחלפו בצל מלחמת העולם הראשונה, חלם להיות חייל ולוחם בצבא ארצות הברית. לאחר שסיים את התיכון בהצטיינות, בחר ללמוד בסיטי קולג' של ניו יורק למשך שנה וחצי, ואז התקבל לווסט פוינט. ב־1924 סיים את מסלול הלימודים באקדמיה כחניך מצטיין.
שירות צבאי ואזרחות
לאחר שסיים את לימודיו בווסט פוינט המשיך את שירותו בצבא האמריקני, והשתחרר בדרגת קפטן (סרן) ב־1926. לאחר מכן למד בבית ספר גבוה למשפטים עד שנת 1929. בתוך כך התחתן, ב־27 ביולי1927, עם מורה צעירה מברוקלין, אמה חייסון.
הוא עבד כעורך דין בפרקליטות של ניו יורק, וכשנבחר פיורלו לה גוארדיה לראש העיר ב־1934, מונה מרכוס, שהיה אחד מתומכיו, לסגן נציב שרות בתי הסוהר בניו יורק. כשחלה הנציב זמן קצר לאחר מכן, מונה מרכוס במקומו באופן לא רשמי. הוא נודע כסגן נציב קשוח כלפי העבריינים, אך מאידך נותן הזדמנות שנייה לפושעים שייתכן שיחזרו לדרך הישר. הוא ארגן פשיטה על בתי הכלא באי וולפייר, פשיטה שעליה נעשה, מאוחר יותר, סרט הקולנוע "האי של בלאקוול" (Blackwell's Island).
ב־1936 מונה על ידי לה גוארדיה למשך שלושים יום לשופט עירוני, כדי לעזור להתמודד עם עומס על בתי המשפט בניו יורק. באפריל1940 קודם מרכוס לתפקיד נציב שרות בתי הסוהר.
עם נסיונו בתחום המשפטים, עבר מרכוס ב־1939 לשירות מילואים בפרקליטות הצבאית (במקום שירות בתחום הארטילריה).
מלחמת העולם השנייה
בשנת 1940 התגייס דוד מרכוס בהתנדבות לצבא ארצות הברית, כשראה שיש סבירות גבוהה שארצות הברית תגרר למלחמת העולם השנייה. בתחילה מילא תפקיד בפרקליטות הצבאית, ולאחר מכן (ב־1942) הפך להיות מפקד בסיס סיירים (Rangers) באיי הוואי. תפקידו הבא היה במחלקה לעניינים אזרחיים (SHAEF) שבה נודע כפותר בעיות וכקצין מטה יעיל במיוחד. כשנשלח ללונדון לפני הפלישה לנורמנדי, כדי לסייע להכנות להקמת מנהל אזרחי באירופה אחרי שחרורה מהכיבוש הנאצי, השתחל בדרך לא ברורה לפלישה עצמה ונלחם באופן פעיל בקרבות לשחרור אירופה. בעיתון "פוינטר" (Pointer) מאותה תקופה מסופר על קרב שבו חיסל מרכוס עמדת מקלען נאצית והרג שישה חיילים גרמנים. בקרב אחר הרג ארבעה. דרך הגעתו של מרכוס לאירופה לא ברורה כלל. יש הטוענים שנחת מתוך כלי שיט כלשהו ואולי הגיע בדאון. ככל הנראה, ביצע צניחה מתוך מטוס עם הכוחות הפולשים הראשונים. צניחה זו הייתה הצניחה הראשונה של מרכוס בחייו. מאוחר יותר הוחזר מרכוס לארצות הברית. בסוף המלחמה ולאחריה מילא תפקידים נוספים בתחום הדיפלומטיה: הוא היה מזכ"ל הקבוצה האמריקנית במועצת הפיקוח של בעלות הברית בברלין, והשתתף בוועידות יאלטה, טהרן ופוטסדאם.
