פעילי זכויות בע"ח הפגינו ביריד "הסוס ועולמו"

יום שבת, 16 ביולי 2005, 16:08 מאת: מערכת וואלה!

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://wmh.walla.co.il/w/18-200/165471-18.jpg]

המפגינים חסמו את הכניסה יותר משעה (צילום: אורן זיו, אינדימדיה ישראל)

ביריד השנתי יש תצוגות ראווה של סוסים מרחבי העולם, מכירה פומבית של סוסים ומופעי רכיבה. המפגינים התלוננו נגד ניצול בעלי החיים

כ-40 פעילי זכויות בעלי חיים חסמו במשך יותר משעה את הכניסה ליריד "הסוס ועולמו" במחאה על ניצול בעלי החיים למטרות בידור ושעשוע. לטענתם, הם מעוניינים "לחשוף את המציאות הקשה של התעללות בבעלי חיים שעומדת מאחורי אירועים מסוג זה, המציגים עצמם כאוהבי חיות".

הכתבה המלאה

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

חתימתכם הוסרה כיוון שלא עמדה בחוקי האתר. לפרטים נוספים לחצו כאן. תוכלו לקבל עזרה להתאמת החתימה לחוקים בפורום חתימות וצלמיות.

כתבה ראשונה :



המצב בשטח
מצבם של סוסים וחמורים (מאות, ואולי אלפים) בישראל הוא לעתים קרובות נורא. הם מוחזקים למטרות עבודה ונסחטים עד קצה גבול יכולתם. כאשר הסוס או החמור נחלשים מכדי לעבוד או נפגעים בתאונה, ניטשים רבים מהם בשולי דרכים או בכל מקום אחר שבחרו בו האנשים כדי להיפטר מהם, ושם הם גוועים לאטם מפצעים, ממחלות, מהתייבשות ואף מרעב. במהלך תקופת עבודתם סובלים סוסים רבים, ועוד יותר מהם – חמורים (משום שהם זולים יותר) מאלימות ומהזנחה קיצוניות. תופעות נפוצות הן הכאת סוסים וחמורים עד שנפערים בגופם פצעים גדולים, העבדת יתר עד להתמוטטות ושבירת גפיים ועצמות אחרות. טיפול רפואי אינו ניתן לחיות הפצועות, ובנוסף לכך הן סובלות מתת-תזונה ומכאבים ונכויות כתוצאה מטיפול פיזי לקוי, כגון הרכבה מעוותת של פרסות על טלפיהם.

הרשויות אינן עושות דבר, כמעט, לטובת הסוסים והחמורים, למרות שחוק צער בעלי-חיים כולל סעיפים ברורים למדי להגנה עליהם. גופים פרטיים קטנים קולטים מעט מן החיות הפגועות, אך מתקן ממשלתי עבורן אינו בנמצא. רוב החיות הפגועות נותרות לגסוס לאחר שהרשויות סירבו לטפל בהן, או שהן מומתות על-ידי וטרינרים. פעולות אכיפה נגד המתעללים אינן מתבצעות, כמעט. יומיים מאסר בפועל הוא העונש המרבי שהוטל על מתעלל; הרוב המכריע של המקרים אף אינו מגיע לידי תלונה במשטרה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anonymous.org.il/pic/horse2.jpg]
כל עוד ניצולם של סוסים וחמורים זול יותר מן השימוש בכלי-רכב, וכל עוד לא נוצר מערך יעיל של חקיקה ואכיפה, לא תהיה לסוסים ולחמורים הצלה.

מצבם של חמורים וסוסים מתחיל לחדור לתודעה הציבורית. תחקירים בנושא מגיעים לאמצעי התקשורת (למשל, בתכנית "חשיפה" בערוץ 1, ב-22.8.2001, הוצג תחקיר של אמירה הלפרין על מצבם הנורא של חמורים), אולם הזעזוע של ציבור הצופים והקוראים לא משפיע על המתרחש בשטח – כאשר מדובר בהתעללות, השינוי דורש חקיקה ואכיפה יעילות.

