197 דולרים, זה הסכום שעליו חברת התעופה האמריקנית "ספיריט" צפוייה להפסיד אלפי דולרים בשל ניהול גרוע של משבר יחסי ציבור אליו נקלעה לאחרונה.
הסיפור התחיל כאשר הנחת לשעבר, יוצא מלחמת ויאטנם ג'רי מיקנס, הזמין כרטיס טיסה בחברת התעופה כדי לטוס לראות את ביתו הגרה באטלנטה. ספיריט היא חברה המציעה טיסות זולות בתנאים מינימליים. עלות הכרטיס - 197 דולרים. כמה שבועות לפני הטיסה חש מיקנס ברע ופנה לרופא, אז אובחן כחולה במחלה סופנית. בין השאר, אסרו עליו הרופאים לטוס. מיקנס פנה אל חברת התעופה וביקש לבטל את הכרטיס ולקבל את כספו בחזרה. חברת ספיריט סירבה בטענה שזה נוגד את מדיניות החברה. מיקנס ניסה להסביר את מצבו אך החברה נותרה בשלה. בצר לו, פנה מיקנס אל אירגון יוצאי חיל הנחתים בבקשה לעזרה. הפרשה התפתחה במהירות והגיעה לתקשורת. ארגון יוצאי חיל הנחתים האשים את החברה בחוסר רגישות וחוסר פטריוטיות וקרא לחבריו להחרים את חברת התעופה. מבדיקה שערכה רשת פוקס התברר שלספיריט יש מוניטין של שירות גרוע - החברה נמצאת במקום הראשון במדד תלונות הציבור על חברות תעופה, עם יותר מפי שתיים תלונות מן החברה שנמצאת במקום השני - יונייטד איירליינס. מנכ"ל החברה, בן בלדנצה, התראיין בתגובה ואמר כי עם כל הצער שבדבר, החברה "לא רוצה ליצור תקדים". בלדנצה הוסיף ואמר כי מדד התלונות "לא רלוונטי" לתפקוד החברה. התגובות הנזעמות לא איחרו לבוא. דף הפייסבוק הקורא לחרם על ספיריט עבר את 50,000 החברים ודף פייסבוק חדש הופיע הקורא לחבר המנהלים של ספיריט לפטר את בלדנצה לאלתר.
הבוקר (שישי) הודיע בלדנצה שהחברה תחזיר את מחיר הכרטיס למיקנס ואף תתרום 5000 דולר לקרן ללוחמים פצועים אך נראה שהנזק כבר נעשה.

(מקור: פוקס ניוז, סיכום: yours truly)

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

הבעיה שלי עם המקרים האלה היא שכאשר חברה או רשות מגדילים ראש לטובת הלקוח/האזרח אז זה כמעט אף פעם לא מגיע לידיעת הציבור אבל כאשר הן לא מגלות גמישות או מתעללות אז זה הופך לסיפור.

לא פתחתי קבוצת פייסבוק חיובית כשעובדת במחלקת הפיקוח בעירייה ביטלה דו"ח על השם שלי בגלל שסיפרתי לה שאבא שלי נפטר, לא פתחתי קבוצת פייסבוק חיובית כשעובד מנהלי בבית חולים ביטל חוב של אמא שלי סתם בגלל שהוא שמע מה המצב הכלכלי והיה חג והוא רצה לעשות משהו נחמד, לא פתחתי קבוצת פייסבוק חיובית כשהעירייה החליפה תוך יומיים גלגל שבור באחד מפחי האשפה שלנו, לא פתחתי קבוצת פייסבוק חיובית כשקופאית של איזה סופר רדפה אחרי עד לחנייה כדי להחזיר לי כרטיס אשראי ששכחתי אצלה וכו' וכו'.

מה שאני אומר זה שלפעמים אנחנו מקדישים כ"כ הרבה תשומת לב לסיפורי האימה שאנחנו שוכחים שלא כולם מנסים לדפוק אותנו כל הזמן.

תתפלא. יש מספיק מקרים שבהם הגדלת ראש לא עוברת בלי שישימו לב. בחדשות שומעים עליהם די מעט - אבל לא מזמן היה פה מקרה של בחור משותק מהמותניים למטה שחברת מוניות סיפקה לו הנחה קבועה ואחרי כמה חודשים איזה לקוח אחר של החברה שמע על כך ופתאום זה הופיע בעיתון המקומי וברדיו וזה הגיע עד לתחנת הטלוויזיה האיזורית (FOX40)... וזה רק מקרה אחד אוף-דה-טופ-אוף-מיי-פדחת.