במלחמה זו ראה את ניצולי השואה ועקוריה במחנות, בהם ביקר כמעט מיד לאחר שחרורם. הוא נדהם למראה ערימות היהודים המתים ורזונם ועליבותם של הניצולים, וידע, שאילולא היו מהגרים הוריו לארצות הברית בזמן, היה גם הוא ביניהם. במכתב ששלח לג'ורג' מֶדלי ציין:
"אישית קשה לי מאוד אפילו לנהוג בנימוס כלפי גרמני כלשהו...ראיתי את ה"Kultur" שלהם..."
במכתב אחר לאשתו כתב:
"אלה הם המון העקורים הנעים ונדים, אבודים, ציבור אנוש שאיש לא רוצה בו, כנראה... אין להם ידידים. כל זה ממלא את ליבי יגון. האם יהיה אי פעם קץ לצער?"
על פעילותו הצבאית והדיפלומטית במהלך המלחמה ואחריה, זכה במספר רב של עיטורים: עיטור השירות המצוין, כוכב הארד ופתיל ההצטיינות הצבאי, עיטור מערכת אירופה עם כוכב המלחמה מארד, עיטור שירות ההגנה האמריקני, עיטור מערכת אסיה והפאסיפי, עיטור הניצחון במלחמת העולם השנייה, עיטור צבא הכיבוש וצלב השירות המצוין של מדינת ניו יורק. כמו כן, קיבל לאחר המלחמה את התואר 'מפקד כבוד של האימפריה הבריטית'. עיטור זה הוענק לו, באופן אירוני, כשהיה בארצות הברית בין שני ביקורים בארץ, ביקורים בהם הסתיר את זהותו מן הבריטים.
לאחר מלחמת העולם השנייה
לאחר מלחמת העולם השנייה מונה למנהל ענף פשעי מלחמה בפנטגון (1946). אחרי תפקיד זה, הוצע לו להיות נספח צבאי של ארצות הברית במוסקבה. הוא סירב להצעה זו, והחליט לפרוש לאזרחות. בתחילת 1947 חזר מרכוס לברוקלין והחל לעבוד כעורך דין פרטי. בין מברכיו היה גם פיורלו לה גוארדיה, ששלח לו פתק בזו הלשון: "צר לי שאתה עוסק במשפטים. אני סבור שעליך לעשות איזה דבר אחר, שבו יוכלו כשרונותיך וסגולותיך להביא יותר תועלת". הוא לא הספיק לעסוק בכך זמן רב: בדצמבר של אותה שנה נקרא לדגל על ידי ארגון "ההגנה".
סיועו לצה"ל
כשהסתמנה מלחמת השחרור באופק, הבינו ראשי "ההגנה" את הצורך בסקירה מקיפה של מצב הכוחות וארגונם, ובשיפור המצב הקיים. עד לאותה תקופה התאימה ההגנה לפעולה תחת שלטון זר, ואנשיה פעלו בקבוצות בסדרי גודל של לוחמים בודדים או עשרות בודדות. כמו כן, חסרו לארגון אנשים בעלי רקע וניסיון צבאי רחב, שכן אפילו יוצאי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה לא קודמו לדרגות קצונה בכירות יותר ממייג'ור (רב סרן). לפיכך נשלח שלמה שמיר (רבינוביץ') בדצמבר1947 לארצות הברית על ידי דוד בן גוריון, במטרה לגייס קצינים אמריקאים בכירים שיסייעו לארגון "ההגנה" להפוך ממיליציה עממית לצבא סדיר ומאורגן ויעזרו לו במלחמה. כשהגיע שמיר לארצות הברית, קיבל המלצה לפנות למרכוס כבר סמכא בנושאי צבא, המכיר קציני צבא אמריקאים רבים. על אף שהגיע עם רשימת קצינים, איש מהם לא נאות לבוא לארץ. הם היו עייפים לאחר מלחמת העולם, ודחו את שמיר בתואנות שונות. היחיד שהסכים לבוא היה מרכוס.
כך, בסוף חודש ינואר1948 נחת מרכוס בארץ. לפני בואו שינן ספרי תאוריה צבאית אמריקנית, פן יעוררו אלה את חשדם של פקידי המכס הבריטיים בנמל התעופה לוד. כשהגיע החל מיד בעבודה, סקר את המצב בשטח וחיבר חוברות בענייני צבא. הוא הופתע לראות שמפקדים רבים בהגנה אינם בעלי ידע צבאי או השכלה צבאית מינימלית. רק מיעוטם שירת בבריגדה היהודית. חוברות אלו תורגמו לעברית במהירות, ושימשו את ההגנה וצה"ל בהמשך.
