בשעות האחרונות פועל הצבא המצרי למימוש האולטימטום שלו לביעור נוכחות מחנות האח'ואן בקאהיר וסביבתה. הצבא והמשטרה הפעילו כוח רב, וככל הנראה התנהלו קרבות ירי בחלק מהמקומות.
מספר הנפגעים הוא גדול מאוד, אבל יש סתירות קשות בין הגורמים המדווחים: אתר אל ג'זירה באנגלית מדווח על "לפחות 40 הרוגים", בעוד שהערוץ בערבית מדווח על "יותר מ-300".
מן הסתם בהמשך היום המספרים יהיו ברורים יותר, אבל בכל מקרה מדובר בהתנגשות המשמעותית ביותר מאז הדיח הצבא את מורסי ועצר אותו. היא באה במקביל להגדלת המאמצים המצריים בסיני כנגד המחבלים האסלאמיסטיים שפועלים שם (ושככל הנראה נעזרים בגורמי טרור מתוך רצועת עזה).

כשמגיע קרדיט, אז מגיע קרדיט - "הארץ" כרגע מחזיק דף מתעדכן, שאין לו שום מתחרים בעברית (ובמידה רבה הוא עולה על רוב האתרים האחרים).
העמוד של "הארץ" כולל הן ידיעות מתעדכנות, והן פיד מתעדכן של טוויטר של עיתונאים שונים שנמצאים במצרים או כאלה שמתעדכנים ומדווחים עליה בשוטף.

מקור לא רע בכלל לעדכונים (הרבה פחות היסטריים מאל ג'זירה בערבית, שמתפקדים כערוץ תעמולה של האחואן ועסוקים בעיר בלראיין את דובריהם ולפרסם את קריאותיהם ההיסטריות).

העלאת רף האלימות לא תורמת לסיומו של מרי אזרחי להפך היא רק מגדילה אותו, וסופה להוביל את מצרים לעבר מלחמת אזרחים כפי שקורה בסוריה. מי שהבינו זאת היטב וכן פעלו נכון היו האיראנים שהפעילו מליציה חמושה למחצה שהפעילה אלימות בעצימות נמוכה אך בקנה מידה רחב (כלומר כלפי מפגינים רבים). אופן זה יעיל א' משום שהוא מופנה לעבר מפגינים רבים וגורם לדה מורליזציה בקרבם. ב' משום שהוא בכל אופן לא פוגע באופן משמעותי ולא מעורר זעם בדומה להרג המוני.

אני מניח שהמשטר המצרי לא יכול לפעול באופן דומה מהרבה סיבות מובנות אבל דרך הפעולה הנוכחית טומנת בחובה סיכונים משמעותיים.

העלאת רף אלימות כמעט תמיד מכריעה מרי אזרחי. הכל תלוי כ-מ-ה כוח מוכן השלטון להפעיל. הטעות של אסד הייתה שהוא התחיל בהפעלת כוח מועטה מדי, שגרמה לאוייביו להניח שהוא חלש, ועד שהחל להעלות את רף התגובה - חצי מצבאו כבר ערק...
דוגמא למישהו שהגיב בעוצמה וניצח (היום שוכחים שמי שניצח אותו היו גורמים חיצוניים), זה מועמר קד'אפי, שמהדקה הראשונה הפעיל עוצמה רצחנית - ואלמלא נאט"ו, הרי הוא ובניו ובני-בניו משעבדים את האומה הלובית במקום לתת לאל קאעדה לעשות זאת...
גם אסד האבא טיפל במרי עממי בעוצמה רצחנית בפרק זמן קצר, והתוצאה - דיכוי מוצלח ל30 שנה.
גם צדאם הפעיל עוצמה רצחנית נגד שתי מרידות מייד אחרי מלחמת המפרץ - וגם הוא מנע כל איום על שלטונו עד להתערבות זרה שהפילה אותו.

האמת העצובה היא שאלימות מאסיבית תדכא כמעט כל מרד, ובלבד שתופעל באופן יעיל ובתוך זמן קצר.
השאלה האם הצבא המצרי מוכן למהלך כזה, עודנה פתוחה (שכן אלימות בהיקף שמבטיח דיכוי מרד, משמעה אלפי הרוגים ביום, ולא מאות בודדות "בלבד"...).

כך או כך, דרך הפעולה הנוכחית (הפעלת כוח לדיכוי האחואן) היא הכרח בסיסי מבחינת המשטר הצבאי במצרים. הם יודעים מה קרה לגנרלים באיראן כשאפשרו לשלטון הפונדמנטליסטי לעלות לשלטון, והם יודעים מה קורה לגנרלים בתורכיה לנוכח המשטר האסלאמי שקיים שם. מבחינת הגנרלים במצרים, הברירה היא בין דיכוי האחואן, לבין בריחה ממצרים (האופציה השלישית היא להיתלות ממנופים בסגנון האהוב על הרפובליקה האסלאמית של איראן).

שניכם צודקים. אם יחסי הכוחות שקולים יחסית, יקרה התרחיש הראשון; אם לשלטון יש הרבה יותר עוצמה שהוא יכול להפעיל - הוא ינצח בקלות בתנאי שיפעיל אותה בצורה מהירה ומוצלחת.

(קרדיט למרשי)
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס
אמר פסטן: שניהם גרועים, אבל עדיף להיות טיפש מאשר שקרן.

