22-06-2005, 10:11
|
|
|
|
חבר מתאריך: 22.03.03
הודעות: 22,094
|
|
|
בריטניה נגד הקפוצ'ון
במדינות רבות באירופה עורר בשנים האחרונות כיסוי הראש מחלוקות על רקע דת ואמונה. בבריטניה, לעומת זאת, המצב שונה. כאן מדובר בשאלה של כבוד.
למלה "כבוד" יש הרבה משמעויות. יש כבוד שדורש דון קורליאונה בעולם התחתון או שמחקה השחקן עלי ג'י בטלוויזיה הבריטית. לפי ההגדרה המסורתית יותר, כבוד הוא הבסיס לזכויות האזרח, והמצע לרוב הקודים שניסחו דתות שונות כדי לאפשר חיים אנושיים הרמוניים.
אבל תפישת הכבוד העדכנית בבריטניה חמקמקה יותר. הדרישה "לתת כבוד" נתפשת כתרופה למה שהרשויות מכנות מגיפה של התנהגות אנטי-חברתית: בריונות, חוליגניזם ושכרות. במרכזו של הדיון מצוי סווטשירט עם קפוצ'ון, פריט לבוש ששאוב מקליפים של אמינם ואמני ראפ אחרים. בעיני חלק מהבריטים, נהפך לבוש זה לסמל של בני נוער סורחים.
הקפוצ'ון נלבש בעיקר על ידי בני נוער, משום שהוא מהווה הצהרה אופנתית ומאפשר הסוואה מפני מצלמות הטלוויזיה במעגל סגור הפועלות בחברת "האח הגדול" הזאת. הקפוצ'ון הוא סממן שייכות - פניהם של בני המעמד נמוך - אך הוא אומץ גם על ידי בני המעמד הבינוני שאינם רוצים שהטלפונים הניידים שלהם ימשכו את תשומת לבם של אחרים.
הקפוצ'ונים קיימים אמנם כבר שנים, אבל הוויכוח עליהם פרץ באחרונה, לאחר שמרכז קניות גדול בקנט הכריז, כי ימנע את כניסתם של לובשי קפוצ'ונים וחובשי כובעי בייסבול (קומיקאים תהו אם הצו יורחב גם לנזירות ולכמרים).
סגן ראש ממשלת בריטניה, ג'ון פרסקוט, שהמוניטין הפוליטי שלו מבוססים בין השאר על אגרוף שהחטיף למפגין שהשליך עליו ביצים, הודיע מיד על תמיכתו ביוזמה. פרסקוט תיאר את חוסר הנוחות שחש כשקבוצת צעירים לובשי קפוצ'ונים ניגשו אליו בתחנת דלק בכביש ראשי. זמן קצר לאחר מכן הצטרף גם ראש הממשלה, טוני בלייר, לוויכוח: האיסור על קפוצ'ונים זכה גם לאישורו.
במדינה שמתגאה שנים ארוכות בזכויות האזרח שלה נראית המתקפה הזאת חריגה. ממילא נוצר כבר הרושם, בעולם שאחרי 11 בספטמבר, כי זכויות האדם בסכנה עקב הרחבת סמכויותיהם של השלטונות בכל הנוגע למעצר ולחקירה בשם המלחמה בטרור. מי יגן אם כך על חובש הקפוצ'ון מצעדים נוקשים שהבטיח בלייר כדי להשיב על כנו את הכבוד בחברה?
ההצהרה האופנתית של שנות ה-2000
סווטשירט עם קפוצ'ון דומה למכנסיים הצרים ולנעלי העקב של שנות החמישים, למעילי העור של האופנוענים בשנות ה-60 ולקטנועים של כנופיות הצעירים בבריטניה, לבנדנות של ההיפים, לפירסינג ולקעקועים של הפאנקיסטים ולכל שאר קריאות ההתרסה הנובעות מההתנגשות הבין-דורית.
כל התופעות האלה היו בשולי החברה. בדרך כלל היה בהן יותר מגרעין של אלימות. כעת, אפילו הליברלים ביותר מנסים להבדיל בין טקסי מעבר לבגרות לבין התנהגות עבריינית מפחידה - מגיפה שבעטיה נופלים מרכזי הערים לידי שיכורים וכנופיות, עם או בלי קפוצ'ונים. ברבים מהשיכונים בבריטניה קשישים מפחדים כשהם יוצאים מהבית.
"יש כנופיות של צעירים שאין עליהם שום פיקוח של מבוגר", אמר באחרונה דייוויד ביינס, קצין משטרה בכיר, לאחר שכנופיית צעירים תקפה גבר בן 48 בסלפורד שבצפון אנגליה, והשאירה אותו פגוע מוח על המדרכה. "היום זה קרה בסלפורד, מחר במקום אחר".
נראה שמשהו יסודי בחברה הבריטית כשל. ריסונו העצמי של הבריטי נפל קורבן לשכרות, סכינאות ואלימות. יראת הכבוד של אוריה היפ בספר "דייוויד קופרפילד" של צ'רלס דיקנס היא כעת זיכרון רחוק.
"אנשים אוהבים חברה פתוחה וחופשית מדעות קדומות", אמר ראש הממשלה בלייר זה לא כבר. עם זאת, המשיך: "אובדן יראת הכבוד שונה מאוד מאובדן הכבוד כלפי אנשים אחרים". כשהציג בסוף מאי את תוכניותיו לכהונה החדשה, עסקו אלה רבות בצעדים משטרתיים חדשים שמטרתם לאכוף "תרבות של כבוד". אפשר לטעון שההסתערות הזאת על התנהגות אנטי-חברתית היא פולשנות חריגה של המדינה.
אבל חוזרת גם ועולה הטענה כי בריטניה מתקרבת באופן מסוכן למצב שבו המרכיבים שאיחדו אותה בעבר - דת, משפחה, פחד מהחוק - הולכים ומתפוררים. הסיבות ידועות: התקופה הפוסט-תאצ'ריסטית יצרה תרבות של קנאה והדרה; סיפוק דחפים מיידיים אינו מותיר מקום רב לכבוד; והזירה הפוליטית כולה מושמצת מדי, ואינה יכולה לבקש שיכבדו אותה. יש אפילו הטוענים כי לאחר שמונה שנים בשלטון ומלחמה לא-פופולרית בעיראק, בלייר בעצמו איבד את הזכות להטיף לבני עמו להפגין כבוד רב יותר זה לזה. "הבעיה שלו", אמר ריצ'רד סנט, פרופסור בלונדון סקול אוף אקונומיקס, "היא שהוא בעצמו איבד את הכבוד שהחברה רחשה לו".
http://news.walla.co.il/?w=//735235
_____________________________________
"החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה קורא ציטוטים של אחרים"
(אח של מישהו שהכיר את ג'ון לנון)
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