מעבר לזה, אם תעשה חיפוש גוגל מהיר על חברות או חנויות בארה"ב כמעט מיד תמצא שלל אתרים שנותנים להן דירוג ופידבק מהקהל... ומהר מאוד אתה מוצא מי שווה ומי לא...

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

חברה שהמדיניות שלה מחייבת את העובד לדפוק אותך ולא מאפשרת לו בכלל שיקול דעת בעניין הרוויחה בכבוד את כל העגבניות הרקובות שנזרקו לעברה.

התופעה הזו, לפיה מקרים של אטימות מקבלים תהודה בחסות התקשורת והרשתות החברתיות משפיעה על המציאות.
אם בעבר על התנהגות חזירית החברה לכל היותר הפסידה לקוח אחד או כמה לקוחות, כעת המחיר יכול להגיע לפגיעה אנושה בתדמית של החברה (כמו במקרה של תנובה).

יש כאן מינוף של הבוז שאנחנו מרגישים כלפי מישהו שעושה מעשה פסול. מדובר בסוג של ביטוח.
ומצד שני יש לנו גם הערכה כלפי גילויים של התנהגות "טובה". אנשים שמפגינים התנהגות מוסרית ("עשיתי בסך הכל את מה שמצופה ממני") זוכים להערכה.

התקשורת, למשל, ממנפת את תחושת הבוז בצורה מניפולטיבית למטרותיה (כמו במקרה של אייזנר, או המקרה דנן). "פעילים" (לא משנה למען איזו מטרה) ממנפים את ההערכה שלנו כלפי התנהגות טובה.

אני חושב שתופעת "המוסר תאגידי" היא מבורכת. והוא צבוע ומחושב בדיוק כמו המוסר "הקלאסי" שעליו הוא נשען...

“I lived in countries that had no democracy... so I don't find myself in the same luxury as you do. You grew up in freedom, and you can spit on freedom because you don't know what it is not to have freedom.”
― Ayaan Hirsi Ali

ה"נחת הגוסס ששירת ב-נאם" ושאר קלישאות מעולמם של האמרקאים, שכמובן לא מיוחדות להם אלא במקרה זה מייצגות את העובדה שיש פה סיפור שצריך לקחת תוך נשימה ארוכה.

מה שלמעשה באים האמריקאים בני הדור הזה זה להגיד "טוב לנו עם המערכת המסחרית שהתפחתה באמריקה, אבל אנחנו רוצים רק אל דובשה, לא את עוקצה".

מהבחינה המסחרית ארה"ב היא בירוקרטיה של אלפי חוקים קטנים, אבל נוקשים. ככה נבנתה המערכת האמריקאית-לטוב ולרע. ככה נוצר ה"חלום האמריקאי" הרי. זה לא כזה פשוט כמו שאני מציג, אבל גם אחרי שחיה בכל המורכבות של איך עובד העולם הכלכלי האמריקאי, אחת המסקנות היחידות שברורת לך היא שבו בעצם בירוקרטיה שנסמכת על מין תרשים זרימה מפורט, אבל יציב.

זה בדיוק מה שעשתה חברת התעופה, זה מה שעושות אלף חברות אמריקאיות. זו הסיבה גם שלמרות שהלקוח/צרכן/שותף האמריקאי הוא תובעני ולא סלחן, מי אשר "חי" בעולם של עבודה מול אמריקאים יכול בנקל להנות מרווחים וראש שקט, כל עוד יקפיד על שורת כללים.

עכשיו בא האמריקאי המשועמם ובעזרת הרוח הגבית של צעצועים למבוגרים כמו פייסבוק, אומר "בעצם אני רוצה משהו כמו שיש בישראל: קומבינה". שיהיה להם לבריאות... אחרי ששמעתי מכמה אמריקאים משכילים ורחבי אופקים "שבחים" לדרך בה עם ישראל נמס לנוכח שאלת גלעד שליט (לעומת הנוקשות של הממשל האמריקאי) הבנתי שגם הם, כמונו, לא תמיד מבינים מאיפה באים דברים טובים...