13-09-2012, 19:40
|
|
|
|
חבר מתאריך: 12.06.12
הודעות: 1,213
|
|
בכיתי בלי הפסקה. סתם ככה.
היום בצהריים חזרתי משבוע בגדנ"ע.
בהתחלה ממש שנאתי את זה וכל מה שרציתי לעשות זה לחכות ולסבול בשקט עד המטווח וזהו נגמר. אבל לקראת הסוף ממש התחברתי לזה ובסך הכל די נהניתי.
הדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי היה כמובן להתקלח, אחרי זה הדלקתי את המחשב והתעדכנתי בכל קהילות הרשת בהם אני גולש. לאחר מכן הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי שש עם עודד בן עמי.
וחצי דקה אחרי שזה נגמר, פשוט בכיתי. במשך 40 דקות, שכבתי על המיטה עם הפנים דחוסים לכרית ונרטבתי בדמעות. לא יודע למה, לא חשבתי על שום דבר, לא דמיינתי אף אחד, פשוט הרגשתי איזה פקק בחזה שאני חייב לשחרר, אולי זו הריקנות הזאת שגודלת יותר ויותר בכל תקופה. זה היה טוב.
אם כבר באתי להתבכיין פה, אז עוד משהו. בבית ספר ובקרב החברים שלי אני בחור די פתוח, מצחיק, חברותי וכו'. אבל בכל הנוגע לבנות, או בקרבת משפחה, אני הופך להיות לנער הכי ביישן ומעאפן בסביבה. ההורים שלי צריכים לחקור אותי כדי להוציא ממני פיסת מידע, אני לא מסוגל לחבק אותם או להראות להם סוג של חיבה. בגדנ"ע התבוננתי בילדים מדברים עם ההורים שלהם הכי חופשי שיש, מספרים להם הכל. כשאמא שלי שאלה אותי איך היה וביקשה ממני לספר חוויות עניתי לה "היה בסדר. מה יש לספר."
העולם, הו העולם הזה.
נערך לאחרונה ע"י Xdeal בתאריך 13-09-2012 בשעה 20:00.
|