במקרה שנתקלת בסוס או בחמור הזקוק לטיפול, פנה/י לעמותה להגנת הסוס בישראל: http://www.petnet.co.il/horselotery/main.htm
במקרה שנתקלת בהתעללות בסוס או בחמור, פנה/י למשטרת ישראל. מידע על הפעלת חוק צער בעלי-חיים: http://www.anonymous.org.il/tluna.htm

מצב החוק בנושא
חוק צער בעלי-חיים (הגנה על בעלי-חיים) התשנ"ד-1994 כולל הוראה כללית, המכתיבה הגנה על כל בעלי-החוליות בכל תנאי הניצול (מלבד הרג חיות לצרכי מאכל אדם):

2. (א) לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי.

להוראה זו לא נלווה כמעט פירוט, לאילו חיות היא מספקת הגנה ובאילו תנאי ניצול. כאמור, היא מספקת הגנה לכל בעלי-החוליות בכל תנאי הניצול (להוציא הריגתם לצורך מאכל אדם). אך הפירוט המופיע בסעיפים הבאים הוא מוגבל מאוד, וממוקד בבעיות מעטות, מן הגלויות ביותר לעינו של האדם העירוני: קרבות ושיסוי חיות זו בזו, הרעלות והעבדת יתר של חיות. לכן, לכאורה, סוסים וחמורים (ופרדים וכד') הם מן החיות המוגנות ביותר בישראל. סעיף 3 בחוק קובע:

(א) לא יעביד אדם בעל-חיים שאינו מסוגל לעבוד עקב מצבו הגופני.
(ב) לא יעביד אדם בעל-חיים עד כדי אפיסת כוחות.

כפי שידוע לנו היטב, החוק אינו נאכף. בישיבה שנערכה לאחרונה (קיץ 2001) בעניין מצב הסוסים והחמורים השתתפו נציגי מפלגת הירוקים, מרצ, המשרד לאיכות הסביבה, הווטרינר העירוני של תל-אביב והעמותה להגנת הסוס. בישיבה נדונו הנושאים הבאים: סימון כלים הרתומים לבהמות, סימון הבהמות עצמן, רישוי לנהיגה בבהמה, בדיקות וטרינריות, איסור על שיטות דרבון אלימות, איסור על פרזול במקומות לא מוכרים, קביעת תנאי אחזקה מינימליים, קביעת אמצעי ענישה לעבריינים, סמכויות החרמת בהמות והקמת מקלט לבהמות.

רבים מן השיפורים שמתחילים להתגבש יעוגנו בתקנות ובהליכים בירוקרטיים. הניסיון שנרכש בתנועה לשחרור בעלי-חיים מראה, שהתקנת תקנות היא תהליך מסורבל, שבמהלכו נשחקת לחלוטין כוונתם המקורית של מציעי התיקון (כך קרה, למשל, בעניין התקנות לפיטום אווזים). עם זאת, מקרה החמורים והסוסים עשוי להיות יוצא-דופן: ראשית, לא כל התיקונים המוצעים מכוונים לטיפולם של משרד החקלאות והשירותים הווטרינריים (אשר מוכרים לנו בתור גורמים השוקדים לעקר מתוכן תקנות רווחה בחקלאות), אלא גם לטיפול משרד התחבורה, שעבורו נוכחות של "בהמות משא" בכבישים היא בגדר מטרד; שנית, אין להמשך הניצול של חמורים וסוסים תומכים בעלי כוח כלכלי רב.

אין ספק, שהצלחת הרפורמה במצבם של חמורים וסוסים בישראל דורשת יותר מחקיקה מוצלחת. נראה שהאכיפה מהווה בעיה גדולה יותר. כמו כן, שינוי יסודי ביחס הרשויות לנושא דורש פעילות ציבורית ניכרת.

