אתה שואל אם האירועים של השבועות האחרונים מעוררים בי חרדה באשר לעתיד המשטר הדמוקרטי בארץ? אני לא אסתיר שזה מעורר בי מחשבות. המערכת יציבה מספיק, אבל אנחנו לא צריכים להביא את המבחן הזה עד לקירות הבית. כשאתה חופר קרוב מדי ליסודות, מבלי משים אתה יכול להביא לקריסה של המבנה כולו. בתום האירועים, נצטרך לשבת עם עצמנו ולשאול כל מיני שאלות. בתוך הצבא, נצטרך לחשוב איך ממשיכים להיות צבא של כולם, לא צבא שחלק קטן של האזרחים מכנה אותו בביטויים כמו יודנראט, נאצים או צבא הגירוש והעקירה. אבל זה גם עניין לשיח ציבורי. אוי ואבוי לנו אם צה"ל יקבל גיבוי רק מחלק מהציבור, בחלק מהזמן ולחלק מהמשימות".

בעוד עשרה ימים יוצאת תוכנית ההתנתקות לדרך. זהו מבחנו הגדול הראשון של חלוץ כרמטכ"ל ובכך עסק במשך עשרות שעות בשבוע האחרון, כמו בכל אחד מתשעה וחצי השבועות שחלפו מאז מינויו. ביום רביעי בבוקר, בלשכתו בבניין החדש של המטכ"ל בתל אביב, עקב הרמטכ"ל אחר הדיווחים באתרי האינטרנט: כמה מפגינים הגיעו לשדרות, כמה מהם המשיכו לאופקים, ומה מודיעים הפלסטינים על ירי הקסאם שכוון לעצרת הימין אך פגע בטעות בבית בעיירה בית-חנון.

לילה קודם לכן הציב צה"ל אלפי חיילים בנגב המערבי, לקראת האפשרות שחלק מפעילי הימין ינסו לחדור לגוש קטיף. חלוץ היה מרוצה כשהוחלט לאפשר למתנחלים להפגין. הוא סבר שבהחלטה נמצא איזון מתאים בין חופש המחאה לסיכונים הביטחוניים הכרוכים בהתקהלות באזור מועד לקסאמים. האם היה שלם עם הצבת חיילים מול מפגינים, בשטח מדינת ישראל? האם בעתיד יישלחו חיילים גם לשבור שביתה של סבלים בנמל התעופה, אם אלה יחליטו להזדהות עם מפוני גוש קטיף?

"לא נכניס חיילים למקומות כמו נתב"ג. אני יודע שחלק מהאנשים חשים אי-נוחות (באשר להצבת חיילים מול מפגינים, ע"). מבחינתנו, המבחן הראשון של כל פעולה הוא חוקי: תהליך קבלת ההחלטות. מרגע שהתקבלו ברשות ובסמכות, בתהליך דמוקרטי, וההחלטות עמדו במבחן בג"ץ, מה עוד צריך לעשות דרג מבצעי כדי לבצע את משימתו? אפשר לשאול הרבה שאלות על משימות שצה"ל ממלא, כמו קליטת עלייה והפעלת מורות חיילות. זה הצבא של עם ישראל ויש כל מיני משימות שמוטלות עליו בהיותו ארגון מסודר, יעיל וגדול בהיקפו".




העימותים כמאבק על שלטון החוק




הרמטכ"ל מקפיד לשדר ביטחון רב ביכולת הצבא והמשטרה לבצע את משימת ההתנתקות. אבל בתקופה זו חלוץ הוא גם אזרח מודאג, המוטרד מהתהליכים העוברים על החברה הישראלית. הוא מזהה בעימותים "ממד של מאבק על שלטון החוק" ומוטרד בעיקר מההטפות לחייליו לסרב לפקודת הפינוי. ההתנתקות, בעיניו, היא "אירוע מעצב, שחשף כמה מהעצבים הרגישים ביותר של החברה הישראלית ושם אותם על השולחן. בסופה נצטרך לעשות חשבון נפש, כחברה וכצבא. במדינה שרוצה להיות מתוקנת, אי אפשר שהחוק יהיה מוצר מדף, ברצותך תשתמש בו ואם זה לא מסתדר תשאיר אותו על המדף, שיעלה אבק". בחודש האחרון ספגו שלושה קצינים בכירים שלו גידופים ואיומים בבואם לגוש קטיף. הוא עצמו קיבל מכתבי איום "שמסבירים לי מה יהיה גורלי (אם ישתתף בהתנתקות, ע"). אבל אני גם זוכר שלא מזמן עוד הייתי שנוא נפשם של אנשי השמאל הקיצוני". מטרידות אותו יותר, הוא אומר, ההתקפות על החיילים. "יש פתאום מושגים כאלה: חיילים טובים (שמגינים על ההתנחלויות) וחיילים רעים, ששומרים במחסום כיסופים. האנשים הללו, שעולבים בצבא, שיעשו חשבון נפש בין ראש השנה ליום הכיפורים".

