תגובות חשובות

שלום לכולם!!!!

ביוק חזרתי מגיבוש חובלים –גדנ"ע קיץ 2005, אנשים היה אחד הגיבושים המצחיקים ביותר בתולדות צה"ל. המפקדים (ואני לא מדבר על מפקדי הצוותים, אלא המפקדים הסגמ"ים שצוותו אלינו כשלא היה מה לעשות איתנו) השתדלו לגרום לנו להרגיש "בנוח" בבה"ד חייל הים.

יום ראשון-יום התארגנות

6 בבוקר בוקר ליום ראשון ה10/7 אני מתעורר...איזה בוקר כוס אמק!!! בקושי המנקי רחובות התעוררו ואין שמש בגרוש, אני כבר ער מרוב ההתרגשות. מעביר שעתיים בקשירת עמודים וכפיתות, תחרויות נגד השעון, כפיתה עצמית ונסיונות נואשים לשחרר את הכפיתות הללו העבירו לי שעתיים שעות נחמדות ביותר בבוקר שלפני הגיבוש. 8 דופק ארוחה ככה פחמימות משהו בובה ואבא לוקח אותי מהבית (כרמיאל) לתחנת רכבת בעכו. נפגש עם משגב ועכו (בגיבוש קראתי לאנשים לפי השמות של הישובים שהם גרו בהם...סתאם כי זה היה קליט) ויאאללה קופצים לרכבת, יורדים בבת גלים ב10 בערך וכבר אנשים מריצים צחוקים מחוץ לתחנה...רואים את השינוי שחל במפקדים מהגדנ"ע משקפיי שמש ומבטים של "אנחנו הולכים לקרוע אותכם" וכו', לא מתרגשים יותר מידי עולים על האוטובוסים ונוסעים לבה"ד שהוא בעצם במרחק של פחות מ100 מטר מהתחנה (ביזבוז כספי הציבור אמרנו?). מגיעים לבה"ד לומדים מ'זה שלשות הולכים להשים ציוד באוהלים ולאפסנאות..או האפסניה כמו שכמה אנשים התעקשו לקרוא לה בגיבוש. מקבלים עוזי ג'יפה כזה שחוץ מלפצח גולגולות לא ממש תורם לאף-אחד, צימידן עם תד"ל, חגור עם מימיות, חגורת עבודה 3 זוגות מדי ב' וזהו אני חושב אה גם חגורת הצלה גרמנית. בדיוק ק 10 דקות אחוריזה מקבלים גם את הציוד המחלקתי (אחרי שהתחלקנו למחלקות כמובן)...כמובן שהסוציומטים יתחילו לשפצר את הציוד של עצמם והשאר...יעזרו לציוד המחלקתי. מקבלים מספרים והולכים למד"ס. הגיבוש (53 איש) התחלק לשני מד"סים אני הלכתי לבת וחשבתי יהיה צחוקים אבל היא הייתה נאצית אחושילינג..ספרינטים, סקווטים, מרפקים מצבי 2, תרגילי בטן וכל דבר מהסיגנון הזה יתקבל בברכה. בזמן הזה התחילו לחפש חנט"ר, הם התחלפו בערך כל חצי דקה בגלל שאפ'פעם לא עמדנו בזמנים, עד שהחלפתי והתחלתי לבקש מה שאנשים שכחו לבקש, הארכות זמן...התחלנו לעמוד בזמנים והמד"ס התחיל לתזז אותנו לכיוון בית החובל, אחרי שעתיים בערך הוא נגמר ואני נהייתי חנט"ר (חרוז. בשלב הזה אנשים לא פרשו בניגוד לגיבושים קודמים, היה אחלה מורל וכל הזמן צעקנו בראבק שאפ'חד לא פורש, ולמרות שזה לא היה ממש שלב של לעזור אחד לשני הייתה המון עזרה והיה אחלה גיבוש (יענו מגובשים. עוד קצת תיזוזים באלגנים ליד בית החובל...הקפת את בית החובל עמדתם בשלשות...רוב הזמן בגיבוש היה לעמוד בשלשות וזה דיי השביז, רציתי עוד מד"ס או משהו. קיצר פוגשים את המפקדים המילואמניקים כל אחד עם איזה פלאפל או שניים על הכתף ועם כרס גדולה והם מחלקים לנו דפים להרצאות ודפים למבחנים ואומרים ללמוד את הדפים להרצאות ראשונים, מתארגנים למסע ולקראת 9 יוצאים. עושים 13 עיקופים מסביב לבה"ד (6500 מטר) ברוב המסעות אנשים תשתדלו לעזור לאנשים...היה קטע דייי מצחיק שיותר מידי עזרתי לאנשים אז המילואמניקים: 34 מה ת'עושה עוף קדימה..תצטרף לצוות" ואני כזה שיסתמו כבר "אבל המפקד הוא יכול לעמוד במסע" וה כל הזמן מבאסים ת'אחרונים ואני שומע אותם "אולי תפרוש...עזוב יש עוד 30 סיבובים" וג'יפות כאלה, קיצר מצאתי את עצמי מקיף את המחלקה 20 פעמיים מה שגרם ללב שלי להתחיל לפעום (המסע היה בהליכה מהירה...בקושי הזעתי). כל 4 סיבובים (2000 מ') עצרנו ועשינו משימה צוותית למשל שואה גרעינית 20 אנשים שורדים את מי תשאירו, תאכלס בודקים מי לוקח יוזמה, מה משתתף, את הסדר של מי בוחרים, מי כותב ומעורב בדברים. המפקדים המילואמניקים מצליחים לבאס אנשים ו2 פורשים (הצטמצמו לצוות של 11). עושים עוד דיון צוותי של מי הרוצח (בדיון הזה לקחתי בגדוווול וגיליתי ת'רוצח התחלתי לשקול קרירה במשטרה צבאית אבל הארוחת ערב שהגישו קטעה ת'מחשבות) הולכים לאכול גם בקטע הזה תמיד לעזור ולהיות אלה שמגישים, או אלא שאוכלים אחרונים תאמינו לי המפקדים מסתכלים כל הזמן גם כשאתם חושבים שהם לא...הם כן, הם סיפרו לנו דברים שאפילו אנחנו לא ידענו על עצמנו, לפעמים בלילה הם פשוט ישבו בתוך האוהלים וראו כל תנועה של אנשים,

מתארגנים לשינה בסביבות 11 וזזים לישון.