פעילות בנושא (ספטמבר 2001)
במהלך שנת 2001 החלה סיעת "הירוקים" במועצת העיר תל-אביב-יפו לפעול לקידום חקיקה בעניין מצבם של סוסים וחמורים. תחילה דובר על ניסוח חוק עזר עירוני, אך עד מהרה הסתבר, שטיפול רציני בבעיות לא יצליח ללא פעולה בקנה-מידה ארצי – וזהו הכיוון שמנסה שכנאי לקדם כעת. ביום ג', 4.9.2001, התקיים במרכז אנונימוס בתל-אביב מפגש עם חברת מועצת העיר תל-אביב-יפו, הדס שכנאי (הירוקים), בנושא מצבם של סוסים וחמורים בישראל. במפגש הוצג הנושא בקצרה, ונערך דיון שמטרתו יישומית: גיבוש קווי פעולה למען החמורים והסוסים, לקראת פעילות בנושא ברמת החקיקה ורשויות האכיפה. במפגש הועלו הנקודות הבאות:

המפתח לבעיית החמורים והסוסים נמצא בחקיקה חדשה. חוק צער בעלי-חיים הנוכחי, למרות התייחסותו לנושא (איסור על העבדת חיות עקב מצב גופני ירוד ואיסור על העבדת יתר), לא ניתן לאכיפה באופן מעשי, משתי סיבות עיקריות:

ראשית כל, החוק מתייחס רק לפגיעה בחמור או בסוס ברגע התרחשותה, ודורש תגובה מהירה – שאין הרשויות נוטות לבצעה. חוק יעיל מחייב כי ההגנה על החמורים והסוסים תתבסס על פעולות סדירות וקבועות של פיקוח, הטלת אגרות וכדומה – לא על תגובתם המהירה של אנשים רגישים שנמצאים במקרה בסביבה, או על תגובתה המהירה של המשטרה.

שנית, העונש הקבוע בחוק הוא מאסר – עונש שאינו מתקיים ללא הליכים משפטיים מסורבלים, וממילא רק לעתים נדירות יטילו שופטים עונש כזה. קנסות הם אמצעי הענישה המועדף, משום שהטלתם אוטומטית במקרה של אי-מילוי החוק.

מטרתה העיקרית של החקיקה היא להפוך את החזקת הסוסים והחמורים לבלתי משתלמת מבחינה כלכלית, בהשוואה להחזקת כלי-רכב. החוק אמור להאיץ תהליך זה, המתרחש אמנם ממילא, אך באיטיות רבה.

האמצעי לקידום החקיקה הוא שילוב של לוביזם בקרב חברי-כנסת, חשיפה תקשורתית ולחץ ציבורי. משום שמדובר בתחום שעמדתם של רוב חברי-כנסת בעניינו אינה מגובשת, כדאי לשלוח מכתבים לחברי-כנסת שתבחרו באופן אקראי (לכתובות – היכנסו לאתר הכנסת, www.knesset.gov.il). בדואר רגיל ניתן לשלוח לחבר/ת הכנסת שבחרת לפי שמו/ה וכתובת קצרה זו: הכנסת, ירושלים. אנא קראו את הנוסח המוצע כאן ושנו אותו לפי סגנונכם, עם נימה אישית:

שלום רב,

לאחרונה נחשף בטלוויזיה ובעיתונות מצבם הקשה של חמורים וסוסים במדינת ישראל. בהמות אלה סובלות מהתעללות הכוללת מכות רצח, פציעות, שבירת עצמות, הרעבה, העבדה עד מוות ועוד. מציאות זו מנוגדת באופן בוטה למוסר ולחוק בישראל (חוק צער בעלי-חיים), אך הרשויות מתעלמות מן החוק כמעט לחלוטין: אם מישהו טורח להתלונן במשטרה על התעללות, המשטרה מתעלמת מן התלונה, ובמקרים המעטים שבהם מגיעים הדברים לבית-המשפט, איש אינו נענש (במאסר, כפי שמחייב החוק).

