http://www.inn.co.il/News/News.aspx/241971
היה זה במוצאי תשעה באב, בערבו של יום ראשון השבוע. שלושה בחורים מישיבת 'מיר' עשו דרכם לאזור מסעדת רמון בשעת לילה כדי לסעוד את ליבם לאחר הצום. את רכבם הם החנו בסמיכות למסעדה מאחורי רחוב יפו.

משסיימו לאכול נפנו לצאת לעבר רכבם, אלא שאז נתלו בשני צעירים סודנים, שלטענת הבחורים, התגרו בהם ללא כל סיבה הנראית לעין.

תחילה ניסו בחורי הישיבה להתעלם מהם, אולם בשלב מסוים התקרבו הסודנים לעברם של הבחורים ואיימו עליהם כשהם מנופפים בבקבוק בירה ריקה ובמיכל של גז מדמיע. הבחורים, שנחרדו לנוכח ההתפתחות המפתיעה, החלו להימלט על נפשם.

לכתבה בשלימותה:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/241971

לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר (ישעיהו סב א)

חצי האי ערב - לערבים, ארץ ישראל - לעם ישראל.

מכה של המוסלמים, ירושלים של היהודים.

https://sites.google.com/site/hamedinai/

וזה מזכיר לי סיפור-
ביום מין הימים, בפולין של המאה ה-19, חמישה צעירים יהודים חסונים יוצאים לטיול ביער הקרוב לעיירה. לפתע מתקרבים אליהם מהכיוון הנגדי 2 בחורים גויים. אומר אחד מהיהודים-"אוי, מה נעשה, הם שניים ואנחנו רק חמישה".
זאת כמובן רק בדיחה אבל יש בה גרעין של אמת לגבי המנטליות היהודית הגלותית בכל שמדובר בעימותים פיזיים. חבל שאפשר להוציא את היהודי מהגלות אבל לא את הגלות מהיהודי.

גם אני הייתי שומר מרחק ומזמין משטרה.

לעומת זאת אם המקרה היה קורה נניח ברוסיה, קודם היו שוברים
לסודנים האלה את השיניים, ואז מזמינים משטרה.
היהודים באמת פחדנים.

בספר של דן צלקה "כפפות" (לא רע) יש ציטוט לא רע שמתייחס לעניין. מדובר בשנות השלושים ומאמן האיגרוף של מועדון כלשהו בתל אביב בא לבקר בבית החולים את אחד ממתאגרפיו שנפצע מדקירה בעימות אלים עם ערבים. המאמן מתקומם על כך שבכל פעם שנוצר עימות כזה אזי מההגנה שולחים מי מבחוריו לצורך כך. הוא שואל: "אין מישהו אחר שאפשר לשלוח נגד כמה בריונים מיפו"? ועל זה עונה לו המתאגרף-"לחבר'ה שלנו לא נוח עם מכות. נשק זה סיפור אחר...".
רוצה לומר-היהודים יכולים להיות אמיצים מאוד, ולא רק כשמדובר במלחמה. במישור הרעיוני, אגב, יהודים הם מאמיצים ביותר שיש ולכן אחראים לכמה מהמפיכות החשובות ביותר במדע ובפילוסופיה. הבעיה היא שהחדירו להם במשך מאות שנות גלות שאסור להם ללכת מכות ושהם צריכים להתרחק מאלימות. זה כולל אגב גם את משפחתי האמריקאית. סבי וסבתי אסרו על דודיי (שהיו גברתנים למדי) להגיב על קריאות אנטישמיות של ילדי השכנים. אבל לפחות אחד מהם התעלם מכך ונחשב לבריון מטיל אימה (מה שכן-ושקשור לעניין-הוא התבייש בצעירותו ביהדותו והעדיף להזדהות כ"רוסי"). על כל פנים, זה יוצר פסיכולוגיה מסוימת שקשה להיפטר מימנה. תמיד היו גם יהודים שהיו מוכנים להלחם ללא חת באגרופיהם (רק לציין את בני לאונרד ודניאל מנדוזה שהיו מגדולי המתאגרפים בהיסטוריה) ותמיד הם היו מיעוט בגדר יוצא מהכלל שמעיד על הכלל.

כי זה מה שכל אדם שפוי צריך לעשות כששני גוים מתקרבים לעברו.

אני מבין כי אפילו בחורי הישיבות לא מאמינים לסיפורים על החבר הדמיוני וכשמאיימים עליהם - במקום לפתוח דף גמרא ולגמור את הסודנים - הם העדיפו לפנות למשטרה ה"קלגסית". הגיע הזמן שבמקום "לקיים" את עם ישראל עם הבטלנות המאוסה בכויילל או ישיבה שלהם - שייקחו קיטבג וייתיצבו בבקו"ם. הם עדיין יכולים ללמוד תורה בזמנם הפנוי ולחיות כאזרחים פרודוקטיביים.