יום שני-יום ים

קמים כמובן בהקפצה של המפקדים "חצי דקה הייתם בחוץ תדלים פקלים שמקלים עליכם זוזו" ועם הסירנה האדומה הידנית שעוד ידובר עליה בהמשך. הולכים לאכול ארוחת הולכים לזווד (להכין להפלגה) את הסירות, ארגזי חרטום, משוטים, חבלי חיים, גלגלי הצלה ושאר הציוד, רק שהפעם בלי מנוע (בניגוד לגדנ"ע...אנחנו עוד נתגעגע אליו). מורידים את הסירות (שפתאם מאוד קלות) למרינה והולכים לאכול ארוחת בוקר, חוזרים למרינה ונכנסים לים. הייתי איש חרטום וגררתי את הסירה יותר מידי לסלעים...נכנסתי עם הראש לתוך הגלים תוך כדי שהמפקד צועק לי "34 אתה לא רואה שאנחנו בתוך הגלים" ושאר שטויות בסופו של דבר הבאתי אותנו מחוץ למרינה ועליתי לסירה (לא לפני שחטפתי כמה מכות משוט על הראש מחבריי לצוות) עולים לסירה ומגיעים לסירת ההקאות המפורסמת, סירה עגולה עם ריצפה מאוד דקה מפלסטיק שרועדת עם כל גל קטן מאוד מזכירה בריכה מתנפחת של ילדים קטנים רק עם גג, נכנסים 20 דקות מריצים צחוקים, אני מקיא ראשון על הדופן כשאני מסתובב כולי מאושר עם קאי אני פתאום קולט שכולם ברחו מהאיזור שלי וחושב יאיייי איזה כיף עכשיו יהיה לי יותר בכיף מתרווח לי בפאנן כולי מחוייך, ת'אמת החזקתי את הקיא הזה יותר מידי זמן בבטן, אנשים איך שאתם מרגישים שאתם עומדים להקיא פשוט דחפו אצבע ותקיאו אתם תרגישו הרבה יותר טוב אחר-כך...באמת! אחרי שהיינו 20 דקות וכמעט כולם הספיקו להקיא המפקד נכנס ומביא לנו דפים...נתקעים על אי בודד סדרו את רשימת הפריטים שלפניכם לפי הסדר שאתם חושבים שהם יהיו שמישים, כנ"ל עם המשימה של השואה הגרעינית, בודקים מי משפיע, מי לוקח יוזמה, מי גורם לאחרים לשנות את דעתם וכו'. יוצאים מסירת ההקאות שמחים ומאושרים טובלים בים נעקצים ממדוזות וחזרה לסירות הצוותיות. עהמקד קרא כל פעם לאדם לקצה הסירה (זה כולה 4 מטר, כל השאר פשוט יושבים בצד שני) ואומר לו מה המשימה שעליו לפקד. לבנות תורן, לבדוק מה עומק המים וכו' רק מהציוד שיש בסירה. רואים קצת דבורים סטילים וצוללות עוברים מולנו מזהיים אותם ומפתיעים את המפקד כי ידענו מ'זה וולקן (כאילו הלללללללו זה דבר עננננק) וחוזרים למרינה, מתארגים לארוחת צהריים ואוכלים בפאנן. אחרי החלק הימי של היום הולכים לכיתה עם מזגן (אחרי שהיינו בים ברררר זה לא נעים) ושם נבחנים על החומר העיוני (והם אמרו ללמוד קודם ת'הרצאות ולא למדתי את החומר העיוני קיצר אל תקשיבו להם אפ'פעם!!!)עושים את המבחנים הם דיי קלים גם למי שלא למד זה דיי הגיון המבחנים האלה. נשארים בחדר הזה ומקבלים דף עם מסלולי סירות ומהירויות של סירות משימת חילוץ, אין פה תשובה נכונה כל תשובה שתגידו המילואימניקים יתחילו להתקיל אתכם פשוט תנסה להתבלט בדיון ולהביא כמה שיותר רעיונות (עדיף הזויים ביותר) לחילוץ האנשים. התחלתי לעשות כל מיני רדיסים במעגל...ומשיק למעגל 90 מעלות...ומשפט פיתגורס זה גם נשמע חכם, זה גם דיי עזר וזה מראה שלבנ'אדם יש ראש אז תנסו להשתמש קצת במתמטיקה. הולכים רואים סרט על איזה פעולה של מנוע, תרשמו הכל ותשננו את החלקים של המנוע המפקדים נרדמים תוך כדי הסרט וחושבים שאפ'חד לא קלט אותם, אחרי הקטע הזה הולכים מתוזזים קצת ו20 דקות להתארגן לשינה (הפעם המפקדים אמרו לנו לישון על מדים)..איך שה20 דקות האלה נגמרות הקפצה עם כל הציוד פקלים תדלים החוצה, ועם הסירנה האדומה הזאת שעושה קולות של סירנה. בסוף הקפצת שווא הולכים לישון (השעה 9). ב10 וחצי עוד הקפצה דקה לפני שהייתה ההקפצה אאחד מהאנשים מהאוהל שלי יצא לשירותים וראה ת'מפקדים הוא רץ חזרה לאוהל והעיר את כולם אז היינו מוכנים, עוד פעם סתאם הקפצה.