אין ספק, שהחוק עצמו אינו מספק. דרוש חוק חדש, שיתייחס לבעיית ההתעללות בסוסים ובחמורים ברצינות הראויה, ושניתן יהיה לאכוף אותו. לעניות דעתי, החוק צריך לכלול:

1. קביעת תקנות מפורטות להגנה על הבהמות בתחומים כגון: איסור על הכאה, הגדרת גודל מכלאה, הזנה תקינה, משא מרבי ושעות עבודה ליום, הגדרת נורמות לפרזול וכדומה.
   
2. חיוב של בדיקות תקופתיות אצל וטרינר (פעמיים בשנה לפחות), והחרמת הבהמה במקרה שאותרו הזנחה או התעללות.
   
3. חיוב ברישיון למחזיקי בהמות ולנהגי בהמות, וחיוב עגלות בנשיאת לוחית רישוי. יש לאסור על תנועת בהמות ועגלות בכבישים ראשיים.
   
4. קביעת קנסות מרתיעים במקרה של הפרת התקנות.
   
5. הקמת מקלט לחמורים ולסוסים מכספי המדינה. האגרות והקנסות שהוצעו לעיל יסייעו במימון הפרויקט.

אני מקווה שתפעל לקידום החוק בנושא חשוב זה. אני משוכנע/ת, שלא נדרש מאמץ גדול בכדי ליצור שינוי עמוק במצבם של החמורים והסוסים, שסובלים כיום ללא מושיע. בכבוד רב,
(שם הכותב\ת)

</FONT>

פורסם לראשונה ב"זכויות בעלי-חיים השבוע", גיליונות מס' 8-10, אוגוסט-ספטמבר 2001 להרשמה לשבועון לחצו כאן.

עדכון פעילות – אוקטובר 2003

תנופה לסוסים ולחמורים
על הפעילות של הדס שכנאי (הירוקים, מס' 3) למען סוסים וחמורים דיווחנו בגיליונות 8-10 של זכויות בעלי-חיים השבוע. שכנאי החלה לפעול בנושא בשנת 2001, בשיתוף אנונימוס לגיבוש קווי הפעולה הרצויים. באותה תקופה זכה מצבן הקשה של חיות אלה לסיקור תקשורתי, כשבחשיפות הייתה מעורבת ליזה שיק (עלה ירוק, מס' 5). אנונימוס ארגנה ב 4.9.2001 מפגש פעילים עם שכנאי, ובמהלכו הוחלט שמטרתה העיקרית של חקיקה בתחום היא להפוך את החזקת הסוסים והחמורים לבלתי משתלמת מבחינה כלכלית, בהשוואה להחזקת כלי-רכב; כמו-כן הוסכם, שהחוק צריך להטיל על הרשויות לבצע פעולות ברות-אכיפה כגון רישוי, שלילת רשיונות ובדיקות תקופתיות (בניגוד לאכיפה נגד התעללות, הדורשת נוכחות חיצונית בזמן ההתעללות – דרישה לא ריאלית). שכנאי טענה, שהניסיון לטפל בנושא ברמה העירונית אינו מספק, והיא ארגנה בקיץ 2001 ישיבה בהשתתפות נציגי מרצ, המשרד לאיכות הסביבה, וטרינרים עירוניים והעמותה למען הסוס. הייתה זו ישיבה מבטיחה, שהגיעה למידה גבוהה של פירוט טכני לגבי המדיניות המוצעת.