הסרבנות, עדיין "בהיקף קטן מעל פני השטח, אם כי אני רואה אפשרות שזה יגדל מעט מעבר למספרים הנוכחיים", תופסת חלק לא מבוטל מתשומת לבו. "הצבא צריך להיות א-פוליטי מקרקפתו ועד בהונות רגליו, אסור להתפשר בשום פנים ואופן על עירוב של פוליטיקה ואידיאולוגיה בתוך מסגרת צבאית". כשמדברים על החיילים הדתיים, הוא אומר, חוטאים בהכללה לא הוגנת. "חלק ניכר מהקצינים והחיילים ממלאים את תפקידם בצורה ראויה להערכה. זו לא קבוצת אנשים שקמה כולה ומסרבת. צריך להיזהר לא לייצר סטיגמה שאינה במקומה".

אשר למשימות שיוטלו על חיילים בעלי קושי אידיאולוגי להשתתף בהתנתקות, כמו אנשי מחלקות ההסדר, "המדיניות ברורה: בכל מה שקשור למעגל הפינוי עצמו, אני מצפה מהמפקדים להפעיל שיקול דעת. בתכנון מראש הצבנו שם אנשים בוגרים יותר, עם ניסיון חיים, קצינים ונגדים בקבע. בכל משימות המעטפת, שאינן עוסקות באופן ישיר בפינוי אנשים, אין מקום לסובלנות באשר לסרבנות. אם שמים מחלקה של תלמידי ישיבות הסדר לאבטח צירים, הם לא אמורים להתייחס לשאלה מי יעבור בציר (הכוחות המפנים). אם מישהו לא הסכים להקים מאהל, כי האוהלים ישמשו למגורי חיילים שתפקידם לחסום את הרצועה, זה כבר לקחת את הדברים למקום בלתי מתקבל על הדעת. גישה כזו מעמידה בסימן שאלה את יכולתנו לבצע משימות אחרות. מרגע שנותנים לגיטימציה לזכות הסירוב, היא לא שמורה לצד אחד או לקבוצה אחת. סובלנות לסירוב היא בדיוק הדבר שיקעקע את יסודות המבנה. במקום שבו מגמגמים, בסוף נאלמים דום".




מוטרד מאפשרות קיום ערוצי פיקוד מקבילים




הרוב המכריע מבין כ-40 סרבנים בשירות סדיר היו תלמידי ישיבות הסדר. אלוף פיקוד הדרום, דן הראל, סיפר השבוע כי מפקד חטיבה פנה אליו וביקש ממנו שלא לשבץ יותר ביחידתו מחלקות הסדר. חלוץ מאשר שהוא שומע דברים דומים ממפקדים נוספים. "אלה דעות שרווחות היום בקרב חלק מהמפקדים. הן מבטאות מצוקה שלהם. תפקידי כרמטכ"ל לא להקשות עליהם, אלא לאפשר למפקד לעסוק בפיקוד ולא במעשי לוליינות". מעטים מבין רבני ההסדר קראו בגלוי לסרבנות, אך הרמטכ"ל חוזר על התחייבותו (אזהרתו?) שבתום ההתנתקות יבחן הצבא מחדש את מסלול השירות של ההסדר. "צריך לראות את כל ההסדרים הקיימים בצבא. זה נכון גם לגבי המסלול של בני משקים שמשרתים בפלוגות משלהם בנח"ל. אחרי 57 שנות עצמאות, צריך להסתכל על כל ההסדרים למיניהם, להסדיר את כללי המשחק. שהכל יהיה ברור. אני מוטרד מהפוטנציאל לקיום של ערוצי פיקוד מקבילים, בצבא ובחוץ".

באחרונה נועד חלוץ לשתי פגישות עם ראשי ישיבות ההסדר וראשי המכינות הקדם-צבאיות. בקרב תלמידי הקבוצה השנייה לא היו עד היום מקרי סירוב. "המכינות עושות מלאכת קודש", אומר הרמטכ"ל על המסגרת שסיפקה לצה"ל כמה מג"דים ועשרות מפקדי פלוגות בשנים האחרונות. הוא מודה שהתאכזב מהימנעותם של אורחיו, בשתי הפגישות, מפרסום הצהרה רשמית נגד הסרבנות. "הם מתקשים לומר בפומבי ובקול גדול שהם שוללים לחלוטין סרבנות. אני ער לקושי שלהם, אבל אינני מקבל את זה. צריך לברר ממה נוצר הקושי הזה. למה אי אפשר לומר דברים מפורשים?"