יום שלישי- משימות חוף

ב3 וחצי התעוררנו מעוד הקפצה 78 נראה לי הגיעה למסדר עם שמיכה כי הוא לא הספיק להתלבש...היה מצחיק...התחלנו מסע 8 ק"מ עוד פעם עם תדלים פקלים והכל, לא פתחנו אלונקה, סיימנו אותו בסביבות 6 וחצי והולכים לעשות עוד מבחנים הפעם על הסרט שהיה אתמול דווקא את זה ידעתי טוב הולכים אוכלים ארוחת בוקר ועושים הרצאות אישיות (על נושא אישי), הרצאות על הנושאים שהמפקדים נתנו לנו ומשימות חוף כמו לעבור דרך שדה מוקשים לבנות אוהל 11 לבנות אוהל בצורת פרמידה, כשבננו את הפרמידה יצא לנו מ'זה קטן ונכנסו פנימה 4 והיה בקושי מקום לאחד ככה אחד על השני התחלנו להיקרע מצחוק והמפקדים רק צועקים עלינו. כל הקטע הזה נמשך עד ל3 בערך, אוכלים ארוחת צהריים ומתחילים לעמוד בשלשות, לא מציליחם לעשות שלשה חסרה ומתוזזים ע"י הסג"מים כר כאן הרגשנו שאין מה לעשות איתנו והתחילו צחוקים

המפקד מחזיק כוס של מיץ תפוזים ביד וצועק: "חסר למי שאני תופס אותו כשהפיפי שלו בצבע הזה" ואז הוא שתה הכל בשלוק וזה היה דיי מגעיל, וכאילו איך בדיוק תדע מה הצבע של הפיפי שלנו?

ממשיכים לעמוד ולעמוד ולעמוד בשלשות וזה דיי מעצבן אז כשנתנו הפסקה לשירותים פשוט הלכתי וישבתי בשירותים (כי אסור ממש לשבת בגיבוש), כשחוזרים המפקד צועק: "כולם מרגישים טוב" כן המפקד רק 78 צועק "לא המפקד" "מה הבעיה 78" "המפקד אני לא יכול להגיד לך" "אני פוקד עליך להגיד לי" "אני חייב להוציא שחורים מהאף" כולם כולל המפקדים נקרעים מצחוק והמפקדים אומרים שכל מי שצחק שיצא 90 לכוח...כל הכוח קומפלט פשוט עובר 90 לכוח. אחוריזה היו עוד צחוקים כשהם התחילו להתעלל ב55 ואמרו לו לשכב על הגב ולהרים ידיים ורגליים למעלה הם שאלו אותו : "אתה יודע למה אתה דומה" "כן המפקדים לג'וק מעוך המפקדים" עוד פעם כולם נקרעים מצחוק. ואז המפקד מתחיל לצעוק: "מה אתם חושבים שאתם צוחקים? חבר שלכם פה נראה כמו ג'וק מעוך ואתם מסתכלים על חתול שמגרבץ וצוחקים" קיצר אני לא ראיתי שו חתול שמגרבץ בגיבוש ופשוט כולםםם התחילו להיקרע מצחוק זה נהיה כזה שכונה. קיצר המפקדים נתנו 5 דקות להתארגן במבנה מיוחד אז התארגנו בצורת V שזה ויקטור שזה סוג של מבנה שייט. (איפשהו בזמן הזה גם החזרנו ציוד) אז הם אמרו אוהבים מסדרים ימיים האא? ואז התחליו לתזז אותנו לכל מיני מבנים ימיים. חלק מהסג"מים פתאום הלכו ונשאר עמי שהוא הסג"מ הכי פחות מפחיד שראיתי "המפקד אפשר הארכת זמן" בד"כ התשובה לשאלה הזאת תהיה כן 5 שניות אבל אצל עמי "כן קחו עוד 45 דקות" דברים בסיגנון, הוא כל-כך נחמד הוא פשוט לא היה יכול להיות רע. אני הולך לפסיכולוג ומספר לו שאמא מרביצה לאבא וכל מיני דברים שרק ימנעו ממני לעבור, אבל דיי הצחקתי אותו אז היה נחמד. כשחזרתי המפקדים אומרים להסתדר בשלשות הם אומרים "תהיו גאים בעצמם שהגעתם לכאן...אבל לא יותר מידי" עושים סיבוב פלברה בבסיס ואני מתחיל לשיר:

אמא אמא תסתכלי

מה גיבוש חובלים עשה לי

סבא סבא תסתכל

עוד מעט אני רב חובל

"34 מה אתה שר שם? תסתום ת'פה שלך"

חוזרים למאהל מתוזזים קצת המפקדים מתחילים ממש ממש לכעוס שאנחנו לא עומדים בזמנים, עושים קצת מרפקים ואז המפקדים באופן לא מובן מצטרפים למרפקים וכולם מתחילילם לצעוק אני רוצה להיות חובל בלאגנים ואז שבירת דיסטנס..היה ממש מצחיק..באמצע אמרתי שאני הלך לשירותים, לקחתי ת'מנואלה שעושה ת'רעש של הסירנה הפעלתי אותה והתחלתי לזרוק את כל הצ'וקולוקים (ממתקים) על האנשים...היה מצחיק. בסביבות 8 המפקדים התכוונו לשחרר אותנו להתקלח ולמה שבראש שלנו, אני ו17 לקחנו מהם ת'חולצות עם הדרגות של הקצינים, את המשקפיי שמש, את הכובעים אמרנו למישהו שיפעיל ת'סירנה ועשינו הקפצה משלנו התחלנו לצעוק "20 שניות פקלים תדלים עליכם יאאללה להתארגן אנשים לקום מהמיטות" היה מצחיק...הולכים להתקלח לשבת בזולה עם כולם להסתובב בבה"ד, לשתות 5 פחיות קולה כדי לפצות על שבועיים שלא נגענו בדבר הזה וללכת לישון.