עצירת התנופה
אנונימוס לא הצליחה לגייס אחראי/ת לקמפיין ציבורי ומשפטי להגנה על סוסים וחמורים, ובארגונים אחרים נראה שאין ידע מתאים לכך. שכנאי נותרה לבד. היא הגישה שוב ושוב את החומר שבידיה ליועץ המשפטי של העירייה, והעניינים נעצרו שם. בכל מקרה, לא היה די בעבודה משפטית; כמו בכל חקיקה שאינה מבטלת ניצול בעלי-חיים מן היסוד אלא מציעה שיפורים, יש צורך בפירוט טכני מייגע מצד אנשי מקצוע – וטרינרים ומומחים לתחבורה, במקרה זה. טיוטת החוק צריכה להיכתב בידי אגודה להגנה על חיות ולא בידי עורך-דין רשותי. בשנת 2002 ניסתה גם מיכל עדן (מרצ, אינה מתמודדת כיום) לקדם חקיקה עירונית בתחום, על בסיס חוק-עזר עירוני ותיק מנתניה, אך גם היא נותרה לבד ולא הצליחה לקדם את הנושא. אנו מקווים, שבזכות גדילתה של אנונימוס, יימצא בקרוב האדם שיקדם את החקיקה. כדברי שכנאי: "כשמישהו מעמותה מתלבש על הווריד של חבר מועצה, דברים זזים" שכנאי, ניסיונות נוספים
שכנאי לא התייאשה ופנתה לאפיקים אחרים. בחצי השנה האחרונה היא מנסה להקים מקלט לסוסים ולחמורים באחת החוות החקלאיות-לימודיות שבתל-אביב, ולהעביר לשם גם את הכלבייה העירונית, תוך שיפור תנאי החיים בכלבייה. אם תצליח יוזמה זו, יהיה זה שלב חשוב בקידום החקיקה, כי כיום אין לאן להעביר סוס או חמור שנמצא פגוע או שהוחרם מידי מתעלל. שכנאי גם הפכה לכתובת שאליה פונים בזמן אמיתי להצלת סוסים וחמורים פגועים. היא מקבלת דיווחים מהשטח ומזעיקה את המשטרה (במקרה של התעללות) ווטרינר עירוני (אם החיה פגועה). בדרך זו עלה בידה לסייע בהצלת כעשר חיות.

השתן עלה ליצרני התרופות לראש

על ניצול סוסות בתעשיית הפרמרין


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.anonymous.org.il/pic/premarine.jpg]


מהו פרמרין. פרמרין (קיצור של PREgnant MARes' urINE) הוא תחליף להורמון אסטרוגן, שסונתז לראשונה בשנת 1942. זוהי תרופה נפוצה ביותר, אשר מיליוני נשים ברחבי העולם נוטלות אותה באופן קבוע, במטרה להקל על הסימפטומים של גיל המעבר (גלי חום, בריחת סידן וכו'). מעטות יודעות, כי התרופה (המשווקת כגלולות, קרם, זריקות ועוד) מופקת משתן של סוסות בהריון, המנוצלות באופן אכזרי.

צמאות בצינוק. כ 75,000 סוסות מנוצלות בתעשיית הפרמרין בכ 500 משקים ברחבי ארצות-הברית וקנדה. במשך שישה חודשים מתוך 11 חודשי הריונן, מוחזקות הסוסות בתאים זעירים, שבהם אין הן יכולות להסתובב, לנקות את גופן, או לרבוץ בנוחות. לגופן מחוברת שקית גומי לאיסוף השתן, שיוצרת חיכוך מתמיד ברגליהן וזיהומים, וכלל אינה מאפשרת להן לשכב. בדרך-כלל, אין הסוסות זוכות לזוז ממקומן במשך כל אותם שישה חודשים רצופים. העמידה הרצופה והממושכת על רצפה קרה גורמת לכאבים ולנפיחויות ברגליים, לתשישות ולמצוקה רבה. היות שמחיר השתן נמדד לפי ריכוז האסטרוגן שבו, מונעים מהסוסות שתיית מים והן מוחזקות במצב תמידי של צמא. מחלות כבד וכליות כתוצאה מהצמא הן נפוצות ביותר. הסוסות עוברות הליכים אלה במשך כ 20 שנים ואף יותר, ובסופן הן יישחטו לצורך שימוש בבשרן. תנאי החיים הקשים גורמים ל 25 אחוזי תמותה מדי שנה.