יחסי הכוחות לא קרובים לשקולים, ועל כן השאלה היחידה היא כמה עוצמה מתכוונים כוחות הצבא להפעיל. אם יפעילו עוצמה שתגדל רק בקצב איטי, אכן יש סיכוי להתפוררות והיחלשות של הצבא (שרבים מחייליו הם סונים אדוקים). אם הכוח יופעל בעוצמה מאסיבית מהדקה הראשונה, אזי האחואן יגלו מה שגילו אחיהם בסוריה ב1982: מרי עממי אפשר תמיד להטביע בדם.

אני לא יודע מה אפשר תמיד לעשות.
אני יודע שבפועל בהרבה מקרים זה לא קרה. לא במלחמת העצמאות האמריקאית, לא במלחמת האזרחים האמריקאית (ה"מרד" הוכנע, אבל 5 שנים זה לא כל-כך מהר...), וגם בהרבה מקרים שבהם השלטון לא היה משטר ליברלי וחובב זכויות-אדם כל-כך.

המרד הערבי, מלחמת העצמאות של אירלנד, מלחמת הודו-סין, מלחמת העצמאות של אריתריאה...
מלחמת שמונים שנה?
המלחמות לעצמאות במרכז ודרום אמריקה?

בכל-מקרה ספציפי תוכל להגיש שהיו תנאים נורא מיוחדים שדפקו את זה (נגיד, המרד הערבי התרחש במהלך מלחמה חיצונית בה השתתפה האימפריה העותמאנית, וכו'), אבל בשורה התחתונה - לפעמים זה מצליח ולפעמים לא.

בהרבה מקרים השלטון לא הצליח: http://en.wikipedia.org/wiki/List_of_wars_of_independence_(national_liberation)

(קרדיט למרשי)
אמר לה ינאי מלכא לדביתיה אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינן פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס
אמר פסטן: שניהם גרועים, אבל עדיף להיות טיפש מאשר שקרן.

ההשוואות לא מתאימות. המקרים שונים לגמרי:

מלחמת העצמאות האמריקנית: הכוח הבריטי (והתגבורות שהביא מגרמניה) סבל מנחיתות מספרית, והתקשה מאוד להביא תגבורות בגלל המרחק העצום ומשך הזמן שלקח להביא עוד כוחות. בהמשך גם הצטרפו מעצמות גדולות כמו צרפת וספרד לצד האמריקני.

מלחמת האזרחים - הצפון נהנה מעדיפות ברורה, אבל סבל מפיקוד צבאי הססני ולא יעיל, ומשחיתות בדרגים השונים של האדמיניסטרציה, שהקשו עליו להוכיח את כוחו, לנוכח צבא מורדים בעל פיקוד צבאי מקצועי יותר (רוב הקצונה המקצועית בצבא ארה"ב עברה לשרת בצבא הדרום ולא הצפון). ככל שעבר הזמן, העליונות המאסיבית של הצפון בכוח אדם, בייצור תעשייתי, וגם רמת הפיקוד - היטו את הכף לכיוון הבלתי נמנע, נצחון צפוני.

המרד הערבי (הן מרד הבלוף ממלחמת העולם הראשונה, והן המרד שהתחולל פה בשנות השלושים), מהווים מקרים שונים:
המרד הערבי של לורנס היה בעיקר פוסטר תעמולה יפה. בפועל, הנוכחות העת'מאנית בחג'אז נותרה מאסיבית עד לסיום המלחמה. הכיבוש של הנקודה הזניחה עקבה, הצטלם יפה, אבל לא שינה הרבה מהותית. החשיבות הייתה בהצגת הבריטים כמי שמשחררים את עמי האזור, והיא הייתה כולה במישור התעמולתי. אלנבי לא נזקק כהוא-זה ךבדווים של לורנס ופייצל.
המרד הערבי בארץ (למעשה היו שתיים, האחת ב1936, והשנייה ב1937-9), הוכרעו במהירות רבה בידי הבריטים ברגע שהחליטו על מימוש מאסיבי של יתרונם הצבאי.
הם הוכרעו בעוצמה כזו שהערבים לא מרדו בבריטים גם כשהיטלר נראה היה כמי שאוטוטו מגיע לארץ.

מלחמת הודו-סין (שתיהן) דומות לדוגמא של בשאר ולא לזו של ארסד האבא: הופעל כוח מאסיבי, אבל באיטיות, שגרמה למרד להתפשט בינתיים.

מלחמת שמונים השנה לא מוכרת לי, ואני לא בקיא במלחמות העצמאות של דרום אמריקה בכדי לשפוט (למרות שגם שם נראה שהעיתוי היה של חולשה ספרדית גדולה, אחרי שהמדינה דיממה במשך שנים במהלך מלחמת הפנינסולה).

אל ג'זירה מדווח שמחמד אל בראדעי, סגן הנשיא, התפטר מתפקידו.
בנאומו טען שהיו אפשרויות אחרות להשבת השליטה במצב, מלבד השימוש בכוח.

הוא סוג של מזכ"ל או"ם ערבי. בלתי שימושי לחלוטין

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”

http://www.israelhayom.co.il/article/109181
נראה כמו סצינות מסרט של רמבו

“Much of the social history of the Western world over the past three decades has involved replacing what worked with what sounded good”