יום רביעי-יום אחרון

אחרי שישנו איזה 8 שעות בריאות כאלה, מתארגנים עם האוהלים עושים מסדר אמריקאי וכאלה מקפלים הכל הולכים לבית החובל ומחכים איזה 4 שעות בערך לתוצאות...כבר מתים מהתרגשות, הולכים קצת לשק"ם להפיג את המתח עומדים בשורה (לא היה מסדר טילים, היינו גיבוש קטן), נכנסים למפקד, התחלתי לבכות כמו איזה כוסית וכל המפקדים מצ'פחים אותי...הולכים להרים כוסית עם כל מי שעבר ועם מפקד הקורס חובלים או משהו כזה, מקבלים תוכניות אימון אישיות ויאאללה בייי.

הנה המספרים אנשים:

103 היו אמורים להגיע לגדנ"ע.

66 באמת הגיעו.

63 סיימו את הגדנ"ע.

53 באו לגיבוש.

32 סיימו את הגיבוש.

16 התקבלו

10-שייט.

2-אלקטרוניקה.

4 מכונה.

אני עברתי לשייט כולי מאושר חוזר הביתה עם משגב בדרך פוגשים איזה ג'ובניק שאומר לנו לא ללכת לחובלים הולכים לשווארמה חאזן עם בית לחם ונוסעים הביתה בששון ובשמחה.

כל מי שרוצה להוסיף מוזמן, היו עוד מלא צחוקים פשוט הזיכרון שלי ממש קצר.

למרות ש SSOTL כתב כבר מאמר אני אכתוב בכל זאת, רוב הדברים יהיו זהים אבל לא נורא.

יום ראשון – מסע

קמים ב-6 בבוקר, יוצאים לרכבת של 7 (מה לעשות מי שגר באשדוד לא זוכה להרבה שעות שינה), עולים לרכבת שהייתה מפוצצת בגלל שזה יום ראשון, עומדים כל הדרך עד לבנימינה, בבנימינה פוגשים עוד אנשים ומחליפים רכבת שגם בה ד"א אנחנו נעמוד. כולם אומרים אחד לשני "רק באמבולנס מוציאים אותי מהגיבוש הזה" וכל מיני כאלה דברים, היה איתנו בחור "בריא" ממש שור שהבטיח לי שאם אני לא אצליח הוא בידיים שלו יסחב אותי (בסוף הוא פרש). מגיעים לתחנת בת-גלים, פוגשים מלא אנשים וכבר מתחילים לשים לב להבדל: בגדנ"ע חיכו לנו בתחנת רכבת בסביבות ה-10 חק"חים, פה אף אחד לא חיכה לנו עד שהלכנו אל מאחורי הרכבת וראינו אוטובוס קטן, מילואימניק רס"ן ועוד סג"מ עם אפוד ונשק, חשבנו שהוא שם רק כדי לאבטח אותנו אבל מהר מאוד גילינו שהוא יהיה בימים הקרובים הדבר הכי קרוב לשטן שקיים...

עולים לאוטובוס נוסעים לבסיס וישר מפילים עלינו "30 שניות נתתם לי שני טורים מחוץ לאוטובוס!", כולם מתחילים לשחק אותה "תקשיבו לי, אני יודע" כל מיני דברים שהם חושבים שיעזרו להם (בסוף הם פרשו), יורדים והולכים אל מאחורי בית החובל. עומדים בטורים ממלאים שאלונים רפואיים, רואים חובש ורופא למי שצריך. לאחר מכן מתזזים אותנו בשלשות "10 שניות נתתם לי שלשות בצל" וכל מיני כאלה, "תקיפו את בית החובל ב40 שניות". אוכלים ארוחה (שניצלים ממש טובים חבל שהם היו רק יום אחד). הולכים לאפסנאות נותנים להם את התעודות זהות שלנו ובתמורה מקבלים ציוד – עוזי ששוקל 4.5 קילו עם חבל ממש דק (שפצרתי אותו בהמשך עם חגורה של תיק והמפקד התעצבן עליי ואמר לי להחליף את זה מייד בחבל), קיטבגים מלאים בדברים מסריחים ובלואים בפנים – 3 זוגות מדים, 2 שמיכות סקביאס, תד"ל, חגור + 2 מימיות וחגורת עבודה. הולכים לאוהלים מסדרים מיטות, עולים על מדים, נותנים לסג"מים את הפלפונים והארנקים (תיתנו להם את הכסף שלכם כדי שלא תתפתו לקנות דברים, שניים אצלנו הלכו לשק"ם והעיפו אותם מהגיבוש אחרי זה!) אחרי זה מחלקים אותנו ל-4 מחלקות, בסביבות 13-14 בכל מחלקה, בהתחלה אני ו-SSOTL היינו באותה קבוצה, אני מספר 33 והוא 34 (בהמשך המפקד שלנו יעביר אותו קבוצה כי הוא פיקד עליו כבר בגדנ"ע והוא רצה להיות אובייקטיבי). היו לנו כעיקרון 4 סג"מים שסיימו קורס חובלים לא מזמן שהם המדריכים, ולכל צוות היו 2 מילואימניקים שהם היו איתנו במשימות עצמן ובמסעות. הסג"מים תיזזו, לקחו לארוחות, הקפצות וכאלה, בסוף הם גילו לנו שהתפקיד שלהם היה רק להעביר לנו את הזמן. כל מחלקה מקבלת שלושה מנשאים, שני ג'ריקנים ואלונקה, חבלים ומתחילים לשפצר הכל. אח"כ הסג"מים באים לבדוק ושוב פעם מתזזים אותנו (אבל כבר התרגלנו).