לאחר מכן, החל מרכוס לסייר ברחבי הארץ, בכדי לבדוק את מצב הכוחות וארגונם. ב־2 במרץ הגיש דו"ח מפורט לדוד בן גוריון, ובו נכתבו מסקנותיו מסיוריו. בין השאר, נכתב בדו"ח כי "בפלמ"ח יש חומר אנושי מצוין, נועז, אבל רוב מפקדיהם יודעים רק לפעול בכיתה ובמחלקה". לדעתו, לא הייתה שגרת אימונים בהגנה, ולכן הכושר הגופני של אנשי ההגנה היה עלוב. הם גם לא עסקו, כמעט, בפעילות ספורטיבית.
הוא טען כי כדאי לייבא מאמריקה 23 קצינים, שיפקדו לפחות על גדודים. בנוסף, הציע לארגן קורס מזורז, בן ארבעה שבועות, למפקדי גדודים, ולהיות ראש המדריכים (שיהיו, לפי הצעתו, שלמה שמיר, חיים הרצוג, שלום עשת ואפרים בן ארצי).
בן גוריון ביקש לבצע את הצעותו השנייה של מרכוס, אך היה זה בלתי אפשרי בתנאי מלחמת השחרור. על כן, יושמה בצורה חלקית: מרכוס עבר בין החטיבות בארץ והעביר חומר בכתב שהכין למפקדים.
מספר ימים מאוחר יותר, ב-12 במרץ, כתב דוד בן גוריון ביומנו, כי יש למנות את מרכוס מינוי רשמי - של סגן הרמטכ"ל - לכשיהיה צבא מסודר. רעיון זה לא יצא אל הפועל משום מה.
ב־28 במאי, יום נפילת הרובע היהודי, מונה מרכוס למפקד חזית ירושלים. זרותו הייתה אחד הגורמים למינויו, שכן היה חסר שיקולים אישיים ואינטרסנטיים, והיה צורך במפקד כזה לחזית רגישה זו. הוא גם לא היה שייך לאחת הקבוצות בוויכוח הקבוע בצה"ל של אותם ימים, האם לנקוט בשיטות הצבא הבריטי או ברוח האילתור הפלמ"חניקית.
לרגל מינויו זה קיבל דרגת אלוף, והיה הראשון שמונה לדרגה זו בצה"ל (לפני כן לא היו לקצינים הבכירים דרגות). בפקודת מטכ"ל מי"ט אייר תש"ח, 28 במאי 1948 נקבע כי:
האלוף סטון מתמנה למפקד חזית ירושלים
ולפקודתו יעמדו חטיבת עציוני, חטיבת הראל והחטיבה
השביעית. ניתנת הסמכות לאלוף סטון לגייס מספר קצינים
וסמלים מתוך שלוש החטיבות הנ"ל להרכבת המטה שלו. (בכתב יד: עד הוראה חדשה)
ד. בן גוריון
מרכוס החל מיד בעבודה, וניסה למצוא דרך לירושלים, שתעקוף את המצור. לבסוף נמצאה דרך בורמה. בתוך כך, ניסה צה"ל להגן על הכנתה של דרך בורמה והכשרתה לנסיעות, על ידי התקפות חוזרות ונשנות על הכוחות הערביים באזור ובראשם הלגיון הירדני. ניסיונות לתקוף את הלגיון, שהתבצר בלטרון, נכשלו. מבצע בן נון א' נערך ב־24 ביוני, עוד בטרם מונה מיקי מרכוס למפקד החזית. מבצע בן נון ב' ומבצע יורם נערכו תחת פיקודו, ושניהם נכשלו במשימתם המוצהרת, אך השיגו את מטרתם העקיפה: הצלת דרך בורמה.