הסייח כ"תוצר-לוואי" בתעשיית הפרמרין. הסייחים, הנולדים כתוצאה משרשרת ההריונות של הסוסות, שווים פחות מהשתן שמייצרות האימהות. בעוד שחלק מן הסייחות נשמרות בחיים, כדי להיות מנוצלות בעצמן בתעשיית הפרמרין, מוצעים הזכרים, בהגיעם לגיל שלושה חודשים בערך, במכירה פומבית, ורובם המכריע נמכר לשחיטה (ארצות-הברית מייצאת בשר סוסים למדינות שבהן נהוג לאכול בשר זה, כגון יפן, מקסיקו ומדינות באירופה).

המסע האחרון. סוחרי הסוסים נעים מעיר לעיר, ומטרתם לאסוף סוסים רבים ככל האפשר אל רכבם. כשהרכב מלא מוסעים הסייחים והסוסות המבוגרות אל בית-המטבחיים. היות שישנן רק משחטות סוסים אחדות בכל ארצות-הברית וקנדה, המסע אל המשחטה הוא בדרך-כלל ארוך ומפרך במיוחד (לעתים בן אלפי קילומטרים), והוא נערך ללא מתן שתייה, מזון או מנוחה לסוסים. לרוב המדינות בארצות-הברית אין חוקים הנוגעים להובלת סוסים. לעתים מוסעים הסוסים בכלי-רכב המיועדים להובלת בקר, אשר תקרתם נמוכה מכדי לאפשר לסוסים לעמוד בזקיפות במשך כל שעות הנסיעה. הסוסים, המוחזקים בצפיפות רבה, מתבוססים בהפרשותיהם. הפרשות של הסוסים בקומה העליונה של הרכב נופלים על הסוסים שבקומה התחתונה. בתנאים אלה מובלים בצפון אמריקה כ 100,000 סוסים מדי שנה אל תחנתם הסופית בחייהם - בית-המטבחיים.

המאבק נגד השיטה. PeTA, ארגון זכויות בעלי-החיים הגדול בעולם, יצא במסע הסברה נגד ניצול סוסות ולהחרמת הפרמרין. בפרסומות של הארגון נראית אישה בהריון, הפונה לקוראות בבקשה לדמיין את עצמן קשורות חצי שנה במהלך הריונן לשקית לאיסוף שתן. מעבר לחשיפת תנאי הגידול האכזריים של הסוסות בתהליך הפקת התרופה, מזכירים ב PeTA לצרכניות, כי המדובר במוצר העשוי שתן. מיטב השחקניות בארצות-הברית הצטלמו לקמפיין של PeTA תחת כותרות כגון "לא הייתי נוגעת בפרמרין גם במקל ארוך", "אני לא מספיק טיפשה כדי לשתות שתן של סוסים" וכדומה. באחת מתמונות הקמפיין נראית אישה כשעל שפתה העליונה יש "שפם" של נוזל בצבע צהבהב, ומתחת לתמונה מופיעה הכותרת "שתן". לא מוסרי וגם לא בריא. במקביל לקמפיין נגד הפגיעה בסוסות, מצוטטים מחקרים, המוכיחים נזקים בריאותיים למשתמשות בפרמרין, כגון מחקרים הקושרים בין שימוש בפרמרין לסרטן השד. חשוב לציין, כי ישנן תרופות אחרות להקלת הסימפטומים של גיל המעבר, המופקות מהצומח או באופן סינתטי, ושאינן כרוכות בהתעללות בבעלי-חיים. אך גלי חום וסימפטומים אחרים המאפיינים את גיל המעבר, כתוצאה ממחסור באסטרוגן, אינם בגדר כורח ביולוגי מלכתחילה. אכילת מזון דל שומן ועתיר סיבים, למשל, מונעת את בריחת האסטרוגן מהגוף. בריחת האסטרוגן, טוענים חוקרים רבים, היא תולדה של תזונה המבוססת על מוצרי בשר וחלב, ואכן נמצא שבתרבויות, אשר אינן ניזונות מכמויות גדולות של מוצרים מהחי, נשים בגיל המעבר אינן סובלות מתופעות, שסובלות בנות גילן במערב.