הסג"מים לוקחים אותנו למד"ס קרוב לטריבונות של הטקסים, מחלקים אותנו לשתי קבוצות של מדריך ומדריכה. זה היה הדבר היותר קשה שעשיתי בחיים שלי, ספרינטים, מרפקים, בטן שלא נגמרים במשך איזה שעה וחצי. לקראת הסוף איחדו את שתי הקבוצות תחת מדריך אחד שהתלבש על איזה אחד וקרא לו סינדרלה כל הזמן (באותו ערב הוא פרש) ואז הקושי האמיתי רק התחיל. כל מה שחשבנו שהיה קשה אצל הבחורה היה רק ההתחלה, הוא קורע לנו את הצורה, עושים מרפקים לפי הקצב שלו "אני רוצה להיות חובל" בנוסף הוא כל פעם יורד עלינו שאיך אנחנו רוצים להיות חובלים ככה, שלא מגיע לנו וכל מיני כאלה. מתישהו הסבל נגמר ולקחו אותנו לבית החובל, ישבנו שם ובא קצין בכיר בשם רונן שהוא מדריך בכיר בבי"ס לקצינים של חיל הים והסביר לנו קצת על הקורס בפעם המאה, נתן לשאול שאלות. אחרי זה עוד כמה הקפות של בית החובל ואז באו המילואימניקים, פעם ראשונה ראינו אותם ואז התחילו להעביר אנשים מפה לשם, את SSOTL שהיה 34 העבירו מחלקה כמו שאמרתי כבר. הם מתחילים להגיד לנו מה הציפיות שלהם, מה זה סודר, מחלקים לנו קלסרים עם חומרי למידה והרצאה (אני קיבלתי להרצות על "סיפור ההשתלטות על האוניה האיטלקית אריג'רו". כמו כן הביאו לנו חומרים על וסת דלק, ניווט אסטרונומי, שיטות חתירה וסוגי מסדרים אבל אף אחד לא באמת למד את זה) והם הולכים לשבת בצד ולקרוא אחד אחד לחברי הקבוצה כדי לשאול אותו איך הוא הגיע לפה, האם יש לו רקע ימי ואם הוא מכיר מישהו מהקבוצה היכרות מוקדמת.

הם נותנים לנו לעשות שפצורים אחרונים לפני המסע, קשירת שרוכים וכו'. יוצאים למסע שהיה קשה, אבל עדיין לא סוף העולם. הולכים על הכביש בתוך הבסיס הליכה מהירה מלווה בריצות קלות מידי פעם במרחקים של לא יותר מ50 מטר. מי שדורך על המדרכה נענש בהקפת כיכר או ריצה לאיזה קיר. הייתה איתנו בחורה שהיה לה קשה ואני ועוד אחד עזרנו לה ומשכנו אותה בידיים איזה סיבוב שלם ואז המפקד ראה את זה וצעק עלינו ולא עזבנו, אח"כ הוא ממש בא והפריד לה את היד מאיתנו. אחרי 100 מטר היא עצרה והוא הלך לדבר איתה בצד, לאחר השיחה הזאת היא פרשה וזה היה ממש קשה לראות שבגלל שעזבת לה את היד היא פרשה. פעם בכמה סיבובים עושים עצירה ומקבלים דפים עם כל מיני תרגילים "מטוס התרסק בשואה גרעינית את מי היית משאיר על מנת להציל את האנושות" וכל מיני כאלה. חשוב לציין שכל זה בעמידה ולא זוכים לשבת לרגע אחד.חוזרים לעוד כמה הקפות ואז עוד תרגיל באותו סגנון. אחרי בערך שעתיים פלוס מינוס של מסע הולכים ליד בית החובל, המפקד אומר "כל הכבוד לכם עברתם חצי מסע, יש מישהו שרוצה לפרוש?", כמובן שאנחנו לא עד כדי כך מטומטמים והוא הושיב אותנו והתחלנו במשימה קבוצתית של לגלות מי הרוצח. עד הרגע הזה הייתי די אפור בקבוצה. לכל אחד היה 10 דקות עם עצמו לחשוב על תשובה ואז יש לקבוצה 10 דקות להגיע להחלטה קבוצתית. אני הייתי היחיד בדעה שלי, ולא יודע איך ישר השתלטתי על הדיון ושכנעתי את כל הקבוצה פה אחד לתמוך בדעה שלי, ולאחר מכן הקבוצה רצתה שאני אציג אותו. זאת הייתה נקודת מפנה כי מאותו רגע בכל הדיונים והמשימות הקבוצה תמיד דיברה אליי וחיכתה לתגובה שלי ולרוב אני הנחיתי את הדיונים, גם אני וגם המפקדים הבנו את זה וזה לפי דעתי מה שגרם לי לעבור את הגיבוש. המפקדים מנסים להתקיל ועושים סבב לכל אחד האם הוא בטוח שהוא מסכים עם התשובה וכל אלה שסתם נסחפו עם הרוב לא יודעים מה להגיד. אוכלים ארוחת ערב, רואים את כל הפורשים כבר על אזרחי אחרי מקלחת ומנסים לדבר איתם מרחוק. חשוב לציין שבמסע הראשון פורשים הכי הרבה! אצלנו פרשו בערך איזה 15 מתוך 53 שזה הרבה. אחרי זה הולכים לישון, שומרים טוב טוב על הנשק בלילה, מנסים ללמוד את ההרצאה בדקה וחצי שיש לנו ונרדמים.