מותו
לאחר כיבוש הכפר אבו גוש, שכן מטהו שם. בד' סיוון התש"ח, 11 ביוני1948, יצא מן המחנה (בשעה 3:35) בלילה לבוש סדין לבן, והודיע על כך לשומר. אולם, התחלפות הזקיפים התרחשה מוקדם מן הצפוי - במקום בשעה 4:00, התחלפו הזקיפים בשעה 3:40 לערך. העובדה שהיה זה שעות מספר בטרם תחילת ההפוגה הראשונה בקרבות, הניעה את מפקדי צה"ל להכריז על כוננות, שכן סביר היה שהערבים ינסו לתקוף ולהשיג הישגים לפני הפסקת האש. כשחזר מרכוס, שאל הזקיף מי שם. היה זה לילה ערפילי של תחילת החודש העברי, והירח כמעט ולא נראה. מרכוס ענה באנגלית, שפה שאותה לא הבין השומר, המשיך להתקדם ודילג מעל גדר אבנים קטנה שהייתה במקום. הזקיף ירה יריה אחת באוויר. כשהמשיך מרכוס ללכת, ירה בו הזקיף בחזה והרגו במקום. משמר כבוד הופקד עליו, ומברק נשלח, בפקודת בן גוריון, לטדי קולק ששהה בניו יורק באותה עת, שיבשר את הבשורה המרה לאמה מרכוס. גופתו של דוד מרכוס הוטסה בחזרה לארצות הברית במטוס צבאי מיוחד ב־30 ביוני. הלוויתו נערכה בווסט פוינט ובה השתתפו, בחסות ההפוגה מהקרבות במלחמת השחרור, משה דיין ויוסף הראל, מפקד האונייה אקסודוס. על מצבתו נכתב: "הקולונל דוד מרכוס - חייל לאנושות כולה". במקום מותו באבו גוש הוצבה אנדרטה, ועליה נכתב: "לזכר 31459, אלוף דוד (מיקי) מרכוס, שנפל במלחמת הקוממיות, ביום ד' בסיון תש"ח (11.6.48). היה נאמן לעמו היהודי ולארצו האמריקאית".
דוד בן גוריון כתב מאוחר יותר: "שמו יהיה צרוף לעולם בתולדות העם היהודי, ולבנו סמוך ובטוח כי יהדות אמריקה תתגאה בבנה הגדול והאמיץ, שמסר את נפשו על גאולת ישראל".
על שמו קרויים רחובות ברבות מערי ישראל, וכן קיבוץ משמר דוד. בנוסף, קרויה על שמו שכונת נוה דוד בתל אביב.
על חייו הוכן ב־1966 סרט קולנוע בשם Cast A Giant Shadow (הטל צל ענק), שבו שיחק קירק דאגלס את מרכוס.
אלמנתו, אמה מרכוס, נפטרה ב-1980, לאחר שנתמכה עשרות שנים בידי משרד הביטחון. לזוג לא היו ילדים.
אישיותו
דוד מרכוס היה אדם בעל אישיות יוצאת דופן. כמפקד, נודע בכך שהיה מתרועע עם אחרון הטוראים. דברים שהיו בעלי חשיבות רבה בעיני אנשים אחרים היו חסרי חשיבות בעיניו: הוא סירב לחסוך כסף או להחזיק כסף בבנק (אם כי בסופו של דבר פתחה אמה, אשתו, חשבון משלה שלא הייתה למיקי גישה אליו); כשקיבל את משכורתו הראשונה לאחר קניית דירתו הראשונה, כשעדיין הייתה ריקה מריהוט, הלך וקנה פסנתר לאשתו.
דוד מרכוס אהב להתעסק באתלטיקה, ובמיוחד היה גאה בשריריו וביכולתו להתאגרף. הוא אף קיבל הזמנה למשחקים הקדם אולימפיים של 1924.
עניין נוסף שבו הרשה לעצמו להתגאות היה יכולת השתייה שלו.
