ומדברי הרב אהרן ליכטנשטיין - כנגד הסרבנות..
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי ICU2 שמתחילה ב "הרב יהודה עמיטל במכתב לתלמידיו - יש להשמע לשלטון החוק"
בכל הנוגע לסרבנות ביחס להינתקות, זו הנקודה הקריטית. כאשר שורש הויכוח יותר עובדתי מאשר נורמטיבי, לא יעלה על הדעת שכל חייל או כל קצין, כל עוד הוא במדים ובשירות הממשלה, יקבע שבת לעצמו ויתפוס, הוא או רבו, מקום הרמטכ"ל, שר החוץ, שר הבטחון, וראש הממשלה. אין בכך משום קיפוח מעמד מצפון היחיד, אשר, בנסיבות מסויימות וביחס לשאלות עקרוניות וערכיות מסויימות, מקומו ושעתו יפים לו. אין כאן קריאה לצייתנות עיוורת בכל מצב ובכל מחיר. יש כאן נימת תיחום מרחביו, חידוש המודעות לסמכות לגיטימית, ועידוד רגישות לאחריות קולקטיבית.
אני מקווה כי מובן מאליו שעמדתי איננה נובעת מאטימות כלפי בעיית ההינתקות וקשייה. לפנינו תופעה כאובה, וכאבה משולש. ארץ הקודש עלולה לאבד אבר מאבריה; העם נגזר קרעים קרעים; וכמה אלפי אזרחים הנאמנים למורשתם, ומסורים למולדתם, עלולים לספוג פגיעה בעולמם הרוחני ונישול מביתם וקהילתם כאחת. ברור שכל השיקולים האלה חייבים לעמוד בפני מקבלי ההחלטות, ואני מקווה שכך נעשה אבל משנפל הפור ותינתן פקודה, אלא אם כן תשנה הממשלה את דעתה, על חייל שזכה לשרת בשורות צה"ל למלא את חובתו, לתרום את חלקו, ולהתפלל שהקב"ה את עמו לא יטש ונחלתו לא יעזוב, ויכוון את המאורעות לטובה.
מסקנה זו מתבקשת, הן מצד השיקולים הפרגמטיים של חשש לפירוד והתפוררות – שהוא, כשלעצמו, שיקול עקרוני – והן בגין ניתוח ההיבטים העקרוניים של טיב ההחלטה וההכרעה, ומקומה בהלכה. אך בראייה לעומק ולטווח ארוך, אין להסתפק בסור מרע של הימנעות מסרבנות. עלינו, כמאמינים וכאזרחים גם יחד, לחזק את עשיית הטוב. תחושת הלכידות, הנחוצה לכל חברה, אבל במיוחד לחברה יהודית על כוונת אויבים, נפגעה במחלוקת הנוכחית. תהליכי פרימה ופירוד, אשר הולכים ומתפתחים זה כמעט שנות דור, מתעצמים, ושיקולים וזהות סקטוריאליים הופכים להיות דומיננטיים על חשבון בריתות הגורל והיעוד גם יחד. אף מי שחושב שאכזבת צמרת הצבא המדווחת, על כי הציבור הדתי-לאומי נוטש אותו לעת משבר, מופרזת, חייב להיות מוטרד, קיומית ומוסרית, מעצם העובדה שבמידה זו או אחרת, היא כנראה קיימת; והוא חייב לבחון מה עשינו או לא עשינו שתרם לכך. ברור שאין אנחנו יכולים להשלים עם הרבה תופעות הרווחות כיום ברחבי המדינה. אך בניתוק הימנה, אנחנו חושפים אותה ואת עצמנו לסכנות לאומיות ורוחניות כאחד. אחריותנו ושאיפתנו לדבוק בכל נימי נפשנו בעולמה של תורה, על חזונה הנרהב ועל כל קוצו של יו"ד שבה; ואחריותנו ושאיפתנו לדבוק בכל ישותנו בכנסת ישראל ובבניינה. לעתים, השילוב הזה קשה למדי. אך זאת המשימה; והיא מסוכמת בסיומת פרק קכ"ב בתהילים: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ה' א-לקינו אבקשה טוב לך".1
|