יום שני – יום ים

קמים בחמש, יוצאים במהירות למרינה, הקצין בטיחות אומר לכל מחלקה להיכנס למים, ולשכב שם עם החגורות הצלה כי אלה ההנחיות של הצבא, אחרי זה כל בקבוצות מקבלות חצי שעה לעלות על מדים יבשים, אנחנו מקבלים רק 20 דקות כי הסג"מ החליט. כמובן שזה לא אפשרי כי האוהלים רחוקים אבל אנחנו עדיין רצים עד כמה שאפשר למרות שכולנו משופשפים. חוזרים, מזוודים את הסירות, מרימים אותן למים והולכים לאכול ארוחת בוקר מצומצמת – פרוסת לחם, ביצה קשה וקוטג' קטן לזוג. יוצאים לים בחתירה והמפקד אומר "מספר 33 תיקח אותנו 50 מטר צפונית לרפסודה" וכל מיני כאלה, הכל בחתירה. בסוף נצמדים לרפסודה ועוברים אליה, אבל רק דרך המים כדי לטבול במדוזות, כמובן שהמפקד מוסיף משפט פיקנטי "אני רואה שיש הרבה מדוזות במים אז כשאתם קופצים תיזהרו לא לפגוע בשום מדוזה ושלא יקרה להן שום דבר רע". נכנסים לרפסודה בערך 25-30 איש ויושבים על הברכיים עם הפנים לדופן. הסירה עצמה סגורה כולה והם סגרו לנו את החלונות שפתחנו, ההרגשה בפנים היא כמו בחממה והתחתית דקה. הסג"מים מתחילים לעשות גלים עם הסירות מנוע וכולם מנסים להירדם במאין זולה. לאט לאט אנשים מתחילים להקיא, לי הייתה בחילה אבל לא הקאתי בהתחלה. לקחתי סטופר וראיתי שעד שהמפקדים פתחו את הפתח עברו 40-45 דקות. הם חילקו דפים של משימה ואיך שקמתי כדי לקחת דף התחלתי להקיא כמו לא יודע מה, עליי ועל עוד אנשים שלא הייתה להם הרבה ברירה. בקושי עושים את המשימה, ואז סוף סוף יוצאים משם לס"ג, אבל אז אתה מגלה שהבחילה האמיתית רק התחילה.מקבלים משימות כל אחד בתורו לפקד על הצוות לבניית תורן, עריסה לסירה כדי מסוק ירים אותה, מפרש, סככה וכל מיני כאלה. במקביל אני שוכב על הדופן עם הפנים לים ומקיא כמו שבחיים שלי לא הקאתי, למרות שלא היה לי הרבה מה להקיא חוץ ממים. מצטרפים אליי להקאות עוד שני אנשי צוות ואנחנו עושים סימפוניה של רעשי הקאות. ניסינו לחתור לחוף אבל היה לנו ממש קשה כי היינו רחוקים אז סירה ממונעת גררה אותנו טיפה, אח"כ התחלנו לחתור בקושי רב עד להחפה במרינה. מרימים את הס"ג, אני מרגיש טיפה קרקע מוצקה ומתחיל לשטוף את עצמי ולשתות.מעלים את כל הס"גים, מחזירים ציוד, אני מסתבך עם אחד האפסנאים של הציוד סירות, סתם תאקל עם ג'ובניק שעשה איתי משחקי כוח בגלל שהכנסתי את החגורות הצלה של המפקדים לקרוון בלי אישור שלו, אחרי זה האפסנאי המילואימניק של הגיבוש אמר לי לא להתייחס אליו והלך לצעוק אליו.אוכלים ארוחת צהריים שוב ליד המרינה ואז תיזוזים מפה לשם, בסוף נכנסים לכיתות ממוזגות סוף סוף!!! עושים מבחנים על חלק מהנושאים שהיו לנו בקלסרים ואף אחד לא למד אבל עדיין קיוויתי שיהיו כמה שיותר מבחנים כי ככה אני זוכה לישיבה בכיתה (שזה התחום החזק שלי). יוצאים החוצה הסגמ"ים שוב מתזזים ולוקחים אותנו לראות סרט על וסת דלק וניווט אסטרונומי, הסרט הראשון עוד היה ברור אבל השני בכלל לא. הם כל הזמן אמרו לא להסתובב אחורה, כי הם נרדמו אחד על השני, אחד הסתובב וראה אותם שפוכים אז הם עשו לו את המוות. יורדים ושוב פעם תיזוזים ארוחת ערב עולים על פק"לים מחלקתיים מלאים, הולכים לאוהלים והם בודקים כמה הם יושבים טוב. שולחים אותנו לישון ואחרי 10 דקות מקפיצים אותנו עם המנואלה. מחזירים אותנו לישון ואחרי עוד שעה וחצי עוד הקפצה וכולם חושבים שעכשיו המסע אבל רק אני שקראתי את המאמר של "שולה המוקשים" בשרשור המאמרים בפרש ידעתי שהמסע השני מתחיל לפנות בוקר והרגעתי את הצוות.

