15-08-2012, 21:25
|
|
|
חבר מתאריך: 15.10.04
הודעות: 1,404
|
|
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי Fang שמתחילה ב "כתבה שלנו על יחידת מפעילות האמר קרבי, כולל ריאיונות עם מילואימניקיות של היחידה"
הזמן: לפני מספר שבועות
המקום: אי שם בשטחי צאלים
הסיטואציה: אימון
משתתפים: מילואימניק ותיק (להלן: אני)
מפעילת האמר קרבית (להלן: מפהק"ת)
אני: נהגת....
מפהק"ת: שלא תעז לקרוא לי נהגת!
אני: למה? זה מה שאת עושה? לא?
מפהק"ת: שלא תעיז! אני מפעילת האמר! אני לא נהגת!
אני: מה ההבדל?
מפהק"ת: נהגת היא נהגת בוס. רק נוהגת. אני מפעילה!
אני: מה בדיוק את מפעילה חוץ מאת ההאמר?
מפהק"ת: מה זאת אומרת? את המערכת של ההאמר, את הקשר, הכל! אני לא רק נוהגת!
אני: טוב, הקשר עושה בעיות, את יכולה לטפל בו?
מפהק"ת: לא. אני לא מבינה בזה. זה התפקיד שלכם
אני: #@$%^?
מוקדש באהבה והערכה גדולה (בלי שום טיפה של ציניות!) לכל המפעילות של צאלים,
שבחרו את הדרך שהלכו בה פחות (ויש בה גם הרבה אבק, סלעים וקפיצות);
שיכלו לבחור דברים הרבה יותר קלים, אבל בחרו בדרך הזאת;
שהתחילו ומשכו וסיימו (וסבלו את כל הבדיחות)
שישנו איתנו בשטח, בגשם ובחום, ברוח ובקור
שידעו להראות לכל החכמים הגדולים מאיפה משתין ההאמר
ושמצליחות אחרי שבוע עם 3 מילואימניקים לרסן אותם כשעומדים בטור ליד הגדר של צאלים ואנחנו כבר מתים לעוף הביתה והן דואגות ומקפידות שהנהלים והבטיחות נשמרים!
_____________________________________
"החטיבה אינה מטה ואינה פיקוד ואינה מערכת של חוקים ופקודות.
החטיבה היא קודם כל מאות זוגות רגליים. הרגליים הובילו אל הקרב – אף כי מתוך פחד. הרגליים עמדו ולא ברחו, אף כי כמעט אבדה התקווה. והרגליים צעדו וצעדו וצעדו בעייפות, בגשם ובבוץ, כשלו וצעדו.
ולכל זוג רגליים היה לב, לב שחש בכאב, שהרגיש בעייפות, שנאבק עם הפחד. בלב הזה התחולל הקרב האמיתי, הקרב שהכריע. בלבו של הלוחם הבודד ניצחה החטיבה. זה הסוד אשר שמו "גבעתי"."
שמעון אבידן
מפקד חטיבת "גבעתי", תש"ח
|