לנוכחותו הייתה השפעה מיידית על מוראל האנשים שלצידו, כפי שעולה ממכתבו של ג'ון קמחי, כתב צבאי שהיה בארץ, לאמה מרכוס:
"אני זוכר איך הגיע מיקי לחזית לטרון... אווירת דאגה ודיכאון שררה בקרב המפקדים והחיילים. ואז הגיע מיקי. תוך 24 שעות השתנתה האווירה כולה. הוא התרוצץ עם החיילים... התלוצץ וצחק עמם, ובתוך כך הכינם למלחמה".
תכונה זו ניכרת גם במכתב ניחומים ששלחה אווה קירשנר, שבביתה בתל אביב התגורר מיקי תקופה קצרה, לאשתו של מרכוס לאחר מותו:
קציני צה"ל מבקרים בקברו של דוד מרכוס בווסט פוינט. זהו הקבר הראשון בווסט פוינט, שנכרה עבור מי שלחם למען אומה לא אמריקנית. באדיבות הפנימייה הצבאית חיפה.
"הוא הגיע לכאן בשם "סטון", ועזב אותנו כ"מיקי" ו"חבוב"... כאשר נודע לאנשיו כי נספה, בכו - והבחורים האלה אינם בוכים בקלות והמוות הוא אצלם דבר שכיח ומקובל... אך בפעם הזו לא התביישו ולא נבוכו לבכות... את ילדינו ונכדינו נחנך לאהוב ולהעריץ את החייל האמריקאי שבא לעזרתנו... לעולם לא נשכח זאת".
דוד בן גוריון כתב, שמרכוס רכש בפגישה הראשונה את אמונו בזכות פשטותו וכנותו הנראים לעין.
מרכוס לא היה ציוני באופן ה"רשמי" של המילה, ולפני בואו לארץ לא ידע כמעט דבר על הציונות. מראות מחנות המוות בשואה שברו את לבו, אך עדיין לא הפך לתומך הציונות. מאידך, כשהגיע לארץ ישראל נדהם ממראה עיניו; רוחם של אנשי המקום הרשימה אותו, ודבר זה מורגש היטב במכתבים ששלח באותה תקופה:
"מקום זה יש בו אווירה שאין סיכוי למצוא דוגמתה במקום אחר עלי אדמות. הרי זה כאילו שאתה חי בתוך תוכה של המהפכה האמריקנית" (מכתב לחברו "אינדיאן" יאבלוק).
"עדיין לא ראיתי בשום מקום בעולם קבוצה נוסכת-השראה יותר מן הילדים של ארץ ישראל... הרי זה גזע חדש של אנשים... סוג חדש, אחר, של יהודי נולד כאן." (לאשתו).
כאב לו מאוד, שלמרבית האנשים לא אכפת כלל מן הנעשה בארץ, והם אדישים לסבלם של אחרים:
"...קשה להבין את המדיניות העולמית, ואת העובדה שכוחות הצדק לא קמים בכל מקום, לעזור למדינה שעוד לא נולדה ולאפשר את קיומה" (לאשתו).
"האנשים באמריקה אינם מבינים, כנראה, עד כמה נואש המצב כאן...
קשה מאוד להביא לתודעת העולם כמה חשוב לסייע ליהודים בארץ ישראל, בנשק ובציוד... יהודים נהרגים מדי יום, והעולם מסרב לעשות משהו בנידון..." (לאשתו).
"...צביעות! שטויות! מצפון העולם אינו קיים." (לאשתו).
והוא אמר: צבא שהולך להילחם ושירה כזאת בפיו, על שפתיו – חייב לנצח!
קישורים
http://www.correctionhistory.org/html/chronicl/nycdoc/html/colmick2.html
http://www.fau.edu/library/br102.htm
לרכישת הסרט על חייו באתר IMDb http://www.imdb.com/title/tt0060218/
ספרים על דוד מרכוס:
1. סטון- קולונל דוד מרכוס, מחבר- ישראל גלילי, תאריך הוצ"ל- יולי 1948
2. (מיכאל דוד מרכוס) האלוף, מחבר- טדי ברקמן, הוצ"ל- עם עובד.
מקורות:
ויקיפדיה
אתר IMDb
אתר הפלמ"ח
אתר מורשת גנדי
אתר סנונית
_____________________________________
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