יום שלישי – מרגישים את הסוף

חזרנו לישון ואיך שעברו בדיוק 6 שעות עוד הקפצה ואז באמת יוצאים למסע של שלוש שעות בערך. במסע הזה אין עצירות למשימות ומתחילים אותו בטבילה בים עד גובה מותניים. המסע הזה יותר קל גם פיזית כי הוא אחרי שינה טובה וגם נפשית כי אתה כבר מרגיש את הסוף ואתה יודע מהפורום של פרש שהיום בערב שוברים דיסטאנס והכל נגמר אז אין טעם לפרוש. לאט לאט השמש מתחילה לעלות ורואים את החק"חים מהימ"פ עושים ריצת בוקר ב-5, כמובן שהם כל הזדמנות שרואים אותנו אומרים לנו בהצלחה ושהכל בראש והם ממש בחורים נחמדים. בניגוד אליהם כל מי שלא חובל בבסיס החל מצוללנים ודבורנים ועד עובדי רס"ר וחובשים אומרים לנו שאנחנו עושים טעות ושלא נלך לחובלים. אחרי שלוש שעות מסע עוצרים ועושים מתיחות. שוב פעם המילואימניקים אומרים שעברנו רק חצי מסע ואז באמת נרגענו. מתיישבים על הרצפה ועושים כמה מבחנים על וסת דלק, ניווט אסטרונומי וGPS. כולנו מותשים ורואים שרק 6 וחצי בבוקר והיום רק מתחיל. אחרי שהיינו ערים כבר 3 שעות. שוב פעם הסג"מים מתזזים אותנו אוכלים ארוחת בוקר ואז מתחילות המשימות הפיקודיות וההרצאות. המפקדים שואלים מי מוכן להרצאה ובודדים מרימים. הרוב אומרים שבמקום הרצאה של 7 דקות הם יכולים להרצות שלוש דקות אולי. אחד מרצה 4 דקות ואז מעביר עוד דקה בשאלות. אחריו קראו לי להרצות ואני מתחיל לספר את הסיפור שבקושי קראתי פעם אחד וגם הפעם הזאת לא הייתה רציפה. תוך כדי שאני זורם עם הסיפור המפקד אומר לי "33 מה עם הזמן?" הייתי בטוח שהוא מתכוון שעברו רק 2 דקות ועדיין לא סיפרתי משהו מעניין ואז אני מסתכל בשעון ורואה שעברו כבר שש דקות אז אמרתי לו שאני ארצה 7 דקות ואז סיכמתי בזריזות. אח"כ כל אחד בתורו נקרא אל המפקדים והם נותנים לו משימה כמו "בין שני העצים האלה יש נחל עליך להעביר פצוע על אלונקה מגדה אחת לגדה השנייה כשרק לאדם אחד מותר להירטב", "תיבנו פירמידה לכל הקבוצה" ועוד דברים בסגנון. השעה כבר אחרי הצהריים, הסג"מים שוב מעבירים את הזמן בתיזוזים ומוציאים את מחלקה 2 (שלי) מהשלשות של כולם. מסתבר שהמפקדים המילואימניקים שלנו רצו ראיון אישי עם כל אחד. במקביל חלק מהקבוצה שלי הלך לראיון עם פסיכולוג אבל אותי לא שלחו ופחדתי שזה אומר משהו. נכנסתי לשיחה עם המפקדים "נעים מאוד אני גל וזה כפיר" בחורים ממש נחמדים, מדברים איתי על עצמי, לימודים, על הגיבוש, אח"כ שאלתי שאלות עליהם, על עיסוקיהם וכל מיני כאלה. אמרתי להם שאני מאוד הייתי רוצה מגמת אלקטרוניקה וכבר בעיניים שלהם ראיתי שאני חזק בעניינים... ממש בחורים טובים!!!

יצאתי החוצה חזרתי לקבוצה וישבנו על הדשא שעד עכשיו היה אסור לדרוך עליו בכלל (מרגישים את הסוף כבר אמרתי?). הסג"מים שעוד היו בדיסטאנס לקחו אותנו לאוהלים ואספנו את כל הציוד לקיטבג, הלכנו לאפסנאות והחזרנו את הציוד לאפסנאים שהפעם כבר לא היה להם על מה לתפוס תחת כי אף אחד כבר לא פחד מהם. כל הגיבוש חוזר לאוהלים ופתאום אחד הסג"מים מוציא פנקס ומקריא מספרים שהם צריכים לצאת 90 לכוח. הוא הקריא אותי וחשבתי שסוף סוף קוראים לי לפסיכולוג אבל הבנתי אז שעוד אנשים שהיו איתי כבר היו אצל פסיכולוג. היינו בערך חמישה והושיבו אותנו שוב על הדשא. כדי להבין למה אנחנו פה התחלנו לחשוב על מכנה משותף ואז גילינו שכולנו מרחיבים "פיזיקה מחשבים" והתחלנו לצחוק כי זה היה כ"כ ברור. אחד אחד אנחנו נכנסים לרמ"ד אלקטרוניקה. הרוב אומרים לו שהם לא רוצים אלקטרוניקה, חלק רוצים שייט ועוד אחד מכונה. רק אני ועוד אחד אמרנו שאנחנו רוצים אלקטרוניקה. הרמ"ד אומר לי "מה דעתך על מגמת אלקטרוניקה?" אמרתי לו שאני רוצה אלקטרוניקה וזה אפילו מה שביקשתי מהמפקדים. ישר נמתח לו על הפנים חיוך מאוזן לאוזן, הוא כתב משהו מהר בדפים שלו ושיחרר אותי. אני בא לחזור למחלקה ואז הסג"מ שוב בא אליי ושואל אותי איזה מספר (כי אנחנו כבר על אזרחי). אני אומר לו 33 והוא אומר לי "שב על הדשא ליד הבניין הזה". הייתי בטוח שסוף סוף זה הפסיכולוג המיוחל ואני הולך ראשון מתיישב שם ופתאום אני רואה שמעל הדלת כתוב "רמ"ד מכונה". לא היה לי כוח לראיון עוד פעם ולא לאט התחילו לבוא עוד אנשים. אמרתי לכולם להיכנס לפניי ובנתיים דיברתי עם סרן אחד שהוא מדריך בבי"ס לקצינים והוא למד במגמת אלקטרוניקה. הוא מסביר לי על ההבדלים בין אלקטרוניקה ומכונה. נשארים רק 2 – אני ועוד אחד (יהב) שרצינו אלקטרוניקה אני נכנס והוא שומע את הנתונים שלי ומתחיל ממש לשכנע אותי כמה מכונה זה טוב ונחמד. אני מסביר לו שאני הייתי מעדיף מכונה על שייט אבל העדיפות הראשונה שלי זה אלקטרוניקה ואז מתחיל שוב מסע שכנועים. בסופו של דבר אמרתי לו שאני הייתי מעוניין בשני התפקידים אבל לא אמרתי לו ממש "אני רוצה מכונה".