בשבועות האחרונים ניכרת בקרב בכירי צה"ל והמשטרה רוח אחרת, שעיקרה התחושה שמשימת ההתנתקות אפשרית לביצוע, מתוך עמידה בלוח הזמנים שנקבע, ארבעה שבועות. חלוץ אינו מייחס אותה לאירועים בכפר מימון או להשתלטות על המלון בחוף דקלים. "לא היינו צריכים את המלון לשם כך. מרגע שהוטלה עלינו המשימה, האמנו שנוכל למלא אותה. זה עניין בסיסי במערכת הצבאית והמשטרתית. אני מקווה מאוד שההפנמה שאנחנו עדים להתרחשותה אצל המתיישבים, באשר לכך שהפינוי אכן יתרחש, תקטין את עוצמת החיכוך במהלכו. התקווה הגדולה ביותר שלי היא שלא תהיה אלימות".




כל תיאום עם הרשות טוב יותר מכלום




מאז מונה לתפקידו, לא נפגש הרמטכ"ל עם בכירים ברשות הפלסטינית. גם בתפקידים קודמים מיעט לעשות זאת והציג קו ספקני כלפי כוונות הרשות. עכשיו חלוץ זהיר יותר ומבטיח שאין לו התנגדות עקרונית למפגשים ("במרץ 2000 הייתי אצל נאסר יוסף במפקדה שלו בעזה. ניגבנו חומוס טוב. יש תמונה שמפארת את אלבום התמונות שלי"). הדיאלוג עם הרשות, הוא אומר, פשוט מתנהל מספיק טוב בדרגים שמעליו (שר הביטחון, שאול מופז) ומתחתיו (ראש אגף התכנון במטכ"ל, האלוף יצחק הראל). "האם התיאום עם הפלסטינים לקראת ההתנתקות יחזיק מים? כל תיאום יותר טוב מכלום. יש הבנה בדרגי השטח שזה רצוי לכל הצדדים שהם ישלטו במתרחש אצלם". בינתיים, לא עובר יום בלי ירי מרגמות ברצועה. "עד היום הם לא מוכיחים ששליטתם בשטח אפקטיבית, אבל אני לא רואה שום הפסד מניסיון לתאם. התיאום אתם אינו חלק מהתוכנית שלנו. זה בונוס. אם נצטרך להיכנס ולשלוט על שטחים מסוימים (של הרשות בעזה) בזמן הפינוי, זה מה שיקרה". גם במקרה של השתלטות על חאן-יונס ובית-חנון במהלך ההתנתקות, הוא אומר, איש לא יוכל להבטיח אפס תקריות. "אי אפשר לשלוט על איזשהו כנופיונר שייצא לחצר ביתו, ייקח צינור שני צול, ישים פצצת מרגמה וישגר אותה. הרי זה מה שנדרש".

במגעים עם ישראל וארה"ב ביקשו הפלסטינים באחרונה עוד נשק, ובעיקר תחמושת, למנגנוני הביטחון שלהם ברצועה. הרמטכ"ל, לפחות בשלב זה, מתנגד. "הבעיה לא קמה ונופלת על תחמושת, אלא על הצורך שלהם להתעשת ולהחליט שהם רוצים לשלוט. אם הם לא רוצים, חבל לתת תחמושת כי היא יום אחד יכולה להיות במקומות לא רצויים. שיפגינו קודם כוונה ורצינות לפעול עם מה שיש. כרגע אנחנו סבורים שיש להם תחמושת בכמות הנדרשת. לא זה מה שמונע מהם לאכוף את מרותם. ואם יקבלו תחמושת בעתיד, לא אנחנו אלה שצריכים לספקה".



חלוץ נמנע מלעסוק בתחזיות על היקף הטרור הצפוי לאחר הנסיגה, ברצועה או בגדה המערבית. קודמו משה יעלון וראש השב"כ לשעבר, אבי דיכטר, סיפקו באחרונה הערכות כמעט סותרות. הרמטכ"ל אומר כי "לחלק בלתי מבוטל מהגורמים ברצועה - וזה כולל גם את הרשות וגם את חמאס - יש אינטרס שהפינוי יעבור בשקט". כשיחל הפינוי, ב-15 באוגוסט, הוא מתעתד לבלות חלק ניכר מזמנו לצד אלוף הפיקוד, דן הראל, "לתת גיבוי למפקדים שיעשו את מה שצריך, לתת תשובות לשאלות שחורגות מתחום הפיקוד, לזהות סוגיות שמחייבות פתרון מהיר".

הוא אינו שולל אפשרות שילך לדפוק בעצמו על דלת אחד הבתים המיועדים לפינוי. חרף שביעות הרצון המופגנת שלו מתהליך ההכנות הממושך, זה לדעתו החלק היחיד של ההתנתקות שאי אפשר להתכונן באמת לקראתו. "שום סימולציה לא תציג למפקדים ולחיילים בדיוק את מה שיפגשו שם. את הריח של הקפה ששותים בבית שמפונה, את המשפחה שיושבת לארוחת הבוקר. זה המרכיב הרגשי של הפינוי והוא החלק המסובך ביותר לדמיין מראש ולהתמודד אתו".

וואלה - חדשות

-----------------------------
S e g m a n y