הולכים לאכול חוזרים לאוהלים ואז מתחיל התיזוז האחרון בזמנים בלתי אפשריים. לבסוף עושים שכיבות שמיכה על המרפקים ופתאום הסג"מים מצטרפים וצועקים איתנו "אני רוצה להיות חובל". הם שולחים אותנו בריצה לגעת בגדר הלבנה ולחזור. כשאנחנו חוזרים אנחנו רואים שהם כבר בלי המשקפי שמש והכובע והם יושבים איתנו ב-ח' ואומרים לנו "זה שבירת דיסטאנס". מספרים לנו כל אחד את הסיפור האישי שלו, כולם מתקלחים אוכלים ממתקים ואוכלים לישון שינה מתוקה.

יום רביעי – התוצאות

קמים ב6-7 ומארגנים את כל הציוד, מנקים את האוהלים והולכים לאכול. אחרי האוכל יושבים בערך שעתיים באזור בית החובל ומנסים להעביר את הזמן מההתרגשות. הולכים לשק"ם קונים בורקסים גלידות קולות, מדברים עם העובדי רס"ר שמסבירים לנו כמה מהר הם מכסחים את הדשא ושמרשים להם לבוא לצבא בנעלי בית. חוזרים לבית החובל, הסג"מים שכבר יש להם שמות מסבירים לנו שבגלל שאנחנו גיבוש קטן לא יהיה מסדר טילים ואנחנו ניכנס אחד אחד למפקד בי"ס לקצינים של חיל הים והוא ייתן לנו תוצאות. מסדרים אותנו בתור לפי קבוצות ומספרים, סדר לא מובן ואנשים מתחילים להיכנס. כמובן שמוחאים כפיים לכל אחד, הרוב יוצאים מאוכזבים אבל לא נורא המפקדים מסבירים להם שהם יכולים לנסות שוב דרך יום סיירות. אין סדר מסוים למי שעובר ולמי שלא, הכל אקראי. אני נכנס, המפקד בי"ס אומר לי:

"ליאור, אני שמח להודיע לך שעברת בהצלחה את הגיבוש" אני כזה בשוק חשבתי שהוא התכוון שסיימתי כי הוא היה ישיר מידי אז אני אומר לו "מה הכוונה?" הוא אומר לי "התקבלת לקורס חובלים במגמת אלקטרוניקה, אתה מרוצה מהמגמה?" מייד אמרתי שכן ושאני רציתי את זה. הוא מאחל לי בהצלחה ואני יוצא החוצה. כל הסג"מים דופקים לי כאפות בגב אבל בכזאת אופוריה אתה לא מרגיש את הכאב. המפקד של המחלקה שלנו שוב מכנס את כל המחלקה (מתוך 9 שסיימו אצלנו 3 עברו) והוא אומר לנו את המשפט הבא שהוא חזר עליו כמה פעמים במשך הגיבוש:

"מי שלא התקבל שלא ירגיש שזה סוף העולם, הוא בחור מצוין עצם זה שהוא הגיע לפה, זה רק אומר שאין לו את התכונות הספציפיות החיוביות/פחות חיוביות שמחפשים בקורס חובלים.
לאלה שכן עברו, אל תנפחו את החזה, סה"כ קיבלתם כרטיס כניסה לאחד הקורסים הקשים בצה"ל, עד לסיום הקורס הדרך עוד ארוכה!"

בסוף הפרידו את כל אלה שעברו ואלה שלא עברו, מי שלא התקבל עבר שיחת מוטיבציה. אותנו לקחו לבית החובל שם היה שולחן ערוך עם כיבוד ויין ואז נכנס מפקד הבי"ס ונתן נאום, הזהיר אותנו מפני יחידות אחרות שינסו לחטוף אותנו, הזהיר מכל מיני עמותות שמכינות לקראת גיוס אבל בסופו של דבר באים אנשים עם שברי מאמץ, הרמנו כוסית, מדס"ית אחת הביאה לנו תוכניות אימון, עשינו קריאת "עלה-ים", דיברנו עם החק"חים שעודדו אותנו וירדו על אלה שלא במגמה שלהם ואז השתחררנו הביתה.

אני רוצה להודות למפקדים שלי המילואימניקים שהיו ממש בחורים טובים, במיוחד גל שאני ממש מעריך אותו. כמו כן כל אלה שלא התקבלו לא נורא יש עוד מלא מקומות בצבא ומלא הזדמנויות להתקבל לקורס חובלים.

חשוב לי לציין עד כמה הקלישאה "הכל בראש" נכונה. אני באתי בלי כושר! אני בקושי יורד ל20 שכיבות שמיכה, 2000 אני רץ ב9 וחצי ואפילו יש לי קרס קטנה אבל כל זה לא מנע ממני להתקבל לקורס חובלים!

נתונים יבשים:

התחילו את הגיבוש 53 אנשים (ביניהם 6 בנות).
סיימו את הגיבוש 32 אנשים (ביניהם 4 בנות).
התקבלו 16 אנשים: 10 למגמת שייט (מתוכם בת אחת), 4 למגמת מכונה ו-2 לאלקטרוניקה (ביניהם אני!!!!!)

בהצלחה לכולם,
ליאור.

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.14 שניות עם 12 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה